לנשום בספירה לאחור.
לא משהו יותר מדי מקורי או גרנדיוזי. יותר פשוט האובביוס שתמיד ראיתי בעיני רוחי כשהרגשתי שאני חווה את השיר הזה. בקטע של הגל גדול, באופן מפתיע, רואים כזה שפת ים-קצת-סוער. כשהקצב מתחיל להתגבר ב"עכשיו תלמדי" רואים רגליים, הולכות מהר. ב"דרכתי רגל" - לילה, מקום רחוק, רחוב חשוך, שבקושי מגיע אליו האור של הפנסים מהרחוב הראשי ליד, ככה שבקושי אפשר לראות בחושך את "היד שלי דופקת על דלת"... וכולי. ב"פתחתי פה" רואים סוג של ריב, או אולי גופה של ריב - לא ממש רואים את הרבים או פנים אלא תנועות גוף, תנועות גוף כאלה של "הסוף היה כבר מזמן ואנחנו עדיין פה, לא ברור למה." ב"ראיתי את היד שלי" הבא רואים את הדלת נטרקת. ומדי פעם לאורך הכל - צעדים, כאלה שרואים רק רגליים, הולכות מהר. בסוף כשהקצב מתגבר הרגליים מתחילות לרוץ. וכשהוא מאט ממש ממש בסוף, ושוב, רואים רק גוף - מי שזו לא תהיה נעמדת ומתנשפת. עד כאן הזיות שלא חשבתי שאי פעם אתמלל