../images/Emo18.gif חפירה לפנייך..
אני די מאמינה שזה היה החיבור שלי אליו שנתן לי הרבה כח להתמודד עם המצב,למרות שהפסיכולוגית שלי טענה אחרת וגם בדבריה יש הרבה בבית אני די הייתי אחראית מגיל מאוד קטן על האחים שלי,המצב בבית שלי לא היה טוב מבחינה כלכלית וההורים שלי נאלצו לעבוד עד שעות מאוחרות ואני הייתי דואגת לאחים שלי רב היום, אני וסבתא שלי ז''ל ,די התמודדתי עם מצבים של להתמסר למישהו,כי התמסרתי לבית שלי ולאחים שלי ולא היה לי את המקום שלי ואני אגיד לך יותר מזה רק כשהתחלתי לצאת עם בעלי כיום שזה היה בגיל 16 אני התחלתי לחיות,התחלתי לעשות דברים למען עצמי,סיימתי בגריות,התגייסתי לצבא ויצאתי מהמעגל הזה שהייתי בו עד אז,שזה מעגל שהיה בו הכל חוץ ממני . הפסיכולוגית שלי אז חשבה שאני התחברתי אליו בגלל שניסיתי לברוח ממצבים מסויימים בחיים ורציתי להוכיח את עצמי ולעצמי והתחברתי אליו כי הוא היחיד שנתן לי הרגשה שאני המרכז ,שאני מיוחדת ואיתו היה לי את המקום היחיד לשפוך את הלב ולספר לו על הקשיים שלי ועל מה שאני חווה בבית.כי עם חברות די התביישתי להיפתח ואימא שלי לא בדיוק הייתה חברה עבורי כמו היום,היא די שכחה שאני רק ילדה שצריכה שיכוונו אותה גם ..אני מאמינה שרב הכוחות להתמודד עם המצב הזה הגיעו מהבית,שגם שם התמודדי עם לא מעט קשיים כל זה התחיל בגיל 14הוא היה בן 19הוא היה השכן שלי, ההורים שלי די זעמו שאני מסתוסבבת איתו וחשבו שזה משהו שיחלוף אבל ועם הזמן כשהתחלנו להתחבר יותר באמת מצאתי אצלו את הפינה החמה שלא הייתה לי,הוא היה עוזר לי עם האחים שלי,אחותי אז הייתה בת 9 ואחי היה בן 5 ,היה משחק איתם,היה עוזר לי להביא את אחי מהגן ,היה האוזן קשבת שלי וזה התפתח לקשר מאוד חזק ומחיוד,דווקא ממנו שאבתי את הכוחות שלי והייתי בטוחה שהחיים איתו למרות המחלה יהיו הרבה יותר קלים ונעימים אבל קרה בדיוק ההפך,במקום לצאת מהמעגל של ויתור העצמי נכנסתי למשהו עוד יותר חזק ואם במצב הקודם הייתי מוורת על חצי ממי שאני איתו ויתרתי על כל כולי,שכחתי מהבית,מהלימודים,מהחברות ושכחתי בכלל שיש גם אותי,התמסרתי לו בצורה עיוורת אפילו,ואני ממש א זוכרת אף אחד מהתקופה ההיא,רק את הריבים עם ההורים,את האהבה העצומה אליו עם כל הקשיים וכל ההתמודדיות איתו שהיו מבחינתי בית ספר לחיים ורכשתי מהקשר הזה כל כך הרבה כלים להתמודדיות בחיים.הייתי איתו כנגד כל הסיכויים,הוא היה בחור מיוחד שלמרות הכל בחרתי להישאר מסורה לו ואני בטוחה ששאבתי את הכוחות שלי מעצמי בעיקר,לא הייתי מודעת לחוזק הפנימי שלי ,שאבתי את הכחות אולי גם מהאמונה שיהיה טוב ,אני הייתי אופטימית ועודני כזאת,האופטמיות לחיים טובים יותר ולהגשמה עצמית נתנו לי את הכח כנראה להמתודד עם המצב .אחרי הפרידה ממנו ההורים שלי לקחו אותי לפסיכולוג יחד איתם כמובן והרימו אותי ודווקא הקשר שלנו מאז קיבל תפנית לטובה ושוב קבלתי כח ,את הכח להתמודד עם הפרידה ממנו . חפרתי לך ,סורי
אני די מאמינה שזה היה החיבור שלי אליו שנתן לי הרבה כח להתמודד עם המצב,למרות שהפסיכולוגית שלי טענה אחרת וגם בדבריה יש הרבה בבית אני די הייתי אחראית מגיל מאוד קטן על האחים שלי,המצב בבית שלי לא היה טוב מבחינה כלכלית וההורים שלי נאלצו לעבוד עד שעות מאוחרות ואני הייתי דואגת לאחים שלי רב היום, אני וסבתא שלי ז''ל ,די התמודדתי עם מצבים של להתמסר למישהו,כי התמסרתי לבית שלי ולאחים שלי ולא היה לי את המקום שלי ואני אגיד לך יותר מזה רק כשהתחלתי לצאת עם בעלי כיום שזה היה בגיל 16 אני התחלתי לחיות,התחלתי לעשות דברים למען עצמי,סיימתי בגריות,התגייסתי לצבא ויצאתי מהמעגל הזה שהייתי בו עד אז,שזה מעגל שהיה בו הכל חוץ ממני . הפסיכולוגית שלי אז חשבה שאני התחברתי אליו בגלל שניסיתי לברוח ממצבים מסויימים בחיים ורציתי להוכיח את עצמי ולעצמי והתחברתי אליו כי הוא היחיד שנתן לי הרגשה שאני המרכז ,שאני מיוחדת ואיתו היה לי את המקום היחיד לשפוך את הלב ולספר לו על הקשיים שלי ועל מה שאני חווה בבית.כי עם חברות די התביישתי להיפתח ואימא שלי לא בדיוק הייתה חברה עבורי כמו היום,היא די שכחה שאני רק ילדה שצריכה שיכוונו אותה גם ..אני מאמינה שרב הכוחות להתמודד עם המצב הזה הגיעו מהבית,שגם שם התמודדי עם לא מעט קשיים כל זה התחיל בגיל 14הוא היה בן 19הוא היה השכן שלי, ההורים שלי די זעמו שאני מסתוסבבת איתו וחשבו שזה משהו שיחלוף אבל ועם הזמן כשהתחלנו להתחבר יותר באמת מצאתי אצלו את הפינה החמה שלא הייתה לי,הוא היה עוזר לי עם האחים שלי,אחותי אז הייתה בת 9 ואחי היה בן 5 ,היה משחק איתם,היה עוזר לי להביא את אחי מהגן ,היה האוזן קשבת שלי וזה התפתח לקשר מאוד חזק ומחיוד,דווקא ממנו שאבתי את הכוחות שלי והייתי בטוחה שהחיים איתו למרות המחלה יהיו הרבה יותר קלים ונעימים אבל קרה בדיוק ההפך,במקום לצאת מהמעגל של ויתור העצמי נכנסתי למשהו עוד יותר חזק ואם במצב הקודם הייתי מוורת על חצי ממי שאני איתו ויתרתי על כל כולי,שכחתי מהבית,מהלימודים,מהחברות ושכחתי בכלל שיש גם אותי,התמסרתי לו בצורה עיוורת אפילו,ואני ממש א זוכרת אף אחד מהתקופה ההיא,רק את הריבים עם ההורים,את האהבה העצומה אליו עם כל הקשיים וכל ההתמודדיות איתו שהיו מבחינתי בית ספר לחיים ורכשתי מהקשר הזה כל כך הרבה כלים להתמודדיות בחיים.הייתי איתו כנגד כל הסיכויים,הוא היה בחור מיוחד שלמרות הכל בחרתי להישאר מסורה לו ואני בטוחה ששאבתי את הכוחות שלי מעצמי בעיקר,לא הייתי מודעת לחוזק הפנימי שלי ,שאבתי את הכחות אולי גם מהאמונה שיהיה טוב ,אני הייתי אופטימית ועודני כזאת,האופטמיות לחיים טובים יותר ולהגשמה עצמית נתנו לי את הכח כנראה להמתודד עם המצב .אחרי הפרידה ממנו ההורים שלי לקחו אותי לפסיכולוג יחד איתם כמובן והרימו אותי ודווקא הקשר שלנו מאז קיבל תפנית לטובה ושוב קבלתי כח ,את הכח להתמודד עם הפרידה ממנו . חפרתי לך ,סורי
מעניין וחזק!אבל תבטיחי ש
