מירב אהובתי../images/Emo25.gif
המון תודות על המחמאות. מאמינה לי שהתכוונתי להודיע לך אבל לא יצא לי? האמת שאת רוב הזמן הפנוי שלי השבוע השקעתי בשירשור הזה, ומאוד נהנתי מכך. שמחה שיצא לך לקרוא הכל, ואפילו לשאול. קבלת את המייל עם תהמונות? הכנתי גם קובץ מתכונים, אבל הוא תקוע באמצע. מבטיחה לשלוח תוך מקסימום שבוע. לגבי השאלה שלך... אז האמת היא שלמדתי בדרך הקשה... למה אני מתכוונת? אפשר להגיד שאני אדם תמים, אני כמו אנה פראנק מאמינה ש"בסופו של דבר, בני האדם טובים הם"... קשה לי לחשוב שמישהו ירצה לנצל לרעה דברים שאני כותבת על עצמי. ואת מי זה בכלל יעניין? ומה כבר יקרה? מצד שני אני לא טיפשה, אני יודעת עד כמה "העולם קטן", ובמיוחד העולם הוירטואלי, ולא שוטטתי לי ברחבי הרשת בהרגשה שאף אחד לא יזהה אותי. קרו לי שני מקרים שניערו אותי - אחד אולי את מכירה וזוכרת - מימי פורום הריון ולידה - כשהסתכסכתי עם המנהל שלי דאז, ומנהל החנוות קרא את בכיותיי בפורום וזימן אותי לשיחת הבהרה, בה, פחות או יותר, מכר לי ש"הכל בראש שלי" וזה לא קשור להריון שלי, וכל מיני כאלה. זה לא היה הכי נעים, אבל זה בהחלט יצא לטובה בסופו של דבר. דבר שני - קרה בפורום הנקה, ועליו אני מאוד מצטערת. מתוך ראיית עולם צרה מאוד, ועיקשות ודבקות במטרת העל שלי:הנקה, הרשתי לעצמי, בגיבויין של בנות פורום הנקה התומכות, להאמין רק למה שאני רוצה...להאמין שהילדה שלי שבעה ומאושרת ואוכלת מספיק. כשגיסתי העירה לי על כך שלירי נראית רעבה ולא שקטה ניגחתי אותה על גבי הפורום. לא אמרתי דברים מעליבים ופוגעים אישית - לא קראתי לה בשמות גנראי או משהו כזה, רק ציינתי שהיא אמרה שפעמיים מתוך ה3 פעמים שהיא ראתה את לירי, נראה לה שלירי רעבה. או משהו כזה, לא זכור לי בדיוק. זה היה צעד טיפשי ומיותר כיוון שידעתי שגיסתי כותבת ספורום הורים לתינוקות ויש לה גישה לפורומים. היא כמובן נעלבה מאוד מצביעותי - בצדק! אני בסה"כ הייתי נסערת מדבריה וחיפשתי חיזוק לעצמי בלי לחשוב פעמיים, וזה עלה לי ביחסיי עם גיסתי. עד היום זה לא נשכח ולא נסלח. למעשה, מאז - כמעט שנה - פגשתי את אחי, גיסתי והאחיין שלי רק פעמיים
אם הייתי יכולה היום להחליף שם מתמש ולהתחיל לכתוב באנונימיות בפורומים הקבועים שלי הייתי עושה זאת, אבל אני לא רואה בכך טעם. אני זו אני, ותמיד היתה בי פתיחות כזו, ותמיד קשה לי להאמין שמישהו ירצה להשתמש בדבריי למטרות רעות - ומקווה שזה לעולם לא יקרה. אני לא כותבת דברים שצריך להתבייש בהם, ולכן אינני חוששת שאנשים יזהו אותי. עוד דבר - האמת שמה שעברתי *לא* מלווה אותי ביום יום. אני נזכרת בכך, חושבת על כך, אבל שיחררתי את זה והמשכתי הלאה. זה לא חלק מחיי. מה שכן, מאז שלירי נולדה אני מוטרדת מכך הרבה יותר - ובעיקר מהאספקט של מה אני יכולה לעשות כדי שזה לא יקרה גם לילדה שלי??? איך אפשר למנוע דברים נוראיים כאלה מלקרות? איך לחנך אותה לאסרטיביות והאם זה בכלל יספיק? איך להיות מספיק דרוכה ועירנית כדי לראות דברים כאלה לפני שהם קורים? מה להגיד? איך ללמד אותה להתנהג? זה מטריד אותי מאוד. מקווה שנתראה שוב בקרוב - זה תמיד תענוג! נשיקות לך ולמעין היפהיה!
אורנה
