chapter 27
חלקכם קרוב לודאי שמעתם על הסרט שעורר מחלוקת רבה ועורר התנגדות מצד אלמנתו של לנון - יוקו אונו, ובנו - שון לנון, בעיקר בגלל שהסרט מתמקד על דמותו של מארק צ'פמן ומציג אותה באור שונה מן המקובל לחשוב על רוצח. לדעתם של יוקו אונו ושון לנון אין להזכיר את שמו של הרוצח ובכך לא לתת לו את "תהילתו" שלה הוא כ"כ כמהה וזאת היא הסיבה להתנגדותם. לדעתי האישית, אין להתעלם מההיסטוריה וההיסטוריה אומרת שג'ון לנון נרצח ע"י מארק צ'פמן, הסקרנות סביב המניעים (או חוסר המניעים) שהובילו לאחת ההתנקשויות הגדולות במאה ה-21 היא לחלוטין מובנת. בלתי אפשרי לדכא את הסקרנות סביב המקרה, על אף ההשלכות הבעייתיות. הסרט משחזר את פעולותיו ומחשבותיו של מארק צ'פמן, רוצחו של ג'ון לנון, בימים שקדמו ליום הרצח בדקוטה. מארק צ'פמן מוצג בסרט כבחור מעורער מהעולם סביבו, אקסצנטרי ופרנואידי מעט, לדעתו העולם מזוייף ובעייתי בדומה לדמות, "הולדן קולדפילד" מהספר "התפסן בשדה השיפון", צ'פמן משלב במשפטיו ציטוטים מהספר "התפסן בשדה השיפון" באופן תכוף, ברוב הפעמים ללא הקשר ישיר לנושא השיחה - דבר שנתפס כמאד מוזר בעייני הדמויות הסובבות אותו. במהלך הסרט, צ'פמן נוטה לכנות עצמו "הולדן קולדפילד" ורואה עצמו כהתגלמות האנושית של הדמות. למרות כל זאת, צ'פמן מוצג כבחור רגיש, בעל קסם (זאת הייתה התחושה שלי) ולחלוטין באור אנושי בניגוד למצופה מרוצח. צ'פמן, לאורך כל הסרט מחפש לעקיף את עצמו בידידים (בעיקר בידידות) במטרה לא להיות עם עצמו לבד, כשהוא לבד, כך הוא חושב, הקולות שבראשו משתלטים עליו ולא נותנים לו שקט נפשי וגורמים לו לעשות דברים שלא בשליטתו. במספר סצינות צ'פמן מתווכח עם הקולות בראשו ומנסה לשכנע את עצמו לוותר על הרעיונות המטורפים ולחזור הביתה. צ'פמן מוצג כסובל מסכיזופרניה. במהלך הסרט, צ'פמן נתקף בהתקף פרנויה כשהוא חושב שאנשים חושדים בו ובמניעיו, בזמן שהם מתעניינים בו ומהיכן הגיע. רוב הדמויות הקרובות אליו בסרט, ובאיחוד אחת הידידות שהוא הכיר מגלות סימני פחד מהאקסצנטריות שלו ככל שהן מכירות אותו יותר ומעדיפות שלא להיות בקרבתו, למרות שהוא מבקש מהם להישאר איתו כל הזמן. לדעתי, במטרה להקיף את עצמו באנשים שלא יתנו לקולות שבו להשתלט עליו ולגרום לרצח של לנון. לקראת סוף הסרט, צ'פמן מבקש מאחד מידידיו שהכיר בהמתנה הממושכת בדקוטה להשאר אתו עד שלנון יגיע, כדי שהוא (צ'פמן) יוכל לצלם אותם יחד. הצלם שהיה קורבן להתקף הפרנויה של צ'פמן מעדיף שלא להישאר בקרבתו והולך, למרות שצ'פמן מבקש ממנו באופן נואש. לפי המוצג בסרט, צ'פמן ידע שאם לא יהיו בקרבתו אנשים, הקולות בראשו ישתלטו עליו ויגרמו לו לרצוח את ג'ון לנון. סצינת הרצח הייתה יחסית מאד מאכזבת, ציפיתי לה כל הסרט, בעיקר כדי לראות איך יוצרי הסרט מדמיינים את הרצח. שום יצירתיות כאן, והקטע שאורכו 5 שניות בקירוב, מאפיין את צ'פמן סוחט את ההדק שלוש פעמים ותו לא. בשורה התחתונה, אני מאד נהנתי מהסרט, אמנם יצירתיות היא לא אחת המאפיינים המרכזיים של הסרט, אבל עדיין הסרט מאד מעניין ודרך טובה לחוש מה עבר למארק צ'פמן בראש בימים שלפני הרצח. בנוסף, ניכר מאד שהשחקנים עשו שיעורי בית, בעיקר השחקן שעושה את הדמות של צ'פמן (ג'ארד לטו) ומועברת בצורה מאד משכנעת. בסולם אלעד מכפר חוגלה 7/10