תחרות יצירות חורף נושאת פרסים יוצאת לדרך

rozgil

New member
"לתחרות החורף" - באת היום :

באת היום באת היום את הסתיו לראות, באת אלי את הזמן להכיר וראית את יופייך הטמון בתוכי כמו מראה של גופך בגופי. ועבר לו הזמן והחורף בא ונטעתי בך והגשם השקה ולתוכך ליקטת את זרעי האהבה ותשעה חודשים ישבת לצדי. עת עברה לה תקופה והאביב בפתח והרגשת את השמש החמה בקרבך, ראית את עצמך בילדך שלך, ילדך שלך, ילדי שלי. וחלפה לה עונה והגיע הקיץ וילדנו גדל ובא את אישה ואנחנו הגענו לסוף המסע ואת ואני נלך לדרכנו.
 
לתחרות חורף-"המשחק הזה"

מתחבאת בתוך עלים קפואים שלא משאירים דבר נותרו רק מילים חשופים פגועים מידם האוהבת הלכו התרחקו מיד המלטפת מהקליפה שעוטפת אוספת אותם שמוטים על הריצפה שבים מתגעגעים לקיומם אליי רואה את אשר ניגלה מולי הולכת לעבר השקרים המוחבאים המחוקים לבדם רוצים הם להיות לאהוב אותך יודעת שרחוק מידי הקליפה מתחלפת למשהו שונה אחר שיכבה מעליה מגרדת כדי לשכוח כדי לזכור לא לסלוח אולי להתקרב מעט אולי להדןף את מה שלא איתי עוד מה שלא רציתי להתמודד אולי לשקר להשבר למולך לפחוד איתך היותך נחשפתי למה שלא רציתי להיות מולו לראות את עצמי מבעד לשברי הזכוכית שהתנפצה מאמש לאסוף את השברים שהתלכלו מהשקרים לכסות ולו במעט ללטף את הפנים שאוהבות מידי ואולי ללשכוח את מה שרציתי לברוח להאחז בישן לא להתמודד מול מה שכאן קיים לא להדוף מכאן את כל מה שרציתי לא להיות עצמי ברחתי מחקתי טעיתי כמה פעמים ביחד איתך מתנבטת מחביאה מטמיעה הולכת לבדי שלא הרגשתי עד שלא הבנתי אתה כבר אחר לא מי שהכרתי מכבר לא ניודע ומרגיש מכחיש את המשחק הזה התירוץ הזה להתגבר לא להיות אחרת נישארת לא לחמוק מאותה ההרגשה מיותרת וכן מחשלת כדי שניתמודד מול השקרים שיודעים קיומי מעשיי הכנים
 

rozgil

New member
לתחרות החורף - "קח אותי אתך"

קח אותי אתך קח אותי אתך למקום מסתור הסתיו, שם אלמד חיים וממך אותך. בוא לאל, אמרה, ונראה דרכיו, אשא את מכאובי ולא אראה שממה. החיות אומרות כי כך הוא האדם והאדם אומר כי כך היא האישה, אלוהים ברא בצלם את דמותם ולעצים נושרים עלי האהבה. אם האור זוהר והאוויר זורם אתן לך את ידי לאורך הנהר. שם, אומרים, ישנו מקום אשר נדע לשבת שם לבד וגם לצעוד יחדיו. החיות אומרות כי כך הוא האדם והאדם אומר כי כך היא האישה, אלוהים ברא בצלם את דמותם ולעצים נושים עלי האהבה. וכעבור שנים, ראו הם את הכל, ידעו עכשיו יותר ולא ידעו דבר. התחתנו השניים, חיו באושרם, רבים הם ילדיהם ומהם לומדים עכשיו. החיות אומרות כי כך הוא האדם והאדם אומר כי כך היא האישה, אלוהים ברא בצלם את דמותם ולעצים נושרים עלי האהבה.
 

rozgil

New member
לתחרות החורף - "עוד כוס קפה לך, הילדה בשחור"

עוד כוס קפה לך, הילדה בשחור עוד כוס קפה לך, הילדה בשחור. בלי סוכר, עם מעט מים מרתחים בכוס קטנה, לך, הילדה הקטנה. הלילות עוברים והשמים מעננים בסתיו של חודש אוקטובר. החזאי מבשר על התחממות קלה הצפויה למחר עם גל עננים חולפים ועצי פרי מלבלבים. והילדות חולפת על פניהם של אנשים אשר גדלים וזעפן של נשים עייפות ומזדקנות אשר מלאו את תפקידיהן הלאומיים עד לגיל העמידה ורגליהן היחפות הזדקנו לפתע ללבו של מאהבן הצעיר אשר התפטר מאהבתו אל אחת הנשים הצעירות אשר בשרו על יום חדש. והמלצרית מגישה לשולחן עוד כוס תה וכוס קפה שחור בלי סוכר, ובתה אין קרח ובקפה אין קרח והמים פושרים ואהבתי נמשכת עד לקץ הימים. ועם השנים נכנסנו למזל דלי ועם השנים הן עוברות ואת אוהבת נשים כמו אהבתך לגברים. וכך פגשתי אותך ליד שולחני, עם כל היקר שבך שרק את יודעת מהו. והכל שלך היום והכל מותר חוץ מחוצפה חזיתית. ורק את יודעת לאן מועדות פניך והיכן שאלך – אלך, ומהיכן שבאת – באת, ורגליך עוד נטיות. ועיניך שרואות שחורות קהו עם הזמן; ורגליך עוד נטויות ללכת הלאה.
 

avki

New member
לתחרות חורף - ספסל

ספסל\ אליאב סלומון זוגות כבר לא יושבים על הספסל בפארק. זוגות אחרים יודעים שכבר קר מדי בשביל לשבת שם. שכבר העלים שמסביב חומים וצהובים ושהעץ הגדול ליד כבר ערום לגמרי. הוא נראה רזה עכשיו. כמו איש זקן בלי בגדים שמנסה לתקן איזה מנורה או משהו אבל לא מצליח. המזרקה ליד כבר לא מתפרצת, המים רק עומדים ומתמלאים עלים ועיתונים ישנים. אין ילדים שעוברים וצוחקים על יד הספסל. האיש הזקן והכלב כבר לא עוברים שם בחמש בבוקר כי בטח קר מדי לאיש הזקן, ובכלל, אם הוא יצא החוצה בשעות האלה בטח יישברו לו כל העצמות בגב או משהו. במקום שמש נעימה כזאת, מפנקת, יש עכשיו רוח ששורקת צלילים גבוהים, מלחיצים, ויש רק עננים אפורים כל הזמן ואין מה שיאיר את הכתובת שכתבנו שם על הספסל. סקייטרים כבר לא באים ועושים סליידינג על הספסל וערסים כבר לא פותחים שם נרגילה בטעם תפוח יותר. ואין ירוק ואין כחול ואין אדום יותר ליד הספסל, רק חום וצהוב והמון אפור. זה הכול אפור מסביב. אבל אני עוד אוהב לחזור לשם מדי פעם. לבוא, לנקות את החרא שכלבים משאירים שם על העלים הרטובים, ואז לשבת ולהיזכר בכל מיני ימים טובים שהיו לנו שם, כמו הפעם ההיא שאמרת שאנחנו זה כמו המים במזרקה שזורמים לנצח ללא הפסקה וכל הזמן מגיעים אותם המים ומתפרצים מחדש לכל הכיוונים. ואני צחקתי עליך ואמרתי שזה הדבר הכי מאפן וקיצ'י שאי פעם אמרת, אז נתת לי אחד מהאגרופים החלשים האלה שלך על הכתף. ואוח, רק עכשיו אני מבין בכלל כמה שצדקת עם המטאפורה הזולה הזאת. דווקא עכשיו אני מבין, כשאני יושב כאן וכבר יורד ממש הרבה שלג, וכמה קר את לא מבינה בכלל. אני לא יכול להזיז שום חלק מהגוף ומזמן אני לא מרגיש את הכפות רגליים. אני מקווה שכשהאנשים שמגיעים בבוקר יעברו פה אני כבר אהיה מכוסה לגמרי בשלג. הנה, זה כבר מתחיל להיערם גם על הכתפיים. אני רואה המון כתמים שחורים, והכול נראה כמו דרך בקבוק זכוכית כחול, ומדי פעם הכתמים השחורים מתמלאים בעיגולים קטנים צבעוניים, כמו הסוכריות הזולות האלה ששמת לי על עוגת היום הולדת שמונה עשרה שלי. אמרת שלא היה לך משהו יותר נחמד לקשט איתו בבית. ובכלל לא היה אכפת לי שאלה היו באמת סוכריות ממש מאפנות או שהעוגה לא הייתה טעימה בכלל למרות שאמרתי שהיא כן. אבל זה בסדר, כי אני כבר לא מרגיש את הלב, וזה העיקר בעצם. הראש כבר מסוחרר, כמו בפעם הראשונה שהתנשקנו. הי, זה גם היה על הספסל הזה. זהו, נשארו רק הנחיריים. אני כבר לא רואה כלום ובקושי יכול לנשום כי כל פתית שלג כזה שנכנס לאף ממש כואב מרוב קור. אבל זה טוב דווקא, כי זה סימן שאני כבר מכוסה עד האף, וזה אומר שעוד מעט זה כבר נגמר. אני לא יודע מה קורה עכשיו. אני לא רואה כלום ומקודם נראה לי שקפאו לי דמעות בתוך העיניים, עוד לפני שהם הספיקו ליפול מהריסים על הלחיים. אני רק מקווה לעוד דבר אחד, לפני שהכול כבר נהיה מרוחק ומעורפל מדי. אולי תבואי ותתיישבי לידי פה על הספסל ואם בכלל אפשר עוד אפשר לראות אותה אז את יודעת, אולי גם תחזיקי לי את היד, אפילו שהיא תהיה כחולה וקפואה לגמרי כבר. כי זה מה שעושים בדרך כלל זוגות שיושבים סתם ככה על ספסל בפארק.
 
לתחרות חורף - "אקווה לטוב".

"אקווה לטוב" - שיר חורפי למדי... לעת ערב יאפירו חוץ ולב שמיים ונפש. ולעת ערב יבהיקו זכרונות-עולם מתרחקים געגוע לשחלף ופחד משיבוא. וכשיקרבו הצללים הנודדים-מתנודדים כשייֶהרגו על הארץ הטיפות הראשונות אעצום את עיניי ואתכסה ובלית ברירה אקווה לטוב.
 

Duo Maxwell

New member
לתחרות חורף - מחכה

ואולי ריח האדמה הרטובה ירפא את הכל, אולי הגשם יחזיר את מה שהמציאות הכואבת לקחה. הקיץ רק העמיק את התסכול. החום המחניק ועודף הזמן השתלטו עליי, כבלו אותי לריקנות שבי ואילצו אותי להתמודד איתה. ואני, מותשת מההתמודדות הבלתי-פוסקת הזאת, נכנעתי לייאוש. כל נשימה הגבירה את תחושת הכבדות, כל הכעס התפרץ בבת אחת. לראשונה, הרגשתי שהמלנכוליה שבי אינה רצויה. אבל החורף מקבל את כולם. את המבולבלים, הפגועים והכואבים. הוא אוסף אותם אליו ומחבק אותם במשב רוח קודר, לוחש באוזניהם שאצלו, גם הקרירות והצער מתקבלים בברכה. הגשם משתלב עם דמעותיהם, מארח להן לחברה, כדי שלא ירגישו חריגות. מקומה של העצבות הוא בין טיפות הגשם, רק שם תוכל לצאת החוצה מבלי לחשוש, להפסיק להסתתר בפנים - ולהתנקות מהנפש. אז היכן אתה, חורף יקר? אתה לא רואה כמה אנחנו זקוקים לדמעותיך, שיטהרו את נשמותינו מכל הזוהמה שהצטברה בהן? אתה לא רואה אותנו, נשברים בזה אחר זה בגלל כל המעמסה הנפשית הזאת? אל תדאג, נעשה הכל כדי שתרגיש בבית. אפילו נקריב בשבילך קופסה מלאה בקרמבואים. רק תבוא כבר, בבקשה, כי מישהו צריך לשטוף הכל.
 

rucale

New member
אהבתי והתחברתי מאוד!

אין כמו אהבת הטבע אלינו וקבלתו אותנו! אוהבת חורף ומחכה לו גם. יפה ניסחת, רחלי.
 
לתחרות חורף- זירגון

את זירגון קיבלתי במתנה מדודה חווה ליום הולדת 7. הוא היה נמר פרוותי רנדומלי שאפשר למצוא בגג 10 שקל בחנות של בובות. אני לא חושב שהוא היה מהדברים שמפרסמים עליהם שניתן להשיג רק ברשתות המובחרות.. טוב, בעצם זה תלוי כמה "עולם הצעצועים של שמעון" או "האימפריה של דוד" נחשבות מובחרות בעיניכם. כל המבוגרים האלה קשיי היום, שהחנות היא באמת באמת כל מה שיש להם. כשאתה ילד אתה דווקא מקנא בהם. יותר נכון בילדים שלהם. יש להם בטח את כל הצעצועים שבעולם. כשאתה מתבגר אתה מבין שלחנות בטח ובטח שאין את הכוח להחזיק אותם כלכלית ומשוכנע ב90% לערך שיש להם קבוצת הימורים בחדר האחורי או לפחות כמה קשרים בעולם התחתון. לזירגון היו כמה פסים שחורים אבל בכללי הוא היה צהוב. הראש שלו היה קצת מעוך, בצורה כזו שאם הוא היה חי בטוח היית מעביר על זה איזו התלחששות או שתיים עם חבר, אבל הוא כולה היה בובה. רציתי שזירגון יהיה הבובה שלי. אתם יודעים...לכל ילד יש את הבובה שלו, זו שגם כשהוא בצבא עדיין יש לו רגשות כלפיה. אבל פשוט לא הייתי מסוגל לאהוב אותו. בהתחלה לקחתי אותו לכל מקום וזה...שאולי אני אלמד לאהוב אותו מתוך הרגל..ישנתי איתו חמישה ימים ברציפות אבל בלילה השישי הרגשתי שאני פשוט לא יכול יותר. כל בוקר כשקמתי ומצאתי אותו לידי פשוט תפסתי אותו ווהעפתי אותו על הקיר. לא יודע למה. זה היה מין דבר אוטומטי שהייתי עושה מתוך עירנות תלויה בספק. ביום השלישי הוא נתקע בשידה ונפלה לו עין אחת. כמה שעות אחרי זה חשבתי שאני חייב להרגיש רע עם זה אבל פשוט לא הרגשתי. עכשיו הוא היה עוד יותר מעפן. זול, מעוך ורק עם עין אחת. כשהגיע פסח ואמא עשתה סדר בכל הצעצועים היא צחקה עליו ועל איך לא זרקנו אותו כבר בשנה שעברה. גם אני צחקתי. לפני שהיא השליכה אותו לשקית של הזבל לקחתי אותו ושברתי לו רגל אחת. היו לו רגליים קשות כאלה, נראה לי שזה היה קלקר. לא יודע למה. הייתי חייב. אמא סתם לא התייחסה. יותר לא ראיתי את זירגון. אני בטוח שהוא לא הגיע לשום ילד אחר. במקרה הטוב הוא סתם קבור מתחת לכמה אלפי טונות של זבל. נראה לי שאהבתי אותו. במיוחד עם הרגל השבורה. מהדברים האלה שגורמים לך לדמיין חבורת נמרים רצים ורק זירגון נשאר מאחורה בגלל הרגל, ואף אחד לא מחכה לו. אהבתי אותו..אולי מתוך רחמים..אבל אהבתי. ידעתי שהייתי צריך לשבור לו את הרגל.
 
לתחרות חורף

שיר שכתבתי לחברה שלי לשעבר, ליום השנה שלנו את לי / רן סיבוני הופעת בחיי כמו מכת ברק. נכנסת לחיי, וללב כל כך חזק. ומאז שנכנסת אני לא מפסיק לחשוב, איך אפשר לחיות כל כך הרבה זמן בלי לאהוב. פתחת את עיניי ופתאום עולם נגלה, והארת את חיי, באותה הנשימה. עכשיו רוצה לך לומר, את שאת בשבילי, וכמה שאני אוהב לחיות כשאת כאן לצידי. פזמון: את לי השמש שזורחת, בכל בוקר מעליי. את לי הקשת בענן, נותנת צבע לחיי. את לי ירח המאיר, ת'אפלים בלילותיי. את לי כוכב נופל, המגשים משאלותיי. את לי הגשם שיורד, ומצמיח בי תקווה. את לי משב הרוח המלטף אותי בחשיכה. את לי האש שבליבי, אף פעם לא תפסיק לבעור. את לי כוכב המאיר, דרכי אלייך לחזור. כבשנו ביחד, כל חלק במדינה, את החרמון, אילת, ואת הים- קיבלנו מתנה. איתך רוצה עוד לראות, להמשיך ולגלות. עולמות שלמים רוצה איתך לכבוש ולחצות. והיום נחגוג את יום השנה, רוצה שתדעי, כל יום איתך הוא מתנה. ועם כל יום שעובר, אני אוהב אותך יותר, ועל האהבה הזאת, לעולם לא אוותר! פזמון: את לי השמש שזורחת בכל בוקר מעליי..... ........... עמדו בפנינו מכשולים רבים, ויעמדו בפנינו, עוד קשיים לא מעטים. רק רוצה שנאהב, שנילחם להיות יחד, כי איתך רוצה לצעוד, לעולם יד ביד! פזמון: את לי השמש שזורחת בכל בוקר מעליי את לי הקשת בענן נותנת צבע לחיי....... את לי השמש, הירח, את לי הים, את לי כוכב נופל, את לי שמיים, את כל העולם. ועם כל יום שעובר, אני אוהב אותך יותר, ועל האהבה הזאת לעולם לא אוותר!
 
לתחרות החורף

אשליית היום הראשון היום הראשון במלחמה הוא תמיד קשה, יום של ניפוץ אשליות. תמיד לפני מזכירים לך שהכל כמו באימון, תפעל כרגיל. יש תוכניות יש דיבורים איך הכל צריך ללכת כשורה, מה לעשות, הכל. אתה בשלך מצפה לטוב חושב מה יקרה אחרי, שתחזור ותספר לכולם איך היה ואיזה גיבור אתה. זו האשליה שלך. זוהי אשלית היום הראשון. "עגלון, עוד פעם אתה ישן, קום קום עכשיו זה תורנו לשמור על השטח". עגלון נראה במצב רע הלילה, צריך לדבר איתו כדי שירגע. "אתה מריח את האויר הזה, אחחח... איזה אויר אין את זה בארץ, אויר צלול.. אם לא המצב החרבנה שאנחנו נמצאים בו הייתי יכול ממש להנות כאן, הייתי בא לפה לחופשה באמאשלי" עגלון בשלו יושב ובוהה, בטח חושב על היום, תמיד בלילה עושים מין סיכום על היום שיהיה, בטח ובטח על היום שהיה לנו. לא קל היום הראשון של הקרב, חשבנו שאנחנו נבוא נעשה את שלנו ונצא נספר לח`ברה הצעירים מהקיבוץ על איזה בירה. מסכן יוגי זה לא הגיע לו, לא הספיק ל`הנות` בכלל מהמלחמה הזאת שכל כך דיברנו עליה. זה חרא מצב חרא. "עגלון מה אתה שקט היום? תגיד משהו באמשך משעמם לי , שעשע אותי, מה עם החברה שלך עדין סובלת אותך תגיד?". עגלון בשלו, תמיד היה מחייך אבל היום החיוך נעלם, אני מבין אותו זה לא קל במלחמה. במלחמה אין מנצחים. פעם חשבתי אחרת אבל היום הכל השתנה. ככה זה בהתחלה שוכחים, שוכחים לשם מה התחלנו, כי קורים דברים שלא ציפתה להם, לא חשבת שזה מה שיקרה. מה חשבת שמלחמה זה ניצחון חלק של צד אחד? מה פתאום, המנצח הוא מי שישאר בפוקוס כל הזמן, ולא יאבד את המטרה שלו. זה מה שלימדו אותנו ואסור לשכוח את זה . במלחמה בחרדה אסור לשכוח שאתה אמור להלחם בה. אין תרופת פלא כמו שאין נשק פלא שיגרום לך לנצח. אתה חייב לזחול בבוץ, ויקרה שנשכח את המטרה, קורה מה לעשות. בשביל זה יש את החברים, בלעדי עגלון היה משתגע, הייתי צריך להזכיר לו איפה אנחנו נמצאים, צריך להיות מפוקסים אסור לשכוח. לכן כעת אני מבין שקשה לנסות להתמודד עם זה לבד, צריך לשתף את החברים כי מה שאתה לא רואה הם כן, החברים ידריכו אותך לדרך הישרה, כן , כמו שעשיתי עם עגלון. הרי בשביל זה יש חברים, לא ?
 

birth and death

New member
לתחרות חורף

התלבטתי אם לכתוב משהו במיוחד לתחרות אבל זה לא מרגיש נכון. אז החלטתי לשם את הסיפור האחרון שכתבתי... למרות שפרסמתי אותו פה כבר יש הגבלה במספר היצירות שאפשר לשלוח? (אם אני אחליט כן לכתוב לתחרות). תאונת שרשרת זה היה לפני היום הולדת שלוש-עשרה שלי, התחילו לי כאבי ראש וחום ואבא לקח אותי לרופא. הרופא בדק אותי ואמר שיש לי דלקת קלה ושאני צריך לקחת אנטיביוטיקה כדי להרוג את החיידקים. בהתחלה זה היה שני כדורים ביום ואז כדור אחד. כשהגענו הביתה אמא כעסה עלי ואמרה שזה בגלל שהייתי ילד רע ויצאתי החוצה בלי מעיל וסוודר ואבא חיבק אותה אפילו שהיא קיללה אותו ואותי והקיאה בבית. יום אחד הרגשתי כאבים באזניים, זה היה אחרי שעברתי לקחת כדור אחד כי הרופא אמר וכששאלתי את אמא שלי למה כואב לי באזניים היא אמרה שזה בגלל שהחיידקים מתים ואני מרגיש את הכאב שלהם ושזה טוב כי ככה יודעים שהתרופה שהרופא נתן לי עובדת. והיא אמרה שהיא אוהבת אותי ושאני התרופה שלה. ויום אחד ישבתי עם אמא וראינו סרט על השואה וזה היה ביום השואה, בדיוק שבוע אחרי שסיימתי לקחת את התרופה שהרופא נתן לי. ובטלוויזיה הראו מלא אנשים מתים, מלא זקנים וילדים ונשים ערומים בערימות, וכולם אדישים, אפילו לא עצובים, כולם רק בשחור לבן. ואמא ישבה עם בקבוק מים מסריחים מזכוכית וקיללה את האנשים בטלוויזיה ואת היטלר ואת אבא גם. אז כבר לא כאב לי הראש בגלל שלקחתי את התרופות כמו גדול כל יום, בהתחלה שני כדורים ואז כדור אחד כמו שהרופא אמר. אבל כאב לי בחזה, שמה בפנים איפה שלא רואים כלום חוץ מהצלעות שלי ואמרתי את זה לאמא שלי שישבתי לידה וראינו את הסרט על השואה ואמא אמרה שזה בגלל שאני מרגיש את הכאב של האנשים בטלוויזיה. ושזה טוב כי זה מראה שאני בן אדם רגיש. ושבוע לפני היום הולדת ארבע-עשרה שלי אמא שלי לקחה אותי לקנות לי מתנה. נסענו באוטו בכביש לתל-אביב ונכנסנו בטעות במכונית אחרת שנהגה בה אשה ואיש אחד. כשהתעוררתי בבית חולים לא כאב לי כלום ורק רציתי ללכת לראות את אמא שלי אבל אבא עמד לידי עם דמעות בעיניים ואמר שהרופא אמר שאני לא אוכל ללכת יותר. אבל לא הרגשתי כואב ברגליים, אפילו כשראיתי שהן לא שמה. ואז אמרתי לאבא שאני רק רוצה לראות את אמא והוא התחיל לבכות וגם אני בכיתי, אני לא ידעתי למה אפילו, רק בגלל שהוא בכה. ואז הוא אמר לי שאני לא יכול לראות את אמא ושאני צריך לחזור לישון. לפני שעצמתי את העיניים אמרתי לו שכואב לי בכל הגוף, כי פתאום כאב לי והוא אמר שאני רק מרגיש את הכאב של אמא. ועכשיו כשאני חושב עליה כואב לי בלב, אבא אומר שזה בגלל שאני מרגיש את הכאב שלה הכאב שלה על הכאב שהיא עשתה לי להרגיש...
 

avivirus

New member
כל פעם מחדש

אתה מדהים אותי וסוחף עם קובץ מילים שפשוט מכניסות לך מכה חזקה בבטן, צובטות לך בלב וממלאות לך עיניים בדמעות. ואני לא רוצה לנתח ולהסכים ולא כלום. אני רק רוצה לציין שזה מדהים וכואב, ושהכישרון שלך מעורר השראה.
 
למעלה