משהו שאני כתבתי.
אתה הולך ברחוב,מתעלם מעל הסביבה שלך,כמו שתמיד התעלמת מכל דבר שהוא לא אתה. אתה מתרכז בעצמך כל כך,כאילו שאתה במהלך פעילות בלשית ואתה מנסה לשמור על פרופיל נמוך,לרדת מתחת לרדאר של הכרישים החזקים,דואג להיות כמו כל האנשים. מבטך סוקר את הרחוב העמוס ומלא הפיח ומשתלב כמעט במושלמות עם גן השעשועים הירוק הזה,שהיה כמו עין סערה קטן ורגוע באמצע כל ההוריקן הזה של לחץ מסביבו,וכמו עין הסערה משאיר רק נקודה אחת של יופי במרכז כל ההרס שמסביב. כמו אינסטינקט של חייל מארינס אתה שולף את המצלמה ומנציח ילד ג'ינג'י מתולתל עם גומות ונמשים,מנציח את השיער שלו המתנפנף ברוח,את החיוך מאוזן לאוזן שלו,את היופי שלו גולש במגלשה כל כך מכוערת,ממש חתיכת ברזל מעוקמת. אתה ממשיך במסלולך ברחוב,מתיישב בבית הקפה הקבוע שלך,בו אני רואה אותך כבר חודש וחצי,מאז אותו היום שקיבלתי את השיחה שהזכירה לי אותך,שכל כך התעניינתי בך,לראות איפה אתה. אולי סתם היו חסרות לי שיחות הנפש לתוך הלילה איתך,כמו שעשינו כל לילה באותו חופש שהכרתי אותך,באמצע גיל ההתבגרות,כשהמצב שלי היה כל כך חרא,ואתה כרגיל ניסית לעזור,ורק המרחק ,המרחק בינינו,זה כל מה שמנע ממני לקום וללכת אליך,לתת לך את החיבוק הכי חזק וענק שאני יכולה לתת לך,רק על זה שאתה משתדל כלכך. וכנראה שאני כבר התקדמתי יותר ממך,וכבר יש לי עבודה קבועה,תואר אקדמי,משבר רציני.ואתה,אתה מתפרנס מאותו תחביב שתמיד היה לך,לצלם את החיים האלה,שאתה כל הזמן סיפרת כמה שהם גרועים,ואז ציטטת שורה משיר גראנג' כלשהו. ואיך שנפגשנו לגמרי במקרה באמצע אותו דיינר אוסטרלי,ודיברנו שעות על כל החיים שלנו,ואתה,כל כך הזכרת לי את עצמך שנשבעתי לעצמי שבגללך,איך שאני נוחתת בארץ אני בודקת מה קורה איתך. ורק אז,כשהורדת אותי במעונות עם הג'יפ לנד רובר השחוק שלך,רק שם שאלתי את עצמי "אולי זה הוא?". אבל אותך לא הספקתי לשאול את זה,כי מיהרת כל כך,ומחר,הו מחר. מחר זה קורה. ועדיין,כמה שאתה נראה לי מוכר,כל כך השתנית. נעלם העידן הזרוק שלך,שהסתפקת בג'ינס,אולסטאר וטי שירט שחורה,הסתובבת בגאווה עם מבט ילדותי וזקן של גיל ההתבגרות. היום אתה מסתובב מחויט,לובש ז'קט בלשים ארוך שמכסה את הרגליים שלך. אתה לובש אותו כבר בתחילת החורף,כשהשלוליות על הרצפה מתייבשות במהירות בגלל השמש שעוד מגיחה פעם בכמה ימים ונותנת לנו חימום מהיר של שעה מקסימום,ואז חוזרים גווני האפור לשמיים,מכסים הכל,מחזירים אותנו למציאות האפורה שאנחנו כבר רגילים אליה,אבל כל כך לא רוצים להיות בתוכה.השיער שלך כבר לא מפוזר ולא מסורק,היום אתה קירח לגמרי. על גב הראש שלך אני מצליחה למרות המרחק להבחין בשתי נקודות החן שכל כך אהבתי באותם 3 הימים שיצא לי להיות איתך בהם,כשברחתי מהבית באותה מריבה עם ההורים,והגעתי עד לחיפה,העיר המדהימה הזאת,שהספקתי כל כך מהר להתאהב בה. ואיך שנפרדנו,אחרי אותם 3 ימים מדהימים,ואחרי שחיבקת אותי,אני עמדתי כבר בתור לאטובוס העמוס לתל אביב,ואתה תפסת לי את היד ונתת לי נשיקה,נשיקה כל כך מדהימה שעד היום אני יכולה להרגיש את הטעם שלך,אחרי כל כך הרבה מערכות יחסים כושלות שעברתי. ואני,אותה מטומטמת שהייתי,הגבתי לך במין חיוך טיפשי,ואתה הסתכלת לי בעיניים במבט נבוך ובוחן,מחכה לתגובה. ואני,כל שעשיתי זה לנשק אותך על הלחי,נשיקה תמימה של ילדה בת 16 שלא ידעה מה זה אהבה,ורק אחר כך הבינה,שאולי היא בעצם ידעה,אבל הייתה פחדנית מדי כדי להסכים עם עצמה שהיא אוהבת אותך. ועליתי לאוטובוס,מתאפקת לא לתת לעצמי סטירה על זה שחזרתי הביתה ולא נשארתי איתך עוד יום,שלא נתתי לזה סיכוי.ואיך שסיננתי אותך במשך חודש שלם,ורק אחרי חודש וויתרת. אני לא אשכח את הצער הזה של אותו יום שחזרתי מבית ספר ולא שלחת לי הודעה,צער של כפיות טובה ורצון מוגזם לתשומת לב. אפילו המבט שלך השתנה. זה כבר לא אותו חיוך ספק ילדותי ספק בוגר,שלא הצלחת להוריד מהפנים שלך. המבט שלך התמקד,הצלחת סוף כל סוף להתרכז בכלום הזה שכל כך רצית להתרכז בו. הצלחת להפסיק לחשוב,למקד מבט,למקד מחשבה. ואת כל הדברים האלה אני יכולה לקבוע אפילו בלי לדבר איתך,רק מלהסתכל מרחוק,דרך שמשת האוטו,דרך כל האנשים בשתי השורות שמפרידות בינינו בתיאטרון העירוני. אני רואה אותך מסתכל באותו מבט ממוקד שלא יורד לך מהפנים על הבמה,כאילו חודר דרך תלבושות השחקניות,דרך התפאורה. זה מבט סקרן,מבט צמא לידע,מבט מתוח. ומחר,מחר תסתכל עליי באותו המבט. כל שאני צריכה לעשות זה רק לישון עכשיו. רק שזה המתח,המתח שהורג אותי. אני פותחת עיניים,שוכבת באלכסון על המיטה,באותה צורה שאני ישנה כבר חודש,מאז שההוא הלך אחרי שהוא גילה את התכנית שלי בקשר אליך. וזה לא גרם לי להפסיק לעקוב אחריך,לגלות אותך מחדש. השעון הביולוגי שלי העיר אותי רבע שעה לפני השעון המעורר,שעתיים לפני שאני עומדת להגיד לך את מה שאני שומרת מגיל 16,ואף פעם לא עובר. אני די בטוחה,ופרויד איתי,אתה אשם בהכל. אתה אשם בכל החרא הזה שבחיים שלי,ואפילו לא יודע. אנרגיות מיוחדות מקימות אותי מהמיטה בשעה הזאת,שהעין שלי בדרך כלל נעצמת חזרה. זה הכוח הזה,שעוד שעה אני שומעת אותך שוב מדבר אליי,רק הכוח הזה מכניס אותי לאוטו וגורם לי לנסוע לעיר הסמוכה שבפרברי חיפה כדי להגיד לך שאני עוד אוהבת אותך. והנה אני שם. במארב הרגיל הזה,שמחכה שתבוא לקפה של הבוקר. אני מחנה את המכונית,מכבה את הרדיו,יושבת ומחכה לך. והנה,עוברות כמה דקות,ואתה מגיע. אחרי עשר דקות שאתה יושב וקורא עיתון,אני יוצאת מהאוטו. השנאה שלי לקיטצ' כבר לא כל כך כבדה כמו שהייתה כשדיברנו פעם,ועכשיו אני כבר מבינה מה זה אומר שהלב פועם בחוזקה,והפרפרים בבטן עפים לכל כיוון. ועכשיו,עכשיו אני גם מרגישה את זה. צעד,ועוד צעד,והנה אני כאן. הקול שלי לא מצליח לצאת,ואתה כל כך שקוע בעיתון בכלל לא שם לב אליי. "סליחה,אתה יכול אולי להביא לי את 24?" ביקשתי ממך כשזה סוף סוף יצא. "כן,בטח,קחי". בכזאת קלות נתת לי את העיתון וחזרת לקרוא,שפשוט הרצון לראות את התגובה שלך זה מה שהביא אותי לצעד הבא:"אפשר לשבת כאן?" שאלתי. אתה הסתכלת לצדדים,חוץ ממך וממני בבית הקפה היו רק שני זוגות שנראו מאוהבים ביותר וזוג אחד של אנשי עסקים שנראה די שמח,כאילו סגרו עסקה טובה לשניהם. "כן,בטח" ענית,והשארת את המבט עליי. זהו,זיהית. זה המבט שחיכיתי לו. "את יודעת..." הנחת את העיתון. "חיכיתי לך. כל כך הרבה שנים. מרשה לי להיות קיצ'י?". "תרגיש חופשי,אני קיצ'ית כבר כמה חודשים" עניתי לך והתיישבתי,הנחתי את ראשי על שתי ידיי והבטתי בך במבט מאוהב. וגם בעיניים שלך,ראיתי מעיין ניצוץ שנדלק והחזיר אותך להיות בן 16. "come as you are.בא לך?" נתת לי יד. השארנו הכל ככה,ואף אחד לא רדף אחריך,אולי כי הם יודעים שתבוא מחר לשלם. תמיד היית הגון כזה. נכנסו לאוטו שלך,והתחלנו לנסוע לכיוון חיפה,למרכזית של בת גלים,בה השארתי אותך נבוך. יצאנו,לא אמרת לי מילה. הלכנו ככה,יד ביד,עד לנקודה שממנה יצא אותו האוטובוס לתל אביב. אתה הרמת אותי,זרקת אותי בנקודה שבה זרקתי אותך לפני קצת יותר מעשר שנים,ונתת לי נשיקה חזקה,כמו בפעם הקודמת. רק שהפעם,זה לא נגמר אחרי חמש שניות. לא,זה רק התחיל. אגב,אני בן. מוזר לי לכתוב פתאום בצורת נקבה,אבל ככה זה יצא לי,וזאת סתם פנטזיה שאני רוצה שתקרה לי מתישהו,כל הסיפורים האלה שבסרטים. אני לא יודע מי זאתי,אבל..אני בטוח שאני רוצה שזה ייקרה,לא משנה לי עם מי.
אתה הולך ברחוב,מתעלם מעל הסביבה שלך,כמו שתמיד התעלמת מכל דבר שהוא לא אתה. אתה מתרכז בעצמך כל כך,כאילו שאתה במהלך פעילות בלשית ואתה מנסה לשמור על פרופיל נמוך,לרדת מתחת לרדאר של הכרישים החזקים,דואג להיות כמו כל האנשים. מבטך סוקר את הרחוב העמוס ומלא הפיח ומשתלב כמעט במושלמות עם גן השעשועים הירוק הזה,שהיה כמו עין סערה קטן ורגוע באמצע כל ההוריקן הזה של לחץ מסביבו,וכמו עין הסערה משאיר רק נקודה אחת של יופי במרכז כל ההרס שמסביב. כמו אינסטינקט של חייל מארינס אתה שולף את המצלמה ומנציח ילד ג'ינג'י מתולתל עם גומות ונמשים,מנציח את השיער שלו המתנפנף ברוח,את החיוך מאוזן לאוזן שלו,את היופי שלו גולש במגלשה כל כך מכוערת,ממש חתיכת ברזל מעוקמת. אתה ממשיך במסלולך ברחוב,מתיישב בבית הקפה הקבוע שלך,בו אני רואה אותך כבר חודש וחצי,מאז אותו היום שקיבלתי את השיחה שהזכירה לי אותך,שכל כך התעניינתי בך,לראות איפה אתה. אולי סתם היו חסרות לי שיחות הנפש לתוך הלילה איתך,כמו שעשינו כל לילה באותו חופש שהכרתי אותך,באמצע גיל ההתבגרות,כשהמצב שלי היה כל כך חרא,ואתה כרגיל ניסית לעזור,ורק המרחק ,המרחק בינינו,זה כל מה שמנע ממני לקום וללכת אליך,לתת לך את החיבוק הכי חזק וענק שאני יכולה לתת לך,רק על זה שאתה משתדל כלכך. וכנראה שאני כבר התקדמתי יותר ממך,וכבר יש לי עבודה קבועה,תואר אקדמי,משבר רציני.ואתה,אתה מתפרנס מאותו תחביב שתמיד היה לך,לצלם את החיים האלה,שאתה כל הזמן סיפרת כמה שהם גרועים,ואז ציטטת שורה משיר גראנג' כלשהו. ואיך שנפגשנו לגמרי במקרה באמצע אותו דיינר אוסטרלי,ודיברנו שעות על כל החיים שלנו,ואתה,כל כך הזכרת לי את עצמך שנשבעתי לעצמי שבגללך,איך שאני נוחתת בארץ אני בודקת מה קורה איתך. ורק אז,כשהורדת אותי במעונות עם הג'יפ לנד רובר השחוק שלך,רק שם שאלתי את עצמי "אולי זה הוא?". אבל אותך לא הספקתי לשאול את זה,כי מיהרת כל כך,ומחר,הו מחר. מחר זה קורה. ועדיין,כמה שאתה נראה לי מוכר,כל כך השתנית. נעלם העידן הזרוק שלך,שהסתפקת בג'ינס,אולסטאר וטי שירט שחורה,הסתובבת בגאווה עם מבט ילדותי וזקן של גיל ההתבגרות. היום אתה מסתובב מחויט,לובש ז'קט בלשים ארוך שמכסה את הרגליים שלך. אתה לובש אותו כבר בתחילת החורף,כשהשלוליות על הרצפה מתייבשות במהירות בגלל השמש שעוד מגיחה פעם בכמה ימים ונותנת לנו חימום מהיר של שעה מקסימום,ואז חוזרים גווני האפור לשמיים,מכסים הכל,מחזירים אותנו למציאות האפורה שאנחנו כבר רגילים אליה,אבל כל כך לא רוצים להיות בתוכה.השיער שלך כבר לא מפוזר ולא מסורק,היום אתה קירח לגמרי. על גב הראש שלך אני מצליחה למרות המרחק להבחין בשתי נקודות החן שכל כך אהבתי באותם 3 הימים שיצא לי להיות איתך בהם,כשברחתי מהבית באותה מריבה עם ההורים,והגעתי עד לחיפה,העיר המדהימה הזאת,שהספקתי כל כך מהר להתאהב בה. ואיך שנפרדנו,אחרי אותם 3 ימים מדהימים,ואחרי שחיבקת אותי,אני עמדתי כבר בתור לאטובוס העמוס לתל אביב,ואתה תפסת לי את היד ונתת לי נשיקה,נשיקה כל כך מדהימה שעד היום אני יכולה להרגיש את הטעם שלך,אחרי כל כך הרבה מערכות יחסים כושלות שעברתי. ואני,אותה מטומטמת שהייתי,הגבתי לך במין חיוך טיפשי,ואתה הסתכלת לי בעיניים במבט נבוך ובוחן,מחכה לתגובה. ואני,כל שעשיתי זה לנשק אותך על הלחי,נשיקה תמימה של ילדה בת 16 שלא ידעה מה זה אהבה,ורק אחר כך הבינה,שאולי היא בעצם ידעה,אבל הייתה פחדנית מדי כדי להסכים עם עצמה שהיא אוהבת אותך. ועליתי לאוטובוס,מתאפקת לא לתת לעצמי סטירה על זה שחזרתי הביתה ולא נשארתי איתך עוד יום,שלא נתתי לזה סיכוי.ואיך שסיננתי אותך במשך חודש שלם,ורק אחרי חודש וויתרת. אני לא אשכח את הצער הזה של אותו יום שחזרתי מבית ספר ולא שלחת לי הודעה,צער של כפיות טובה ורצון מוגזם לתשומת לב. אפילו המבט שלך השתנה. זה כבר לא אותו חיוך ספק ילדותי ספק בוגר,שלא הצלחת להוריד מהפנים שלך. המבט שלך התמקד,הצלחת סוף כל סוף להתרכז בכלום הזה שכל כך רצית להתרכז בו. הצלחת להפסיק לחשוב,למקד מבט,למקד מחשבה. ואת כל הדברים האלה אני יכולה לקבוע אפילו בלי לדבר איתך,רק מלהסתכל מרחוק,דרך שמשת האוטו,דרך כל האנשים בשתי השורות שמפרידות בינינו בתיאטרון העירוני. אני רואה אותך מסתכל באותו מבט ממוקד שלא יורד לך מהפנים על הבמה,כאילו חודר דרך תלבושות השחקניות,דרך התפאורה. זה מבט סקרן,מבט צמא לידע,מבט מתוח. ומחר,מחר תסתכל עליי באותו המבט. כל שאני צריכה לעשות זה רק לישון עכשיו. רק שזה המתח,המתח שהורג אותי. אני פותחת עיניים,שוכבת באלכסון על המיטה,באותה צורה שאני ישנה כבר חודש,מאז שההוא הלך אחרי שהוא גילה את התכנית שלי בקשר אליך. וזה לא גרם לי להפסיק לעקוב אחריך,לגלות אותך מחדש. השעון הביולוגי שלי העיר אותי רבע שעה לפני השעון המעורר,שעתיים לפני שאני עומדת להגיד לך את מה שאני שומרת מגיל 16,ואף פעם לא עובר. אני די בטוחה,ופרויד איתי,אתה אשם בהכל. אתה אשם בכל החרא הזה שבחיים שלי,ואפילו לא יודע. אנרגיות מיוחדות מקימות אותי מהמיטה בשעה הזאת,שהעין שלי בדרך כלל נעצמת חזרה. זה הכוח הזה,שעוד שעה אני שומעת אותך שוב מדבר אליי,רק הכוח הזה מכניס אותי לאוטו וגורם לי לנסוע לעיר הסמוכה שבפרברי חיפה כדי להגיד לך שאני עוד אוהבת אותך. והנה אני שם. במארב הרגיל הזה,שמחכה שתבוא לקפה של הבוקר. אני מחנה את המכונית,מכבה את הרדיו,יושבת ומחכה לך. והנה,עוברות כמה דקות,ואתה מגיע. אחרי עשר דקות שאתה יושב וקורא עיתון,אני יוצאת מהאוטו. השנאה שלי לקיטצ' כבר לא כל כך כבדה כמו שהייתה כשדיברנו פעם,ועכשיו אני כבר מבינה מה זה אומר שהלב פועם בחוזקה,והפרפרים בבטן עפים לכל כיוון. ועכשיו,עכשיו אני גם מרגישה את זה. צעד,ועוד צעד,והנה אני כאן. הקול שלי לא מצליח לצאת,ואתה כל כך שקוע בעיתון בכלל לא שם לב אליי. "סליחה,אתה יכול אולי להביא לי את 24?" ביקשתי ממך כשזה סוף סוף יצא. "כן,בטח,קחי". בכזאת קלות נתת לי את העיתון וחזרת לקרוא,שפשוט הרצון לראות את התגובה שלך זה מה שהביא אותי לצעד הבא:"אפשר לשבת כאן?" שאלתי. אתה הסתכלת לצדדים,חוץ ממך וממני בבית הקפה היו רק שני זוגות שנראו מאוהבים ביותר וזוג אחד של אנשי עסקים שנראה די שמח,כאילו סגרו עסקה טובה לשניהם. "כן,בטח" ענית,והשארת את המבט עליי. זהו,זיהית. זה המבט שחיכיתי לו. "את יודעת..." הנחת את העיתון. "חיכיתי לך. כל כך הרבה שנים. מרשה לי להיות קיצ'י?". "תרגיש חופשי,אני קיצ'ית כבר כמה חודשים" עניתי לך והתיישבתי,הנחתי את ראשי על שתי ידיי והבטתי בך במבט מאוהב. וגם בעיניים שלך,ראיתי מעיין ניצוץ שנדלק והחזיר אותך להיות בן 16. "come as you are.בא לך?" נתת לי יד. השארנו הכל ככה,ואף אחד לא רדף אחריך,אולי כי הם יודעים שתבוא מחר לשלם. תמיד היית הגון כזה. נכנסו לאוטו שלך,והתחלנו לנסוע לכיוון חיפה,למרכזית של בת גלים,בה השארתי אותך נבוך. יצאנו,לא אמרת לי מילה. הלכנו ככה,יד ביד,עד לנקודה שממנה יצא אותו האוטובוס לתל אביב. אתה הרמת אותי,זרקת אותי בנקודה שבה זרקתי אותך לפני קצת יותר מעשר שנים,ונתת לי נשיקה חזקה,כמו בפעם הקודמת. רק שהפעם,זה לא נגמר אחרי חמש שניות. לא,זה רק התחיל. אגב,אני בן. מוזר לי לכתוב פתאום בצורת נקבה,אבל ככה זה יצא לי,וזאת סתם פנטזיה שאני רוצה שתקרה לי מתישהו,כל הסיפורים האלה שבסרטים. אני לא יודע מי זאתי,אבל..אני בטוח שאני רוצה שזה ייקרה,לא משנה לי עם מי.
אגב,אני בן. מוזר לי לכתוב פתאום בצורת נקבה,אבל ככה זה יצא לי,וזאת סתם פנטזיה שאני רוצה שתקרה לי מתישהו,כל הסיפורים האלה שבסרטים. אני לא יודע מי זאתי,אבל..אני בטוח שאני רוצה שזה ייקרה,לא משנה לי עם מי.
