הורות מתערבת

[אשרי האשה]

אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף למה אחיות הן עם לא רגיש? אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף דרך הגידול שלי את הבנות הוא שמים וארץ מדרך הגידול של אחותי הגדולה (16 שנים וחצי הפרש בניינו). ברור שאנחנו עושים טעויות, אבל זה בכלל לא בכיוון של אחותי, לא קשור לדברים שהיא מעירה עליהם. בנוסף יש לנו בעיות עם הגדולה, בעיות התנהגויות שנובעות מהפרעות הקשו"ר שלה. לאחר המון שיחות ומצפונים שההפרעות הן באשמתינו, הובהר לי חד משמעית שהפרעות קשו"ר הן נירולוגיות ותורשתיות לא בגלל חינוך. אז נכון שילדים כאלו צריכים חינוך קצת שונה, גבולות קצת אחרים. אבל רק עכשיו התחלנו עם זה, ואנחנו לומדים מה ואיך. והיא: הכל זה בגלל החינוך שלנו ושום דבר נירולוגי. כלומר אני לא בסדר, החינוך שלי לא טוב. ועל מה זה נסוב הפעם? שהילדה הקטנה ישנה איתנו והגדולה בזמנו גם ישנה איתנו עד שעברה לחדר משלה, בקלות רבה. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף עכשיו עצוב לי ורע לי בלב. אני יודעת שהבסיס הוא לא באשמתי, אבל תמיד המילים האלו יכולות להחזיר את רגשות האשם מאוד בקלות. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

 

[אמא של עופרי וטל]

../images/Emo7.gif קשה לי - אמא חתולה...

כבר מאתמול. חשבתי בהתחלה לכתבו בעילום שם - אבל אתן באמת חברות טובות ויש לכן תבונות חשובות מאוד - ולכן אני כותבת בשמי האמיתי. אתמול קיבלתי סוג של "סטירה" בנושא החינוך שלי לעופרי והיחס שלי כלפי הסביבה בכל הקשור אליו. לפני הילדים הייתי בטוחה שאני לא אהיה אמא לביאה - אמא כזאת שמי שרק מתקרב לילד שלה היא מרסקת אותו לחלקים, אמא שאף אחד לא מעיז להגיד לילד שלה כלום - כי מספיק המבט שלה בעינים כדי שמי שרצה להגיד משהו - יסתום. אחרי שהם נולדו - הבנתי שאני לא כזאת. הבנתי שאני די סלחנית לגבי הסביבה. לפני כחודש - אח של האיש שעופרי מעריץ אותו מכל כיוון אפשרי הרים עליו את הקול בארוחת ערב של שישי - וזה היה איכשהו בסדר מבחינתי כי עופרי באמת היה לא בסדר, ואח של האיש לא הפסיק להתנצל - ועדיין היה לי קשה כי רק אני רוצה לחנך את הילד שלי ורק לי מותר, ואני כזאת שאומרת שאני לא מוכנה שזה יקרה אבל בתאכלס... נו שויין אח של האיש - מאוד קרוב אלינו - ובאמת הכוונת שלו טובות. אתמול - אנחנו בכינרת עם חברים מאוד טובים - חברים כאלה טובים שסומכים עליהם בעיניים עצומות (כבר לא) אני שכבתי על הערסל בנים לא נים כזה ואז קרה משהו - אני לא יודעת בדיוק מה קרה אבל כנראה שעופרי זרק אבן והבעל שהיה איתו ועם עוד ילדים כנראה הגיב בצורה לא טובה (אני לא בדיוק יודעת כי כמו שכתבתי הייתי מנומנמת לחלוטין) ניסיתי להבין מה קרה שם ולא בדיוק הבנתי. הם בין החברים הטובים שלנו - אני אוהבת את הזוג מאוד. הדבר הראשון שרציתי לעשות הוא לצעוק עליו - להעיר את האיש, לקחת את הילדים ולנסוע. לא יכולתי. הראש היה בסערת רגשות. הגוף לא זז. ביקשתי מעופרי שיבוא אלי ונלך לים - הוא לא רצה לעזוב את החבר. הרגשתי האמא הכי גרועה בעולם. אני עדיין מרגישה ככה. לא סיפרתי על זה לאף אחד - אפילו לא לאיש - אני מתפוצצת. איך הגעתי למצב שאנשים (שאומנם מאוד מאוד קרובים אלי ואל הילדים) מעיזים לנסות לחנך את הילדים שלי? איך הגעתי למצב שפוגעים בילד שלי ואני סותמת את הפה? מה אני לא יכולה לסמוך על אף אחד? ואיך לעזזאל אני הופכת להיות לביאה? כמה אני כועסת על עצמי - הבטחתי לעצמי שאני אשמור על הילדים שלי מכל משמר ואני לא....

 

[Arfilit]

מרגיז מרגיז. באמת מרגיז.

לפחות מהראש את יודעת שזה לא נכון...

 

[אמא של עופרי וטל]

../images/Emo26.gif תיקון

שאני לא אהיה אמא לביאה - שאני אהיה אמא לביאה.

 

[עמית@]

../images/Emo10.gif

קודם כל הייתי מנסה לברר מה קרה שם באמת, האם רק העירו לו? האם הרימו עליו יד? יש דברים שלא הייתי מוכנה לשאת, יש דברים שאולי הייתי מעבירה עם ריב, אולי עם הערה, אולי עם כעס ואולי ברוח טובה, אבל יש דברים שהם בבחינת יהרג ובל יעבור. תהיי בטוחה - אנשים לא מעירים לילדים שלך כי הם חושבים שאת לא תגני עליהם, אנשים מעירים כי אנשים (בהכללה) בארץ חושבים שמותר להם הכל, אין גבולות ובטח אין פרטיות וכבוד (הס מלהזכיר

)

 

[אמא של עופרי וטל]

לדעתי - לא הייתה שם הרמת יד

אולי הייתה תפיסה חזקה של הילד. באיזשהו שלב שטחנתי את זה עם עצמי (כמובן שאחרי זה לא זזתי מהילדים שלי לרגע) וכל הזמן חשבתי מה לעשות בהברקה (לי זה היה נראה כמו הברקה) פניתי אליו בלי לדעת מה ושאלתי אותו מה קרה שם הוא אמר לי שהוא החזיק את עופרי חזק מאוד - אמרתי שאצלינו זה לא מקובל - אבל לא צעקתי ולא כלום!!! (ואני עדיין אל בטוחה שלא הייתה שם הרמת יד אבל גם לא בטוחה שכן הייתה שם). אווף

 

[עמית@]

בכל מקרה זה נשמע אלים.

וזה לא דבר שיכול להיות מקובל - עכשיו את צריכה לחשוב מה לעשות עם זה, סיפרת לבעלך בנתיים? אולי כדאי להתייעץ איתו?

 

[אמא של עופרי וטל]

זאת הבעיה - זה היה אלים

לא סיפרתי לאיש. לא הצלחתי להביא את עצמי למצב של לספר לו את זה - ואני יודעת שאני חייבת.

 

[rona25]

שאלת את עופרי מה היה שם בדיוק?

אני בעד לספר לבעל כמה שיותר מהר אני יכולה לומר לך שנתקלתי שבוע שעבר במקרה דומה עם אחותי הגדולה היא אישה שרגילה לדבר בצעקות - לבעלה, לילדים שלה, לתלמידים שהיא מלמדת (היא מורה), מסוג האנשים הממורמרים והיא צעקה על תומר , על משהו שטותי ביותר והוא נבהל נורא,ונצמד אלי הוא לא רגיל לסגנון דיבור שכזה באותו רגע לקחתי את הדברים שלי והלכתי, בשקט, בלי לעשות סיפור. והחלטתי להוריד מינון, לראות אותה כמה שפחות אני חושבת שאת חייבת לספר לחצי, ואולי בתור התחלה לא להיפגש עם הזוג הזה לכמה שבועות עד שהרוחות ירגעו

 

[אמא של עופרי וטל]

עופרי לא עונה

שאלתי והוא אמר כלום. אחרי זה שאלתי אותו עם הוא זרק אבן על ... והוא אמר שכן ואז שאלתי איך הוא הגיב והוא די התעלם. העניין מעבר למה עושים במקרה ספציפי - זה איךא ני הופכת את עצמי לאמא לביאה. לאמא שעופרי וטלטל ידעו שאני שומרת עליהם מכל משמר, שכשאני בסביבה אף אחד לא יעיז לפגוע בהם.

 

[מתוקולה קולה]

מה שאני עושה כשאני "קופאת"

מבינה אותךמאד מאד. גם לי יש מצבים שאני מתוסכלת לאחר מעשה שלא הגבתי נכון. מה שאני עושה: ברגע שאני רואה שיש מצב שחוזר וכל פעם אני מתבאסת,אני מכינה לי את התשובה מראש. ולמה?כי אם זה מקום שאני כל כך חלשה בו,כל החשיבה הנבונה והמילים הנכונות נבלעות. המלצה שלי:פשוט תחשבי מה את רוצה להגיד כשזה קורה.אל תבני על "שליפות".תשחזרי בראש,תגידי את זה לעצמך ואז ברגע האמת פתאום תראי שיוצאת לך התגובה הנכונה. בהתחלה מהוססת אבל פעם אחר כל בטוחה יותר. בהצלחה.

 

[נסע ויוּד]

מסובך.

יכול להיות שהענין היה אינסטיקטיבי ולא מאד מודע. אני אתן לך דוגמא. לפני משהו כמו שבועיים התארחו אצלנו חברים, אני והאמא חברות טובות, הילדים משחקים יפה ביחד ואני הייתי מעוכה לגמרי מעייפות ומתח. נכנסו ביחד לאמבטיה והתחילו לשחק עם ברז המים, וזה מטריף אותי (שריטה כנראה). אחרי הפעם ה700 שביקשתי בשקט להפסיק לשחק עם המים, עדי הפסיק והילד השני המשיך. אז שאגתי "לא אמרתי להפסיק לשחק עם המים ?!??!" הילד השני היה די המום, וגם אמא שלו. ניסיתי לנטרל את האווירה, אבל אני חושבת שזה לא הלך מי-יודע-מה טוב. הנסיבות אכן היו מקלות, ואני יודעת גם שהאמא השניה לא היתה עושה אם זה כלום. היא בטח לא היתה פותרת את הענין כמו שאני עשיתי. בהתחשב בבלגן שקורה אצלנו בשעות של האמבטיה/שיניים/סיפור/מיטה אני מוצאת את עצמי לעיתים מנהלת את הענין בטונים תקיפים ובצורה די לא דמוקרטית. בעיני אלה השעות הקשות של היום, ולא בא לשטוף את כל הבית אחרי כל מקלחת. אז זו היתה התגובה שלי, ואם עדי היה זה שהמשיך לשחק עם המים היה חוטף את אותה שאגה. מאחר והיית מנומנמת ואת לא יודעת מדיוק מה היה שם, אולי אכן היו נסיבות מקלות על הענין, אולי זו הדרך שבה האיש פותר בעיות עם ילדיו. אני חושבת שאני הייתי מותחת את הגבול באלימות פיזית. לתפוס יד שהולכת לזרוק אבן זו לא אלימות בעיני, זה חינוך. ואם את נמנמת ובעלך ישן (בלי שום ביקורת !!!) והאבא השני היה שם לבד, אז זה היה שיקול הדעת שלו. וגם עובדה שעופרי לא נבהל מזה כמוך, כנראה שזה לא היה כל כך נורא חוץ מהעובדה שזו לא היתה האידיליה שקיווית לה. לאח של האיש, לעומת זאת, לא הייתי סולחת כל כך בקלות ואותו כן הייתי תופסת לשיחה. אני גם לא מרשה לאחיות שלי לחנך את הילדים שלי. אם אני בסביבה בהכרה מלאה, אני המחנכת והדרך שלי קובעת, למרות טונות הביקורת שנושבת מהן.

 

[אמא של עופרי וטל]

בקשר לזה שהוא היה איתו לבד

זה חברים טובים מאוד. עד עכשיו סמכתי עליהם בעינים עצומות (כמו שבטח הובן...) ברור שמעכשיו כבר לא. איך את עושה את זה? איך האחיות שלך למרות הביקורת לא מעירות לילדים, איך שמת את הגבול?

 

[נסע ויוּד]

בענין האחיות

קודם כל הן קטנות יותר ממני

אז זה לא ממש חוכמה. חוץ מזה, לויודעת איך זה קרה, אולי כמה נביחות קטנות ממני ברגעים הנכונים. זה לא שהן לא מנסות

זה שאני לחלוטין נטולת סובלנות לזה, אז אני מיד נושכת וחזק. שוב, אני לא בטוחה שאת צריכה להפסיק לבטוח בחברים לגמרי, רק צריכה אולי שוב להיות איתם בנוכחות "זבוב על הקיר" כמה פעמים ולראות את דרכי ההתמודדות שלהם עם מצבים שונים ורק אז לקבל החלטה סופית. הרי לא יכול להיות שהוא לגמרי הפוך עם הילדים מאשר איתך. אי אפשר להיות לגמרי הפוך עם אנשים שונים לאורך זמן.

 

[Arfilit]

לתפוס יד שהולכת לזרוק אבן -

יכול בנסיבות מסויימות גם להיות ענין של בטיחות של אנשים אחרים (בעיני - כ"חינוך" באופן עצמאי - זה לפחות עומד בסימן שאלה. עוד לא הייתי שם - אז אני לא יכולה להחליט. אבל אם זה כדי להגן על אנשים אחרים - זה יותר מלגיטימי). הנסיבות הספציפיות מאוד חשובות בעיני.

 

[Arfilit]

אין לי עצה אבל זה העיר אצלי סיפור

רדום ששוכב אצלי. יצאנו לפיקניק משפחתי במשפחה המורחבת. בין הנוכחים היה קרוב משפחה מבוגר, שמאוד קרוב אליי מצד אחד, אבל מצד שני - תרבות הויכוח שלו מטריפה את הדעת. הוא מאוד איש של כבוד, אם הוא נרגיש חלילה שכבודו נפגע או מאויים הוא מאבד עשתונות, וצועק בקולי קולות, בגסות ובאגרסיביות. לא משהו שקורה אצלנו בבית, ולא משהו שהאפונה רגילה אליו. כך או כך - הצלחתי להרגיז אותו כבר בתחילת האירוע. אולי אני טעיתי בהתנהגות שלי - אבל בכל מקרה - זה לא היה משהו שראוי לאבדן עשתונות. וכך ארע, שאני עומדת עם פעוטתי (אז בת כשנה וחצי) על הידיים - והוא צורח עליי בקוחלי קולות. אמרתי לו בשקט, שאני לא מוכנה שהוא ירים עליי כך את הקול, ובטח ובטח שאני לא מוכנה שהוא ירים כך את הקול ליד האפונה, וזה רק חימם אותו יותר ויותר. האפונה נצמדה אליי, מופתעת (היא מכירה אותו ואוהבת אותו). לבסוף, החלטתי לעשות מעשה, הודעתי לו פעם נוספת בשקט שאני לא מוכנה שהוא יצעק ככה ליד הבת שלי, ולקחתי אותה משם - לטייל בחורשה שהיתה ליד. למותר לציין שרעדתי מכעס - על חוסר הכבוד אליי, על חוסר הכבוד לחינוך של האפונה ועל חוסר הכבוד והרגישות כלפיה. רציתי - רציתי לתפוס אותו לשיחה בנושא אחר כך, כשאנחנו רגועים, אבל הצלחתי להביא את עצמי לזה. התפלתי עם עצמי מספר שבועות, ובסוף הנחתי לזה. או הדחקתי. או משהו. הסיפור שלך קצת עורר את זה אצלי.

 

[נונינקה]

וואו. אני כתבתי את זה?קצת ארוך

אני לא רוצה לדבר על המקרה. אני רוצה לדבר עליך. קראתי את מה שכתבת ועלו בי דמעות. ממש ככה. אני מכירה את זה יותר מדי מקורב.מעצמי.אני מכירה את התחושה הזו שלא לשים את הילד שלך בעדיפות עליונה, למרות שברור שכך צריך להיות. את צריכה להחליט שלא משנה מה המחיר, את שמה אותו במקום הראוי לו כי את זו שאמורה להיות שם בשבילו. בצורה אסרטיבית להגיד שאת זו שמחנכת אותו, לטוב ולרע. כי אם לא, את תהיי כמוני וזה רע מאד ולמה רע? כי אני מילא מבטלת את עצמי, אני עושה את זה לילד שלי ואמא שלי השרישה בי את זה מגיל אפס ("שלא נורא", "שעדיף לשתוק", "שלא יפה לעשות מהומות", "שתגידי לה שהיא צודקת וזהו..." ועוד ועוד) היום, כמעט 30 שנים אחרי, אני לא מסוגלת להתעמת עם המטפלת של הבן שלי על הזכויות הבסיסיות שלו, והיא מחנכת לי אותו, כי אני מנוונת. אז זה לא נכון שאת לא שומרת על ילדיך מכל משמר, אלא שאת זקוקה למנת אסרטיביות ואת צריכה לדעת שהשמים לא יפלו ושאם הם חברים מספיק טובים, הוא יבין שאת מחנכת ושגם הוא לא היה רוצה שתחנכי את ילדיו. תאמיני לי. אני כל כך מבינה אותך, אין לך מושג עד כמה. אני במהלך שישי - שבת התפוצצתי כי המטפלת הודיעה לי שהיא ורידה לקטנצ'יק את שנת הבוקר ולא הצלחתי להוציא הגה מהפה. היום, הודעתי לה חגיגית שאני לא מוכנה שתעשה זאת כל עוד הוא זקוק לכך והוא זקוק לכך וזה נאמר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. ואת יודעת מה? היא התקפלה. מחבקת אותך.

 

[נונינקה]

ורידה = מורידה

 

[טלי בארץ הלמה]

נונינקה - כל הכבוד לך!

על המודעות העצמית וההתגברות על הקושי.

 

[נונינקה]

תודה טלי. ממך כבר שאבתי כוח בסוף

השבוע ב"איך היה השבוע שלי"...את מקסימה