תוכן, תפוז ../images/Emo69.gif ../images/Emo107.gif../images/Emo217.gif
אוף, שונאת לכתוב מנייד! בכל אופן, חזרתי בזה הרגע מירושלים. הייתי עם חברות במסעדה לחגוג גיוס ויומולדת של 3 חברות טובות שלי. כביכול, הקוד לבוש היה אמור להיות ורוד - אז... שאני לא אלבש ורוד?!
התלבשתי נורא ורוד ונורא צבעוני, והספקתי לצלם רק עכשיו אחרי שחזרתי שפוכה מהבית
בכל אופן, לפני שהגענו למסעדה, הלכתי עם אחת הבנות לטופטן במרכז העיר. חבורה של בנות שבאו מצפת לסיור סליחות ביקשו ממני להצטלם איתן "אני רוצה גם להצטלם איתה! אני רוצה גם! רגע, עכשיו היא לבד". הייתי ממש בשוק, לא ידעתי איך לקחת את זה. שאלתי אותן לכבוד מה המאורע, ושזה ממש מחמיא לי, והן היו מקסימות. "את לבושה ממש מגניב... לא יודעת, את מגניבה". איזו מבוכה, יואו. הרגשתי כמו באיזה סרט קולג'ים. נכון תמיד יש את הסצנה הזאת של התיכון? שתמיד יש את הבחורה הזאת שנכנסת לבית הספר, היא פותחת את הדלת, מן הילה כזאת קורנת סביבה, היא מתהלכת באלגנטיות, מנפנפת שיער וכולם בוהים בה? טוב, לא נפנפתי את השיער, וברור שידעתי שיסתכלו עליי. עם כ"כ הרבה צבעים, בירושלים, אין מצב שזה לא יקרה. אבל הרגשתי מבטים הולכים יחד איתי, וכל צעד שעשיתי קיבלתי מבטים. אפילו גרמתי למישהו היום ליפול מהאופניים. התהלכתי לתומי, ואיזה רוכב אופניים נסע נסע נסע, הסתובב והסתכל עליי, ובום נתקע במשהו ונפל. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות
איזה יום הזוי. מוזר לקלוט את זה.