כאשר ספיינל טאפ החליטו
לבצע בהופעה את אחד משיריהם הקלאסיים, קטע המטאל-פרוג "סטונהנג'", מחליט הגיטריסט נייג'ל טאפנל שיש צורך בתפאורה הולמת. לא די בגלימות שלובש הסולן, דייויד סיינט האבינס, ובתאורה הכאילו-דרואידית; הקטע המונומנטלי זקוק למונומנט אמיתי: מודל של סטונהנג', ממש שם על הבמה. טאפנל מצייר את המודל על מפית במסעדה, ונותן אותה למנהל הלהקה, איאן פיית', המוסר אותה לתפאורנית. אלא שמרוב התרגשות, או בלבול, או טיפשות, טאפנל כותב על המפית שעל המודל להיות בגודל "18, היינו, שמונה עשר אינץ' במקום, כמובן, 18 רגל. וכך, כאשר הלהקה מתחילה בביצוע האפוס הדרואידי שלהם, לייב בפני קהל אמריקאי (שלמזלם אינו יודע מה זה בכלל סטונהנג') יורד לו ממרומי התפאורה המודל הקטנטן של אבני סטונהנג', בגודל 18 אינץ', כמבוקש. הם פוערים פיהם בתדהמה, ומנסים להמשיך בנגינה. אך, אויה! המשך השיר - לאחר סולו גיטרה ארוך במיוחד - מתאר כיצד "הילדים רוקדים לצלילי חלילים", ובהתאם, יוצאים אל הבמה זוג גמדים ורוקדים סביב המודל המיניאטורי של האבנים הענקיות, המונוליתיות. דייויד סיינט האבינס, הסולן, סיכם את ההופעה כך: "אני, לכשעצמי, לא חושב שהבעיה היתה שהלהקה ניגנה גרוע. אני חושב שהבעיה אולי היתה בכך שעל הבמה היה מונומנט של סטונהנג', שהיה בסכנת מעיכה על ידי גמד. מבינים? זה גרם להמעטה של הענקיות של האובייקט." "סטונהנג', שם השדים שוהים שם התנים חיים - והם עושים חיים באמת סטונהנג' שם גבר הוא גבר, והילדים רוקדים לצלילי חלילו של פאן סטונהנג' זהו מקום קסום, בו הירח עולה עם פרצוף של דרקון סטונהנג' שם שוכבות הבתולות ותפילותיהם של שטנים ממלאים את שמי החצות [וכעת, לקטע הרומנטי]: ואת, אהובתי, האם לא תקחי את ידי נחזור אחורה בזמן, לארץ המיסטית שם טיפות הטל בוכות והחתולים עושים "מיאו" אני אראה לך איך"
