תחרות יצירות חורף נושאת פרסים יוצאת לדרך

golanaor

New member
לתחרות חורף.

הגשם שלך/נאור גולן. הגשם שלך שלא מפסיק לרדת , הוא הגשם הכי יפה , הכי רומנטי ומרגש שראיתי מימיי, יש לו ניחוח מדהים , מעורר כזה, ובו זמנית גם גורם לתחושה של עייפות. הגשם שלך, מסמל את כל תקופות החיים. גם האושר והשימחה, וגם העצב והכאב. הקשת בענן שלך , שמותירה מין תיקווה כזאתי, שמסמלת את היופי שבעצב, את האור בקצה המנהרה. מחדירה בי כח , מחדשת את התיקווה שלי. ופתאום יוצאת לה השמש, השמש שלך. מאירה את כל האופל והשאננות שיש. מחזירה את הברק , את הצבע המאושר. מחדירה את האושר , מחזירה את השמחה. הגשם , הקשת בענן והשמש, שהם שלך . אבל בשבילי הם הכל. הגשם שלך , אני מרגיש אותו. את הלחישות שלו , את החיבוק שלו. אני רק מקווה, שכשיורד הגשם, שלך , הוא יורד מתוך שימחה ולא עצב. וגם אם הוא יורד מתוך עצב , תדעי שאני תמיד יהיה שם , יהיה שם בשביל לחבק אותך , לחמם אותך, ולהגן עלייך מפני הגשם. שלך. ואז שתצא לה הקשת בענן, שלך. זה יהיה בשבילי סימן, סימן שמשהו טוב עומד לקרות. היא תחדיר בי כח מחודש, ותכניס בי ביטחון ומוטיבציה. תגרום לי להתמיד ולא לוותר. ולבסוף , כשתבוא השמש. אני אהיה האדם המאושר מכולם. הצלחתי. אבין שלא סתם תליתי תקוות , לא סתם התמדתי , לא עשיתי כלום לחינם. אני אבין שעכשיו , הגשם שלך , הקשת בענן שלך , והשמש, השמש שכל כך רציתי לראות , שהיא רק שלך, זה הדבר שאזכה לראות כל יום. כל הזמן . ועל כך , אומר לך כל יום , שהגשם שלי , הקשת בענן שלי והשמש שלי , הם את
 
לתחרות חורף

כשהייתי קטן, הייתי ילד חייכן. טוב, האמת שעוד הייתי ממש קטן, הייתי בוכה מידי פעם, אבל מהרגע שהגעתי לכיתה א', לא הפסקתי לחייך. הייתי מחייך דבר ראשון שקמתי בבוקר, ודבר אחרון לפני שהייתי הולך לישון. הייתי מחייך בכיתה, בבית , ברחוב.. בכל מקום שאליו הלכתי. הייתי מחייך גם שלא היה לי אף אחד בכיתה לדבר איתו. פעם אחת אפילו גנבו לי את התיק, וגם אז חייכתי. יום אחד , הייתי בדרך הביתה מבית ספר, סתם נדדתי במחשבות, כמו שאני תמיד עושה שאני חוזר מבית הספר ,כשלפתע נתקעתי במשהו ונפלתי. קמתי באיטיות, ניקיתי את האבק ממכנסיי והפניתי מבטי אחורה כדי לראות במה נתקעתי. על המדרכה היה מונח לו תינוק. הוא פשוט שכב שם על המדרכה, עטוף בשמיכה. ישר נלחצתי כי הרי נתקעתי בו ובטוח שהכאבתי לו, אפילו קצת , כי נראה לי שלתינוקות כואב יותר מלשאר האנשים. נשארתי לעמוד קפוא כי חיכיתי שהוא יתחיל לבכות, אבל זה לא קרה. אחרי בערך דקה של ציפיה התחלתי להתקרב לאט אל התינוק, כרעתי על הברכיים והסתכלתי עליו מקרוב. התינוק הזה פשוט הסתכל עליי בעיניים וחייך. בחיים לא ראיתי תינוק כזה שמסתכל עליך בעיניים ועוד מחייך ככה אחרי שנתקעים בו. אפילו אני , בגיל הזה, הייתי בוכה אם היו נתקעים בי בזמן שהייתי שוכב לבד על הרצפה עטוף בשמיכה מכוערת. הרמתי את התינוק, והתחלתי ללכת. הלכתי מהר, כי בכל זאת, ילד חייכן שהולך עם תינוק חייכן עטוף בשמיכה זה לא מראה שרואים כל יום, ולא רציתי שיעצרו אותי בדרך. הגעתי הביתה, ולמזלי אף אחד עוד לא היה בבית, אז נכנסתי מהר לחדר שלי והנחתי את התינוק על המיטה. דבר ראשון החלפתי את השמיכה המכוערת הזו לשמיכה צהובה שהייתה שייכת לי כשאני הייתי תינוק. השמיכה נראתה לי מתאימה לתינוק כזה, ואני גם הייתי די בטוח שהוא יאהב אותה. שמחתי. נדיר למצוא עוד מישהו חייכן כמוני, והתינוק הזה היה באמת חייכן. אחרי שהחלפתי לו את השמיכה, סידרתי לו איזה מיטה קטנה כזו בפינה של החדר והשכבתי אותו שם. כנראה שהוא גם אהב את המיטה שלו, למרות שאי אפשר באמת לדעת עם החייכנים האלה. זה מה שאמא שלי תמיד אומרת. הבאתי לתינוק אוכל ומים, וגם החלפתי לו חיתול. שיחקתי איתו במשחקי תינוקות במשך כשעה, עד שהתינוק נרדם, ואז הרשתי לעצמי גם ללכת לישון. בימים שאחר כך התנהגתי כרגיל. קמתי בבוקר , צחצחתי שיניים והלכתי לבית ספר, וכשחזרתי טיפלתי בתינוק שלי. לימדתי אותו לדבר, ללכת, להתלבש.. כל הדברים שמלמדים תינוקות. התינוק שלי היה ממש מהיר קליטה, ותוך כמה חודשים כבר ניהלנו שיחות שוטפות. אני סיפרתי לו על כל מה שקרה לי בבית ספר, והוא סיפר לי כל מה שעבר עליו במהלך היום. הוא היה כותב שירים , מצייר ציורים ,ופעם אפילו הוא בנה מכונית קטנה. תינוק מוכשר ועצמאי היה לי. ככה עברו השנים, אני התבגרתי בינתיים, הלכתי ללמוד ואפילו מצאתי איזו עבודה בחברת מחשבים, ורק התינוק שלי נשאר תינוק. הוא אמנם כבר ידע לקרוא ולכתוב, לדבר צרפתית, לרקום מפיות והוא אפילו התחיל ללמוד לתואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטה הפתוחה, אבל הוא עדיין נראה כמו תינוק. כמו ביום הראשון שבו נתקעתי בו על המדרכה והוא חייך אלי בשמיכה המכוערת שלו. יום אחד חזרתי הביתה כרגיל ונכנסתי לחדר שלי בשמחה, כשלפתע ראיתי את התינוק שלי יושב על המיטה ומסתכל על הרצפה. ישר הרגשתי שמשהו לא בסדר. התקרבתי אליו , הנחתי לו יד על הכתף ושאלתי "מה קרה תינוק?" התינוק הרים לאט את מבטו מהרצפה והסתכל לי בעיניים . הוא לא חייך. "עומר, אני עוזב. פגשתי מישהי, התאהבנו ואנחנו הולכים להתחתן". לא כל כך ידעתי מה לומר. ניסיתי למלמל איזה משהו, אבל לא כל כך הצלחתי לדבר. "אני מצטער. אני אוהב אותך, אבל זה פשוט משהו שאני חייב לעשות. שנינו ידענו שמתישהו זה יקרה". הוא קם מהמיטה, חיבק אותי, לקח את השמיכה הצהובה ויצא מהחדר. אני נשארתי לשבת על המיטה. ישבתי שם עוד די הרבה זמן. היו לי הרבה דברים לחשוב עליהם. נשכבתי על המיטה, ולא כל כך הצלחתי לזוז. לא ידעתי מה לעשות, אז פשוט נשארתי לשכב שם. התחלתי להרגיש מעין התכווציות כאלה בלב, שכנראה ניסו להשמיד אותו. אני אומר לכם, לא היה אכפת לי מכלום פתאום. לא היה אכפת לי מהמצעים שלי, מהעבודה שלי, מהנעליים שלי, מכלום. בימים שאחר כך הפסקתי לאכול, ללכת לעבודה, הפסקתי הכל בקיצור. הייתי ישן כל היום, ובלילה קם בשביל לראות טלוויזיה, ואז חוזר לישון. ניתקתי את כל הקשרים שהיו לי בעולם, פתאום הם לא נראו לי כל כך חשובים. יום אחד קמתי בערב, ואמרתי לעצמי שאני חייב לצאת מהבית. נגמר לי כל האוכל, ואם אני אשאר שם בפנים, אני אמות. התחלתי לרדת במדרגות, וזה הרגיש כאילו אני לאט לאט נשאב אל תוך מרכז כדור הארץ ונספג בתוכו. בסופו של דבר הגעתי למטה והתחלתי ללכת ברחוב שלי. היה גשום, אבל משום מה הרגשתי כאילו הטיפות עוזרת לי איכשהו להמשיך. לא ממש ידעתי לאן, פשוט הלכתי והלכתי עד שהגעתי לשלולית קטנה על המדרכה, ואז נעצרתי. עמדתי שם כמה דקות והסתכלתי על השלולית והטיפות המתנפצות אל תוכה, אז לקחתי נשימה עמוקה ,קפצתי, ומיד צללתי פנימה. בפנים היה חשוך, ולא כל כך הצלחתי לראות כלום. זה היה מבהיל, אבל מהר מאוד נרגעתי והצלחתי לנשום אפילו. התחלתי לשחות קצת , בלי לדעת ממש לאן. פתאום הרגשתי משהו נוגע לי ברגל, אז הסתכלתי למטה. זה היה דג. הדג שחה קצת למעלה עד שהוא הגיע לגובה הפנים שלי ואז נעצר והסתכל עלי. לא הייתי בטוח שזה באמת דג אמיתי, אז הושטתי את היד וליטפתי אותו. הוא היה דג אמיתי. אחרי כמה ליטופים הדג הסתובב בעדינות, שחה טיפה ונעצר, כאילו הוא מחכה שאני אבוא אחריו. התקרבתי אל הדג והתחלתי לשחות לידו. ככה שחינו, הדג מוביל ואני אחריו. ואני שמחתי. שמחתי כי אולי הפעם זה יעבוד. אני עם חייכנים גמרתי, חשבתי לעצמי, איזה מזל שדגים לא יכולים לחייך.
 

rucale

New member
מאוד יפה!

יש כאן התחברות לילד הפנימי, אם הבנתי נכון. ניתוק. התחברות לשקט (הדג) שבך מאוחר יותר. זה מה שראיתי ויכולתי לדמיין ממש! יפה יפה, רחלי.
 

birth and death

New member
רעיון חמוד

כתיבה יפה אהבתי רק שאני הייתי כותב במקום ", כשלפתע ראיתי את התינוק שלי יושב על המיטה ומסתכל על הרצפה" שראיתי אותו תלוי מהמאוורר, ושהוא השאיר פתק ומשם ממשיך, הקטע עם הדג גדול ומשלים את הסיפור תמשיך לפרסם פה
 
לתחרות חורף../images/Emo70.gif

החופש הנצחי בחלומי ידעתי אותו שוב, החופש הנצחי שלא ידע תלאות הקץ. התעמרה בי החירות המשכרת, על הקו הדק בין הדמיון למציאות התעמרה בי סחור וסחור, עד ליקיצה. התעוררתי והנה חלום היה החופש, חלום הייתה העצמאות. חלום היה כל היופי הזה, חלום הייתה המרידה... וכמו תמיד, אני נלחם לפרוץ כמו תמיד, אני נלחם לשבור את הסימפוניה וכמו תמיד, כמו תמיד, כלום לא משתנה לעזאזל, אני רוצה להשתנות אני רוצה להשתנות... כמה כעס, כמה רעש. קצת שקט יכול להיות סיבה טובה לחיות. אשמח לתגובות
אבישי חורי.
 

rucale

New member
הרצון הוא תחילת הגשמתו.

עצם המודעות תביא אותך לחופש הצפוי. הכל לטובתך הנעלה, רחלי.
 
לתחרות חורף - "חדר ריק".

פסנתר גדול בחדר ריק הקלידים נוגנים עצב רך מגע אילם, שמחה פתאומית פורמת קשר של שתיקה. מגדל של קוביות בונה עצמו בחדר ריק, רוח של ערב מלטף את הקירות הנה בא לילה, לילה גשום מתקרב אל העולם המונה-ליזה צוחקת, ומסתכלת ישר עליי. משהו קורה שם, בפנים, משהו מתגרד, מתקלף, מייחל משתגע משהו משתולל ובורח, אוטם עצמו וצורח מציאויות מפחידות מתגשמות שנית ומטרידות כפליים פרחים נופלים מהשמיים, אמא מחבקת ובוכה בוא הביתה, ילד, יש מיטה וארוחה חמה שלג מתפצח לתוך ים של געגוע אני נשרף ומתנחם בין זרועותיה. סוף הסרט, המסך ירד אקדח שהופיע במערכה הראשונה, ירה בזו האחרונה. אשמח לתגובות
אבישי חורי.
 
לתחרות חורף - "עת יומנו הפרא נמחה כדמעה".

השם הארוך יתר-על-המידה
הושאל משירו של נתן אלתרמן, 'כיפה אדומה'. יום מתנדנד זע והולך ועוזב. ולפעמים כשהיום נהיה כואב מדי קשה מדי עצוב מדי ולא נגמר, אני עוזב הכל, והולך להביא את המחר. (כן, אשמח לתגובות :) אבישי חורי.
 
לתחרות חורף - "ספסלים".

ללכת על הספסלים, מעל המדרכות, מעל האנשים שלא חיים, הם רק נעים, ומתרחקים. בלון אחד מלא בדם מתפוצץ מעל אגם ומאה ציפורים שחורות גדולות בוקעות מתוך ערפל אישה אחת זקנה כפופה מתקשה לשאת הסל למה שלא תעלה גם היא, תלך על הספסל? מבין התריסים מטפטף הבוקר, והוא פוקח את עיניי ומשאלתי כבויה, שסועה, קובר אני עימה את רחמיי. -אבישי חורי-
 
למעלה