../images/Emo203.gif אני חייבת לכתוב על ההופעה, כי היא באמת
עשתה לי איזה קליק רציני. אני לא אכתוב על כל הפאקים (שרשור התמרמרות מיוחד? עד כדי כך??) ועל זה שחצי מהקהל היה בהמתי ועל כל האנשים שדחפו לפני המופע וגרפו פוסטרים לימיטד אדישן בחבילות של 20 לאדם אחרי המופע (-מעריצה אלמונית אחרי ההופעה: "את צריכה את *כל* הפלקטים האלה?" -פרחה אלמונית: "אופס, לא שמתי לב!" XDD) ו.. רגע, אמרתי שאני לא כותבת את זה. אבל ההרגשה שנכנסה בי ברגעים הראשונים של המופע (אחרי שעות הציפיה המייגעת) ולא יצאה ממני עד עכשיו, שינתה את הכל. עם הצלילים הראשונים של Reden - השיר הקצבי האהוב עליי של טוקיו הוטל (!!!! ממש בשבילי!!) רציתי לקפוץ עם הידיים למעלה כמו בת 15. ממש קשה להסביר את זה בצורה יותר מפוקסת, אבל להיות שם נתן אנרגיה מדהימה.. בתור מישהי שטוקיו הטל בשבילה היתה סתם עוד להקה נחמדה - בשביל לשים את הדיסק שלהם מדיי פעם באוטו וזהו, עכשיו כל השירים שלהם נשמעים לי אחרת, אחרי שראיתי את האנשים שעושים את המוזיקה הזאת ממש מולי, ובמיוחד ראיתי איך הסולן שר אותם. עכשיו זה כבר לא עוד סאונד MP3 מקודד על הדיסקמן/מחשב ותמונת סשן יפה מהאינטרנט (מתוך עוד מיליונים כאלה) ששרה, עכשיו אני יודעת *מי* משמיע את זה, איזה הבעות פנים יש לביל כשהוא שר את זה, איך הוא מחייך כשהוא שר. לא הייתי יכולה לראות את זה באף תמונה "יפה ומסוגננת" של הלהקה - שעל פי תמונות כאלה אני באמת לא יכולה לשפוט בן אדם כי סך הכל זאת רק פוזה למצלמה והרבה הכנות ועיצוב מלאכותי (ועם כל הכבוד, לא התעניינתי בלהקה מספיק כדי למצוא גם תמונות "לייב" שלהם מהופעות, וגם אם כן הייתי - אני לא חושבת שתמונת לייב מהופעה אחרת היתה מעבירה לי את ההרגשה הזאת.. הייתי צריכה *להיות שם* ולראות אותו מולי בשביל להרגיש את זה). החיוך של ביל באמת שובה לב והא הקסים אותי. כל ההופעה לא הפסקתי לקפוץ עם רוב הקהל (מה שהתחבר מצוין בשביל מישהי בת 20 פלוס שמרגישה במילא כמו בת טיפשעשרה עדיין) ושירים שלא כזה חיבבתי לפני כן נשמעו לי כל כך טוב ו
אמיתי (אם הבנתם למה אני מתכוונת..) לסיכום, המופע עצמו (לא מה שקדם לו, חלילה) נחרט בי כמשהו ממש קסום, ואם כמישהי שנכנסה עם כרטיס בחינם בהתחלה חשבתי בכלל לוותר על להישאר למופע, עכשיו אני יכולה להגיד בלב שלם שהייתי מוכנה גם לשלם את המחיר המלא של הכרטיס כדי לבוא. ואם לפני זה הייתי מקשיבה לשירים של טוקיו הוטל דיי בקושי, עכשיו אני לא יכולה להוציא את הMP3 מהאוזניים ולדכא את הדחף לקפוץ עם ידיים מורמות ^__^ איזה הרגשה כייפית!! וכמובן כמובן - התגשם מה שבאתי בשבילו במקור - ובאתי כדי לשמוע גרמנית!! אני מאושרת שכל השירים חוץ משניים -שלושה היו בגרמנית *_* והיינו צריכים להרים את שלט ה sing bitte auf deutsch (שביל קלט אגב) רק פעמיים וגם זה בשביל שלא ארגיש שציירתי אותו לחינם D: והרעיון שלהם לתת מופע אקוסטי קטן בסוף היה מקסים (וואו זה היה.. חושך.. כולם הלכו מהבמה.. יוצא מישהו בחושך.. גורר שני כיסאות פשוטים.. שם על הקאטווק.. "מה הם הולכים לעשות אקוסטי אין מצב!! :OOOO"). וגם, ראיתי את ה-כ-ל (כנראה כי בכל זאת הייתי יותר גבוהה מחלק מהקהל, ובשירים האהובים עליי קיבלתי טרמפ על הגב). ודרך אגב, החצי הנותר של הקהל היו בנות חמודות שהופתעו מהבהמוּת שהלכה שם בדיוק כמונו. ודוקא דיי הרבה אנשים בהופעה היו לבושים ממש מגניב (לא שחור לא אימו ולא נעליים). הרגשתי מוזר (ונפלא!) לראות את חברי הלהקה, בעיקר את ביל (כי הוא הזמר בכל זאת) כל כך מקרוב, וממש לראות את כל הבעות הפנים שלו.. ועוד יותר מוזר הרגיש לראות את השיער שלו
כשמסתכלים על התמונות משום מה לא נוצרת הרגשה של "איך לעזזל זה עומד??" אבל פנים מול פנים זה פשוט לא עזב אותי!! תודות מיוחדות לאנשים שעשו את האירוע הזה לעוד יותר כייפי - תודה שחף (ובהצלחה בקרבי!!), תודה דפנה, ותודה סבתא של נקו שהשיגה לנו בריסטול D: וביל נראה ילד מקסים ^___^ ראו עליו שהוא ממש נהנה במופע ונהנה לשיר! הוא חייך המון והחיוך היה מאוד אמיתי ופשוט, וזה מה שעשה את הכל. לי בכל מקרה.