אתה מבלבל בין חצי ללא-שלם. ובין גנים לאללים
ביולוג יקר כאשר מתייחסים למחצית של משהו אז המשמעות היא שמבחינה כמותית מתקיימת הפחתה של 50% אבל לא בהכרח משמעותו שהחצי הזה אינו שלם או טוטאלי. נניח שיש לי מסמך כתוב ואני גוזר אותו לחצי. יש לי עתה חצי מסמך כאן החצי אינו שלם. אם במקום לגזור את המסמך, אני מצלם אותו במכונת צילום יש לי עתה שני מסמכים. אבל שני המסמכים הם שני שלמים, כל אחד ואחד מהם הוא שלם לעצמו. הכפלתי את השלם. עכשיו אני מחלק בחצי: מה קיבלתי? מסמך אחד. למרות שהכמות פחתה, לא הלכו לאיבוד אותיות ולא הלך לאיבוד תוכן כלשהו, היות ובידי מסמך שלם אחד (אם כי פחות משני מסמכים שלמים). כאשר מכפילים משהו יש להבחין בין הכפלת השלם לשני שלמים לעומת הכפלה של משהו לא- שלם על מנת שיגיע להיות שלם. הנמשל: תא היפלואידי, הוא השלם. תא דיפלואידי הוא שני שלמים, לכן כפי שלא אבד לנו תוכן בדוגמת המסמכים, לא אובד מידע גנטי גם לגבי התאים. כפי שאני מבין (וחברי הפורום מוזמנים לתקן אותי אם אני טועה), תאי הרבייה הם היפלואידים. בתהליך הרבייה הולד מקבל קובץ כרומוזומים מאמו וקובץ כרומוזומים מאביו. לגבי כל תכונה, הוא מקבל גן מאימו וגן מאביו. לכן לגבי כל תכונה הוא מקבל הן את תכונות אימו והן את תכונות אביו. במובן זה לא הולך לאיבוד כלום. אבל הולד, יקבל בפנוטיפ או תכונה זו או תכונה זו (אני מניח גנטיקה מונוגנית, ומתעלם כרגע מתכונות ביניים). הגן במשמעות ההשפעה שלו על הפנוטיפ נקרא אלל. לכן הולד, מקבל בהכרח הן את הגנים של אימו והן של אביו. הגנוטיפ שלו מכיל את שניהם. אבל, בפועל הוא יקבל תכונה של אחד מהוריו בלבד. איזו? אם הולד קיבל אלל אחד מאימו ואלל שונה מאביו, הולד יהיה הטרוזיגוט לגבי אותה תכונה, אז הפנוטיפ ייקבע לפי יחסי דומיננטיות-רציסיביות של האללים. אם אימו של הולד הייתה בעצמה הטרוזיגוטית היא עדיין תעביר לולד את אותו הגן ואת אותה התכונה, אבל רק אחד מהאללים. לכן, הגנים לא הולכים לאיבוד. האללים יכולים לא להגיע לאותו צאצא (ולזה התכוונת שמשהו הולך לאיבוד-האלל לא מגיע לצאצא, לכן הוא כביכול הולך לאיבוד, אבל הגן כן עובר לאצא לכן הצאצא הוא נשא של התכונה אבל לא יקבל ביטוי שלה), או להגיע אבל להיות רציסיביים, ואז הוא לא יקבל פנוטיפ בהתאם. אם מזה אתה חושש, אתה לא מדבר רק על "גנים יהודים" אלא גם על "אללים יהודים". זה גם לא הולך לאיבוד, היות ואותו צאצא שלא קיבל "אלל יהודי" יעביר לצאצא שלו, את אותו הגן, ואז האלל יתבטא בפנוטיפ של בתו (נכדתם של ההורים המקוריים). מה שאתה מעוניין למעשה זה להרבות פנוטיפים יהודים מולדים, בטווח הקצר. תכנון גנטי המיועד להרבות פנוטיפיים בטוח הקצר (באמצעות רבייה בין הורים שהם הומוזיגוטיים לאותה תכונה רצויה) משיג אמנם מטרה זו, אבל מגדיל את הסיכון להכחדה גנוטיפית ופנוטיפית גם יחד, בטווח הארוך. ראשית, תכנון גנטי זה מגדיל את הסיכון למחלות גנטיות (עיין ערך טאי זקס). שנית, הוא מגביר את הסיכון הגנטי היות והוא יוצר הומוגניות גנטית. אם תתפתח מחלה הפוגעת בתכונה לא-יהודית, אז אם כולם פגיעים באותה מידה לכן גם יכולת העמידה שלהם זהה, ואם יכולת עמידה זו חלשה מדי-כולם נופלים. ככל שמגבירים הטרוגניות גנטית, אז יש יותר תכונות בין חברי הקבוצה וכך גובר הסיכוי שחלק יפתחו מסוגלות עמידה גבוהה יותר בפני המחלה וישרדו.
בזיווג מתחברים הכרומוזומים של האב והאם . 23+23=46 כרומוזומים . הכרומוזומים נצמדים לזוגות הומולוגיים . בזוג הומולוגי 4 כרומטידות . נוצר מישור משווה וחוטים של כישור החלוקה . מתבצעת נדידה של בני הזוג , כל אחד לקצה אחר . נוצרים 2 ריכוזים של תאים מונופלואידים . בכל ריכוז תאים מונופלואידי 23 כרומוזומים