וואי וואי איזו שאלה טעונה........
בתור ילדה היו לי שנים טובות- גרנו בבית קרקרע עם גינה, וכלבה ומלא חתולים, וחברות טובות, וילדות של פעם- עם משחקי קלאס וגומי, תופסת ומחבואים. והיו לי גם שנים איומות- כשההורים שלי היו בהליכי גירושין, והיו מכות בבית ומריבות איומות, וניידות משטרה- ואני כל הזמן כתבתי ביומן שלי שאני רוצה להתאבד. הייתי ממש קטנה. בגיל ההתבגרות היה לי קשר טוב עם אבי, וקשר מאוד טעון ומסובך עם אמי, שמצד אחד אהבתי וחיכיתי לביקורים שלה ולפינוקים שלה, ומצד שני רבנו נורא. היום אני מאוד אוהבת את אמי- מקבלת אותה על כל מגרעותיה ובעיקר על כל יתרונותיה- שהם עצומים וגדולים ומלאים באהבה ונדיבות שקשה בכלל להסביר.
עם אבי יש קשר טוב שהלך והתרחק קצת עם השנים, בעיקר מאז שעברנו לגדרה והפכתי לאמא. פתאום האיש שתמיד היה בשבילי אבא הכל יכול- התגלה כאיש קטן ודי קטנוני. חבל. עם המשפחה של עמית?.... אמא שלו סבתא נהדרת , אשה חמה, ובתור חמות- קצת יותר מדי בשבילי.... פעם מאוד אהבתי אותה (היא כותבת שירים, ואמא כזו עוטפת) ואז התחלתי לראות בה המון צביעות ונחנקתי מרוב שהיא "אמא", ואחרי שהיא נסתה למנוע מאתנו להתחתן- שנים שנאתי אותה. היום אני פשוט חיה איתה בשלום. אבא של עמית איש נפלא ושמח שאוהב לעשות לעצמו חיים קשים. אני מחבבת אותו וגם מרחמת עליו. מרגישה שאי אפשר לעזור לו כי הוא שם לעצמו מקל בגלגלים. האח האמצעי- בחור מדהים, שאני אוהבת כאילו הוא אחי, ולצערי חזר מסובב לגמרי מהמזרח, ואני אכולת דאגה ממנו. והאח הקטן- צעיר עדיין- אבל בינתיים קצת מאכזב אותי, אם זה בלימודים שלו או ביחס לאחיניות שלו. ימים יגידו. כעקרון אני לא טיפוס משפחתי במיוחד. אני אוהבת את הוריי ואחיותיי- בתנאי שנשארת לי הפינה שלי של ה"לבד" שלי.