אשת השבוע שלנו

[גורבי]

גם שאול, גם אהרון (של גרוסמן) וגם

הטקסט שובר הלב הזה? את בטוחה שלא ביקרת אצלי בראש במקרה? אלו בדיוק ההעדפות הספרותיות שלי (מוסיפה גם את קפקא בלועזיים ואת דיקינסון בבכלל), רק שאת נימקת אותן יותר יפה ממה שאני אי פעם אוכל. והשיר שלך - מדויק ונוגע. אהבתי מאוד.

 

[משוש30]

ערפילית את פשוט מדהימה!

את כותבת נפלא ואת חמה ואינטיליגנטית וזה פשוט תענוג לקרא את השרשור הזה. אני נורא שמחה שבחרו בך לאשת השבוע

(וכמובן האפונה שלך מקסימה אבל that goes without saying...

 

[מ ת י ל ד ה]

מסכימה עם כל מילה!!! ../images/Emo140.gif

 

[תנועת החסידות]

../images/Emo45.gif

 

[אפרת12]

../images/Emo41.gifאשת השבוע שלנו../images/Emo41.gif

 

[dorlim]

ערפילית , נהנתי כ"כ לקרוא !!!!

קראתי בשקיקה. את בחורה מאד מעניינת!!!! ואחרי כ"כ הרבה שאלות, אין לי יותר מה לשאול...

 

[אפעופ]

חייבת גם להחמיא ../images/Emo24.gif

מאוד מאוד נהנתי מהשרשור וגם ממך. את באמת מתבזבזת במשפטים, מבחינה ספרותית לפחות.

 

[boringvered]

הנה יש לי ישלי...

בתוך התחום המקצועי, או בקשר אליו... מה הן שאיפות הקידום המקצועי שלך... היינו, לפתוח משרד משלך, להיות... שופטת(!), ללכת לפוליטיקה... אני מקווה שהשאלה ברורה... הדגש הוא, אני יודעת שהיית רוצה אולי להיות סופרת, אבל במסגרת המקצוע הנוכחי שלך, לאן את שואפת להגיע... ורד

 

[Arfilit]

אהההההה.... (קריאת כאב)

מצאת את השאלה האחת שגם אני מתחבטת בה יומם וליל... אני חושבת על שיפוט - אבל לא בטוחה שיש לי את המזג הנדרש. לא רוצה להיות שופטת רעה... לא חושבת שרוצה משרד משלי. השעבוד והחשש גדולים מדי. אולי אני בכלל אעזןןב את המקצוע. ואולי לא. לא יודעת...

 

[Arfilit]

הבטחתי עוד שיר

ואני מביאה עוד שניים. רציתי בהתחלה להביא רק את הראשון (תמונות) אבל אז נזכרתי ששאלו אותי אם אני כותבת רק דברים עצובים אז צירפתי את השני (קלמנטינות). הראשון נכתב במהלך השבעה על סבתא שלי האהובה מאוד: תמונות ---------- נימים מתרחבים בָּקיר. את מתרחקת מביתך ומתמונות צרובות בגב זכרונותי. שְקוֹע לחייך אינו הולם את שלוותך. מהלומות כבדות מתישות את רכותי. וכבר בכיי חדֵל. תריס העץ המתקלף משיל מעל עצמו זכרונותייך. חוביזות מרימות ראשן בָּפּרא הנפרש ומשתלט, וגרד תריס נושר אל החצר המצהיבה. את מכאיבה לי בלכתך ממני, בלכתך השארי מעט קרובה. תמונותיו כבר משתכחות ממני. נותרה לי חריקת הנעליים ועוד נותר שריד מרשת המגבעת. בעוד שנים - מה ישאר מזכרונייך? מחפצייך? מעזבונך אותי כשלא הייתי מוכנה? תמונות דהות בזכרוני ובאלבום וערימות ספרים וניצנים קטופים משיח שושנה. כשהיינו ילדים התריס היה לבן, והחוביזות רחוקות, ואת וסבא כאן. אני אספתי שבלולים לתוך גביע ואהבתי את התריס ואת האדן מתחתיו, ואת היית יפה אליי כל-כך ואת יפה אליי כל-כך עכשיו. והשני: קלמנטינות ---------------- בימים של שמש צהובה בהירה היינו יוצאים לטייל לקלמנטינות בפיז'ו הישן הגדול הלבן - פרד עירוני עב צורה ונרגן, שריח אשכוליות מר מתוק גר לו בבפנים של תא המטען. בדרך ספרנו מכוניות עם כתמים ושירה קראה להן פרות-מכוניות. היינו ממלאים את הבטן שלנו ושל הפז'ו ואמא היתה צוחקת ואומרת תשאירו למחר והולכת קצת רחוק יותר - למצוא אשכוליות. למדתי שם מלים כמו ולנסיה וחושחש שהעירו בי טעם מריר חמצמץ כשנזכרתי בהן אחר כך תוך שקיעה מתוקה אל תוך לילה מוכתם בחלום מטושטש. בסוף הפרדס עמד בית קטן מבטון. מכוער. אבא אמר תמיד שזאת באר אבל אני ידעתי שהוא משקר. באר נראית בכל הספרים כמו משהו לגמרי אחר. ליד הבית שלא היה באר עמד עץ הקופים. אני טיפסתי עליו גבוה גבוה ושירה אפילו יותר. אחר כך נשמנו תחת עץ הקופים את מה שנשאר מאחר הצהריים. צל נמתח ממנו לכל הכיוונים ומעל הצמרת התחבאו לי השמים. אמא היתה מקלפת ומקלפת – כדורים כתומים של ויטמינים ודביקות, פס ארוך ואינסופי של קליפת פרי הדר בישם ידיה בעקצוצים של מתיקות. הקלמנטינות בבגאז' הפיצו ריח משכר. אנחנו היינו אוכלות וצוחקות, ובודקות הצל של מי נגמר רחוק יותר. אני עמדתי על קצה האצבעות - אבל אפילו זה לא היה עוזר. בדרך הביתה הייתי נרדמת - לתוך חיבוק מעוגל סחוף ריחות מתוקים והריח הקלמנטיני בידיים של אמא היה עוד נשאר חודשים ארוכים.

 

[משוש30]

ערפילית איזה תענוג ../images/Emo99.gif

את גם מפרסמת או "כותבת למגירה"? כל כך נהינת לקרא את שיריך. וכן רואים שאת אוהבת את מאיר שלו...

 

[תנועת החסידות]

מקסים!!

 

[1איתן ולהב שלנו]

../images/Emo7.gifהשיר על סבתא העציב אותי

וגם זה של הקלמנטינות לא ממש שמח,זכרונות מתוקים של ילדות,בצל אחות גדולה....

 

[Arfilit]

בחוויה שלי זה לא צל

 

[שיפסלה]

יופי של שירים!

למרות שאלה לא חוויות שלי, אני מאוד יכולה להזדהות איתן הם מעוררים בי אסוציאציות לזכרונות הילדות שלי

 

[תנועת החסידות]

טוב, אז בעקבות ה"קלמנטינות"

שנמנמתי עליהן נמנום צהריים, יש לי עוד שאלות (מקוה שעוד לא נמאס לך. שבוע זה הרבה זמן...): כשאת נזכרת בילדות שלך, מה היא התחושה הכי חזקה שעולה בך? (אושר? חששות? בדידות? משהו אחר?) אני מתכוונת, אם לא הסברתי את עצמי נכון, לתחושה שליוותה את ילדותך, כפי שניתן להעריך ממרחק של זמן ובעיניים של אדם בוגר. האם הרגשת אהובה, מוערכת ומוגנת? האם הרגשת שמקבלים אותך כמו שאת ונותנים לך להיות מה שאת, או שניסו "לשנות אותך"? ואני מסכימה עם אמא של איתן ולהב - אמנם (כמובטח) זה לא שיר עצוב, אבל הוא מעורר מן געגוע, שהוא קצת נעים וקצת דוקר. אולי עוד שיר?

 

[Arfilit]

זה תלוי על איזה גיל מדובר

ביחס לגילאים המאוד צעירים - מלוות אותי תחושות חמות מאוד. הרבה חופש. הרבה צחוק. בהחלט הרגשתי מוגנת ואהובה. אני לא יודעת אם למתבונן מהצד יש אפשרות לראות את זה - אבל גם בשיר הראשון (תמונות) יש נגיעות מן הגעגוע הזה שלי לתקופת הילדות הזו. בגילאים היותר מאוחרים זה יותר מסובך - כי האלמנט החברתי היה לי לא פשוט בחלק מן השנים.

 

[עינבלית]

ערפילית ../images/Emo23.gif את מדהימה../images/Emo70.gif

אני קוראת את השרשור הגדל והולך בתדהמה מעורפת בפליאה0 את ממש מדהימה! והשיר על הקלמנטינות (מזל שצירפת אותו) מעולה. ממש מעולה. ניחוחות של ילדות הגיעו ממנו עד אליי, והתערבבו עם ניחוחות ילדותי המוטמנים עמוק בזכרון. תודה, השירים שלך עושים לי מוזה.

 

[סוס של נייר]

את ללא ספק אשה מרתקת,

ואני מזדהה עם עניין הידע הרוחבי. נעים להכיר.

 

[nonaa]

היה מאוד מעניין לקרוא ולהכיר ../images/Emo45.gif