מפחיד זה לגמרי לבד !!
טוב אז כמו שציינתי בתשובה הקודמת, הכנות לטרק לבד, או לפחות ללא מדריך, ועוד במדינה חסרת-מסלולים-מסומנים-בטרקים כמו בוליביה, הוא נושא שצריך להתייחס אליו ברצינות. ההכנה הראשונית היא כמובן להשיג כמה שיותר מידע מכמה שיותר מקורות, להשיג מפה ולבחור את המסלול בו אני רוצה ללכת (ללא הגבלה למסלול המטוייל דווקא). ללמוד מעט את המסלול: קשה ? קטעים קשים ? ימים ארוכים ? גבולות בירבור ברורים ? איפה יש מי שתייה? מקומות נוחים לקמפינג ? "יציאות חירום" ? יישובים בדרך ? ועוד . למצוא את הדרך הנוחה או הקצרה או הזולה (בבוליביה המבחר מצומצם ובד"כ מסתכם באופציה או שתיים בלבד) להגיע אל הטרק ולחזור ממנו. הכנה שנייה היא בקטע של ציוד ומזון. הולך לשוק ומצטייד כמו שצריך. כמובן אוכל ואלכוהול לבישול (טיילתי עם כהלייה) ליומיים נוספים יותר מן המתוכנן. הכנה אחרונה לפני יציאה לשטח- בדיקה של תחזית מזג האוויר לימי הטיול. ויאללה לטייל !! האם זה מפחיד לטייל לבד ? ברור שכן !! האם זה מפחיד לקפוץ באנג'י ? ברור שכן !! מדובר על אותו הבסיס של הדברים = אדרנלין, זה שם המשחק !! הרבה יותר מרגש אותי לעמוד לבד מול העצמה האדירה של הטבע ! לדעת שבכל רגע אני עלול להמחץ כמו נמלה קטנה מתחת למגפיים האדירים האלה... לדעת שאני לבד לגמרי ותלוי רק בעצמי וביכולת שלי להתמודד עם איתני הטבע !! הפחד הזה בשבילי הוא חלק גדול מן הכיף של הטיול. אם תרצה קצת פילוסופיה בחצי גרוש, טיול כזה גם לוקח את האדם למקומות רחוקים מאד מבחינת היכולת המנטאלית, ומזרז תופעה של "בניית אישיות". משהו שלי באופן אישי הוא חשוב. ולשאלות הפרקטיות: אוכל לבד סוחבים כי אין ברירה. אם יש יישובים בדרך אפשר להשיג מוצרים בסיסיים וכך לחסוך משקל. בטרקים החכמה היא לשאת מזון קל משקל, קל ומהיר להכנה, וכמובן שיהיה מוצלח מבחינה תזונתית. אני משער שצרכתי משהו כמו 300-400 גרם מזון ליום, אבל לא עשיתי חישוב מדוייק, אז בבקשה לא לתפוס אותי במילה... מבחינת התארגנות ואריזה, זה משהו שלומדים בשטח. את הטרק הראשון שלי בפטגוניה עשיתי כמו טמבל עם 30 ק"ג על הגב... בטרק השני כבר יצאתי עם 18 ק"ג, ואח"כ באופן די קבוע הייתי יוצא עם משקל של בין 13 ל 15 ק"ג (תלוי באורך הטרק). כשהגעתי לבוליביה כבר הייתי בעל נסיון, כך שלא כלום. לגבי ניווט, שוב, הכנות מראש עושות את זה לקל הרבה יותר. אין צורך ללמוד את המפה על פה או משהו, אבל כדאי להכיר את השטח באופן כללי. בכל בוקר הייתי מסתכל על המסלול היומי ולומד אותו טוב יותר, ואז יוצא בראש שקט. כמובן שבבוליביה מצפן הוא כמעט בגדר חובה ויצא לי להשתמש בשלי לא מעט. אני סבור שאחרי 3-4 טרקים כבר לומדים "להריח" את המסלול, כלומר עניין של נסיון תופס פה. בהחלט לא הייתי מעז לטרק לבד בבוליביה אם לא הייתי מטייל קודם לבד בפטגוניה... בכל אופן, הנסיון לימד אותי לעשות "סרגל מאמצים". להתחיל בבוליביה בטרקים וטיולי יום פשוטים, לראות שאני מסוגל, ורק אח"כ לעבור לרציניים יותר. את מי פוגשים בדרך ? בעיקר לאמות, אלפאקות וואקוניות. לעיתים נדירות מטיילים עם מדריך ולעיתים נדירות רועים. כמובן שעל יד מקומות יישוב פוגשים את התושבים. לא זכורים לי מפגשים מרתקים מדי. מכיוון שלא טרחתי במהלך הטרקים על אנשים, אלא על נופים בעיקר. אגב הערה קטנה, לא לכל הטרקים יצאתי לבד.
ההרפתקן שלנו עבר בבוליביה :בצ'ורו , ,קונדורירי,אישאמפו,איסלא דל סול (יום),ג'ונגל מרתק שונה מן הרגיל. סחאמה,פאלקה (טיול יום),קימסה קרוס, טואיצ'י לאפולו. אזור הטואיצי הוא אזור קשה במיוחד נסיעה שם היא כמעט בקצב הליכה לא יותר מ 3 קמ"ש מתגוררים שם מחפשי זהב מזדמנים ( קוריפאליה למי שמכיר את הספר ) וחקלאים המעבדים קפה . הנהר הוא קשה ומסוכן במיוחד וממש לא קשה לטבוע בו גם אפילו אם לא מתאמצים .... אורחינו לא ממש התאמץ אך כמעט טבע .... מן הסתם לא קשה .... איך ומדוע על כך נשמע באירוח ניתן להציג שאלות כבר מעכשיו .