תחרות המאמרים - "האופנוע שלי"
- פותח הנושא yarivos
- פורסם בתאריך
../images/Emo26.gifרפי מור על cbr
אני והאופנוע. זה קרה במאי 2005. ישבנו בלימודים באחת ההפסקות ודיברנו על העבודה על המרצה המשוגע שהיה לנו כשברקע יש ארומה כבדה של פיח ובורקס,בזה הצטיינה הקפיטריה.ישבנו בחניה המקורה כי לא היה כוח לרדת למטה.באמצע אחד הביסים שמענו נהמה עדינה. כולם הסתכלו ולא הבינו במה מדובר. אני אמרתי לכולם "לפי דעתי זה "cbr.ערן אמר לי "לא נכון זה zx ".הנהמה נשמעה חזקה יותר עד שהתברר שזה אכן cbr יפה אדום כחול עם oneseat מושקע צמיגי משלין אוקולונים ועוד והבחור היה עם חליפת רכיבה. התברר שהוא בא לחברה שלו.ביקשתי ממנו אם אפשר לשבת הוא אמר " להסתכל זה גם טוב עזוב אותך משטויות".בינתיים כולם כבר נכנסו ורק אני וערן נשארנו לדבר עם הבחור.לבסוף נכנסנו בחזרה לשיעור.בסוף היום אני עליתי על הch החבוט שלי וערן על הבורגמן שלו ונסענו לתל אביב לשבת קצת בחוף. שם נפל דבר.אנחנו רוצים אופנוע ספורט.ערן היה נעול על zx6 ואני על ה-600rr.התברר שלערן יש חבר בעל מוסך שגם במקרה הוא מבצע מכירת אופנועים.טוב עברו שבוע שבועיים וכל אחד התבשל במיץ שלו.אני מרוב שהייתי דלוק הלכתי ועשיתי כבר נסיעות מבחן. על ה-r6 השחור נתנו לי 20 דקות לא אהבתי את המושב שלו ואיך שכמעט עפתי בכביש 20 ממהמורה מסכנה . את ה zx הכסוף גם כן לא אהבתי ברח' הירקון ניסיתי למשוך אותו קצת ויצא לי רולינג ברנאואט טוב ששוב לא התרסקתי.ואז הגיע cbr. באתי לסוכנות החתימו אותי על השתתפות עצמית . שאלתי למה מה קרה? אמרו יש בטוח מקיף.שאלתי אז למה לא החתימו אותי עם 2 המפלצות האחרות.הוא ענה ביובש "כי אין להם מקיף,הם לא טורחים לומר את זה".נהייתי לבן הבנתי שאם חס ושלום הייתי הייתי מתרסק הייתי קונה את השברים במחיר מלא. לנסיעה באתי עם קסדת האראי שלי ומעיל מצחיק בצבע ירוק כתום.הבחור נותן לי את המפתח "יאלה סע תבוא עוד שעה וחצי ותגיד לי אם נהנית".יצאתי החוצה וביקשתי ממנו שיבוא איתי שיסביר לי איך מתפעלים אותו וגם פחדתי כי האופנוע היה גבוה לי קצת. אחרי כמה הסברים קצרים התחלתי לנסוע . נוסע באיזי משחק עם ההילוכים ויורד לאיילון דרום. היה יום חם התחלתי לנסוע ת'אמת לא שמתי לב לתנועה הייתי על אוטומט מוריד הילוך מזגזג כדי לחמם את הצמיגים ואז אני מוצא את עצמי בעיר הולדתי קורא לאמא שלי שתבוא לראות את האופנוע.מסכנה אמא שלי כמעט קבלה דום לב.אחרי שנרגעה סיפרתי לה על המחיר והיא אומרת "אה נרגעתי אין לך כסף למה לקחת את האופנוע" אמרתי לה אמא יהיה בסדר. חזרתי לסוכנות הונדה הידיים מזיעות הברכיים רועדות והראש דופק.הנציג של הונדה שואל "נו איך היה? חיה רעה לא?" אני מחייך ולא אומר כלום. הוא מנסה בכול זאת. בסוף אני אומר לו "תשמע התאהבתי". מתקשר לערן אומר ל שהוא חייב לנסות את הcbr.למחרת ערן כבר היה שם.גם הוא התלהב. הימים עברו והחלטתי אני רוצה את הcbr. עשיתי הזמנה והתחלתי לגייס כסף: הלוואות מהבנק מאחותי פודה פקמים ואוי חסר לי 4500.באתי להונדה ואמרתי חסר 4 וחצי אתם מוכנים לקחת את ה ch שלי ולסגור עסקה? סגרנו. אני וערן התחדשנו בcbr600rr שחור כסוף.
אני והאופנוע. זה קרה במאי 2005. ישבנו בלימודים באחת ההפסקות ודיברנו על העבודה על המרצה המשוגע שהיה לנו כשברקע יש ארומה כבדה של פיח ובורקס,בזה הצטיינה הקפיטריה.ישבנו בחניה המקורה כי לא היה כוח לרדת למטה.באמצע אחד הביסים שמענו נהמה עדינה. כולם הסתכלו ולא הבינו במה מדובר. אני אמרתי לכולם "לפי דעתי זה "cbr.ערן אמר לי "לא נכון זה zx ".הנהמה נשמעה חזקה יותר עד שהתברר שזה אכן cbr יפה אדום כחול עם oneseat מושקע צמיגי משלין אוקולונים ועוד והבחור היה עם חליפת רכיבה. התברר שהוא בא לחברה שלו.ביקשתי ממנו אם אפשר לשבת הוא אמר " להסתכל זה גם טוב עזוב אותך משטויות".בינתיים כולם כבר נכנסו ורק אני וערן נשארנו לדבר עם הבחור.לבסוף נכנסנו בחזרה לשיעור.בסוף היום אני עליתי על הch החבוט שלי וערן על הבורגמן שלו ונסענו לתל אביב לשבת קצת בחוף. שם נפל דבר.אנחנו רוצים אופנוע ספורט.ערן היה נעול על zx6 ואני על ה-600rr.התברר שלערן יש חבר בעל מוסך שגם במקרה הוא מבצע מכירת אופנועים.טוב עברו שבוע שבועיים וכל אחד התבשל במיץ שלו.אני מרוב שהייתי דלוק הלכתי ועשיתי כבר נסיעות מבחן. על ה-r6 השחור נתנו לי 20 דקות לא אהבתי את המושב שלו ואיך שכמעט עפתי בכביש 20 ממהמורה מסכנה . את ה zx הכסוף גם כן לא אהבתי ברח' הירקון ניסיתי למשוך אותו קצת ויצא לי רולינג ברנאואט טוב ששוב לא התרסקתי.ואז הגיע cbr. באתי לסוכנות החתימו אותי על השתתפות עצמית . שאלתי למה מה קרה? אמרו יש בטוח מקיף.שאלתי אז למה לא החתימו אותי עם 2 המפלצות האחרות.הוא ענה ביובש "כי אין להם מקיף,הם לא טורחים לומר את זה".נהייתי לבן הבנתי שאם חס ושלום הייתי הייתי מתרסק הייתי קונה את השברים במחיר מלא. לנסיעה באתי עם קסדת האראי שלי ומעיל מצחיק בצבע ירוק כתום.הבחור נותן לי את המפתח "יאלה סע תבוא עוד שעה וחצי ותגיד לי אם נהנית".יצאתי החוצה וביקשתי ממנו שיבוא איתי שיסביר לי איך מתפעלים אותו וגם פחדתי כי האופנוע היה גבוה לי קצת. אחרי כמה הסברים קצרים התחלתי לנסוע . נוסע באיזי משחק עם ההילוכים ויורד לאיילון דרום. היה יום חם התחלתי לנסוע ת'אמת לא שמתי לב לתנועה הייתי על אוטומט מוריד הילוך מזגזג כדי לחמם את הצמיגים ואז אני מוצא את עצמי בעיר הולדתי קורא לאמא שלי שתבוא לראות את האופנוע.מסכנה אמא שלי כמעט קבלה דום לב.אחרי שנרגעה סיפרתי לה על המחיר והיא אומרת "אה נרגעתי אין לך כסף למה לקחת את האופנוע" אמרתי לה אמא יהיה בסדר. חזרתי לסוכנות הונדה הידיים מזיעות הברכיים רועדות והראש דופק.הנציג של הונדה שואל "נו איך היה? חיה רעה לא?" אני מחייך ולא אומר כלום. הוא מנסה בכול זאת. בסוף אני אומר לו "תשמע התאהבתי". מתקשר לערן אומר ל שהוא חייב לנסות את הcbr.למחרת ערן כבר היה שם.גם הוא התלהב. הימים עברו והחלטתי אני רוצה את הcbr. עשיתי הזמנה והתחלתי לגייס כסף: הלוואות מהבנק מאחותי פודה פקמים ואוי חסר לי 4500.באתי להונדה ואמרתי חסר 4 וחצי אתם מוכנים לקחת את ה ch שלי ולסגור עסקה? סגרנו. אני וערן התחדשנו בcbr600rr שחור כסוף.
../images/Emo26.gif
את ההרצה גמרתי בשלושה ימים.ביום הרביעי כבר הייתי בטיולון לערד ם 2 חברים רוכבים בחסד אחד עם r6 והשני עם zx6.זו היתה נסיעה מפחידה.איבדתי קווי פניה (לא ידעתי עליהם לפני כן) האופנוע מרים מידי פעם לווילי משהו מטורף.אורן אומר לי אתה בא לירידות? אמרתי לו שאין מצב אני לא מרגיש בטוח על האופנוע עדיין.אחרי מסע שכנועים הסכמתי לבוא אבל רק כדי לראות.זה היה יום שבת יפה היו שם הרבה אופנועים שהשכיבו הרימו לוילי עשו ברנאואט וכהנה. והנה אני עומד שם ונהייה האטרקציה בכול זאת אופנוע חדש מהחברה . בא אליי איזה בחור צעיר עם קסדת חצי וגופיית פס."אחי אפשר לשבת?" אמרתי לו "להסתכל זה גם טוב עזוב אותך משטויות " היה לי דז'ה וו מטורף לגביי הבחור שבגללו קניתי אופנוע. נכנסתי ל"שגרה" של כל השבוע עובדים וביום שישי או שבת בבוקר יוצאים לרכב בצפון בית גוברין בנס הרים בדרום.נסיעה לאילת פעמיים. באיזה סופ"ש חבר שלי שי מתקשר אומר שנוסעים לבית גוברין והוא מביא חבר . שאלתי אותו הוא יודע בכלל לרכב?בכול זאת כבר השתפרתי ברכיבה ואני כבר משכיב את האופנוע יפה. הוא אומר לי שמדובר ברוכב מצויין ושאפילו היה רוכב סופרמוטור.נפגשנו בתחנת הדלק שנמצאת אחרי היציאה מכביש 1.אני רואה בחור אשכנזי כזה עם חיוך מוסתר יורד מ600rr שחור כסוף כמו שלי אני ניגש אליו מציג את עצמי והוא כזה בשקט אומר "נעים מאוד ניסן" שואל אותו מה הוא שותה שכן זה התור שלי להזמין אמר שלא רוצה כלום והודה לי.יצאנו לרכיבה וניסן הפגין ביצועים. בשלב מסויים הגענו לבית ג'וברין שם איזה מטוס ריסוס התחיל לעשות עלינו צלילות וניסן התלהב.בסיום הרכיבה עצרנו על כביש 4 לצפון ונפרדנו לשלום. שאלתי את שייקה מי הבחור הוא אמר שהבחור טייס מסוק במילואים. עברו כמה שבועות לצערי לא נלחמתי במלחמה האחרונה ואז באחד הבקרים שי מתקשר אליי בקול עצוב כזה מיואש "שמעת מי מת במלחמה המזויינת הזאת?" לא הייתי מאופס כי כבר התברר לי שנהרגו 2 מהמחלקה בגולני בסדיר.ואז שי אומר לי שניסן נפטר בהתרסקות מסוק. ניסן שלו ז"ל היה רוכב ברמה וכנראה גם טייס ברמה .דבר אחד ניחם אותי בכל הסיפור של מותו.ניסן חי ועשה את הדברים שאהב אבל כמובן לא הספיק הכול . זיכרונות יפים יש לי ממכלול האלומניום הנחושת והפלסטיק הזה שנקרא אופנוע. אדרנלין זרם עם כל נסיעה ובכל סחיטת דוושה שאתה טס איתה כמו איזה טיל בליסטי. בסוף האופנוע נמכר עקב מה שנקרא אילוצי תקציב. צריך להתקדם בחיים . ערן גם מכר את שלו ורק שייקה התקדם ל-1000rr רפליקת רפסול. אני מבטיח לעצמי כל יום כשאני קם שאני יקנה 1000rr כשאקנה בית ואתבסס. זהו זו החוויה שלי. ובכול פעם כשעוקף אותי באיילון איזה r לסוגיו הלב פועם והעין בוחנת לשבריר שניה את האופנוע התורן.
את ההרצה גמרתי בשלושה ימים.ביום הרביעי כבר הייתי בטיולון לערד ם 2 חברים רוכבים בחסד אחד עם r6 והשני עם zx6.זו היתה נסיעה מפחידה.איבדתי קווי פניה (לא ידעתי עליהם לפני כן) האופנוע מרים מידי פעם לווילי משהו מטורף.אורן אומר לי אתה בא לירידות? אמרתי לו שאין מצב אני לא מרגיש בטוח על האופנוע עדיין.אחרי מסע שכנועים הסכמתי לבוא אבל רק כדי לראות.זה היה יום שבת יפה היו שם הרבה אופנועים שהשכיבו הרימו לוילי עשו ברנאואט וכהנה. והנה אני עומד שם ונהייה האטרקציה בכול זאת אופנוע חדש מהחברה . בא אליי איזה בחור צעיר עם קסדת חצי וגופיית פס."אחי אפשר לשבת?" אמרתי לו "להסתכל זה גם טוב עזוב אותך משטויות " היה לי דז'ה וו מטורף לגביי הבחור שבגללו קניתי אופנוע. נכנסתי ל"שגרה" של כל השבוע עובדים וביום שישי או שבת בבוקר יוצאים לרכב בצפון בית גוברין בנס הרים בדרום.נסיעה לאילת פעמיים. באיזה סופ"ש חבר שלי שי מתקשר אומר שנוסעים לבית גוברין והוא מביא חבר . שאלתי אותו הוא יודע בכלל לרכב?בכול זאת כבר השתפרתי ברכיבה ואני כבר משכיב את האופנוע יפה. הוא אומר לי שמדובר ברוכב מצויין ושאפילו היה רוכב סופרמוטור.נפגשנו בתחנת הדלק שנמצאת אחרי היציאה מכביש 1.אני רואה בחור אשכנזי כזה עם חיוך מוסתר יורד מ600rr שחור כסוף כמו שלי אני ניגש אליו מציג את עצמי והוא כזה בשקט אומר "נעים מאוד ניסן" שואל אותו מה הוא שותה שכן זה התור שלי להזמין אמר שלא רוצה כלום והודה לי.יצאנו לרכיבה וניסן הפגין ביצועים. בשלב מסויים הגענו לבית ג'וברין שם איזה מטוס ריסוס התחיל לעשות עלינו צלילות וניסן התלהב.בסיום הרכיבה עצרנו על כביש 4 לצפון ונפרדנו לשלום. שאלתי את שייקה מי הבחור הוא אמר שהבחור טייס מסוק במילואים. עברו כמה שבועות לצערי לא נלחמתי במלחמה האחרונה ואז באחד הבקרים שי מתקשר אליי בקול עצוב כזה מיואש "שמעת מי מת במלחמה המזויינת הזאת?" לא הייתי מאופס כי כבר התברר לי שנהרגו 2 מהמחלקה בגולני בסדיר.ואז שי אומר לי שניסן נפטר בהתרסקות מסוק. ניסן שלו ז"ל היה רוכב ברמה וכנראה גם טייס ברמה .דבר אחד ניחם אותי בכל הסיפור של מותו.ניסן חי ועשה את הדברים שאהב אבל כמובן לא הספיק הכול . זיכרונות יפים יש לי ממכלול האלומניום הנחושת והפלסטיק הזה שנקרא אופנוע. אדרנלין זרם עם כל נסיעה ובכל סחיטת דוושה שאתה טס איתה כמו איזה טיל בליסטי. בסוף האופנוע נמכר עקב מה שנקרא אילוצי תקציב. צריך להתקדם בחיים . ערן גם מכר את שלו ורק שייקה התקדם ל-1000rr רפליקת רפסול. אני מבטיח לעצמי כל יום כשאני קם שאני יקנה 1000rr כשאקנה בית ואתבסס. זהו זו החוויה שלי. ובכול פעם כשעוקף אותי באיילון איזה r לסוגיו הלב פועם והעין בוחנת לשבריר שניה את האופנוע התורן.
../images/Emo26.gifitiel
הסיפור שלי עם האופנוע מתחיל אחר הצהריים ביום שישי אחד. המיקום: העיירה הקטנה קאסול אשר ממוקמת בעמק פרוואטי בצפון הודו. אני לאחר ארוחת צהריים דשנה באיזה "דאבה" מקומית (מסעדת פועלים) שומע גרגורים וקולות מוכרים של חבורת אופנועים המתקרבת לפתחה של העיירה. אני קם ומציץ החוצה ורואה לנגד עיני שיירה של רוכבי "אנפילד" כ-6 במספר מגיעים לאיטם בנסיעה רגועה אך מלאת רעש אגזוזים לתוך העיירה ונעצרים במרכז. כל ההודים יוצאים ממקומם ומתחילים ישר להתקבץ סביב חבורת האופנוענים אשר מדוממים את המנועים ומחנים את האופנועים במרכז העיירה. עוד באותו הערב הסבתי עם כמה מהם אל שולחן השבת בבית חב"ד המקומי ושמעתי מהם סיפורים מדהימים על חווית הרכיבה בהודו ועל האפשרויות הגלומות בטיול חופשי מכל דאגות הניוד ממקום למקום. ואז נפל לי האסימון, לאחר מס' חודשים של טיול רגלי ושיטוט במזרח, זה הולך להיות המהלך הבא של הטיול שלי, רכישת אופנוע וניצול היכולת להגיע למקומות אשר מטיילים רגילים בדרך כלל לא מגיעים לשם. ישר התחלתי להתעניין בין הישראלים במקום למי יש אופנוע ומי מעמיד אותו למכירה. הסתובבתי עוד יום יומיים בקאסול עד אשר ראיתי "אותו". בהתחלה קצת לא הבנתי אותו, אופנוע ירוק? מה לעזאזל הוא חשב לעצמו כאשר הוא שם עליו שיריון בסגנון של "צבי הנינג'ה" (ותאמינו לי, נינג'ה הוא לא...) אבל אז ישר ירד לי האסימון, היופי שלו זה בייחודיות שלו, בצבע הלא רגיל, בכידון הלא סטנדרטי, אפילו הכיפופים במגן חזירים התחילו למצוא חן בעיני. וגם כמובן את זה שהוא היה קלאסיקה, "רויאל אנפילד" 350 סמ"ק שנת ייצור 1979 . היה לו שם מיוחד אשר סימן בעיניי את הנונקונפורמיות שלו: BUARON 09 , כך הופיע הכיתוב על מכסה הדלק ועל לוחית הרישוי. הקליק הראשוני בינינו היה מדהים. ביום שרכשתי איתו נסעתי איתו למנאלי (מרחק של 3 שעות רכיבה) הוא רק גרגר מהנאה. "בוקר טוב לך בעלים יקר וחדש שלי" הוא אמר, "אתה חייב לדעת שמרגע שהפכת לבעליי החוקיים אני חייב להבהיר לך את כלל הברזל (או האלומיניום) היחיד והעיקרי שלי, אם תתייחס אלי כמו אל כלי תחבורה אשר נועד להביא את שנינו ממקום למקום חבל לך פשוט על הזמן, אני יש לי נשמה, ואם לא תתייחס אלי בהתאם, אני כבר אעמיד אותך במקום" הרהרתי לעצמי בראש תוך כדי שאני מפזם לעצמי בקסדה "כן כן, כולם אומרים את זה, בוודאי, לכל אופנוע יש נשמה..." מה שכן לא ידעתי שלבוארון, מכיוון שהוא אופנוע הודי יש לא רק נשמה אלא גם קארמה. יום למחרת הוא לא הניע. אל תזלזל בו אני אומר לעצמי בראש, אולי הוא צודק במה שהוא אומר. דרדרתי אותו למוסך הקרוב שמה הסתבר לי שנשרפה כל הצמת חשמל. יואו פאק אמרתי לעצמי, בהיסוס אני שואל את סוני, "קיט נא ?" או בעברית, כמה יעלה לי להחליף את הצמה ? והוא עונה לי "לוק איטס ורי אקספנסיב, איטס קוסט 600 רופי" ואני חושב לעצמי בראש, הלוואי שב G-עז שלי היה עולה לי להחליף צמה 60 ₪ כולל עבודה !!
הסיפור שלי עם האופנוע מתחיל אחר הצהריים ביום שישי אחד. המיקום: העיירה הקטנה קאסול אשר ממוקמת בעמק פרוואטי בצפון הודו. אני לאחר ארוחת צהריים דשנה באיזה "דאבה" מקומית (מסעדת פועלים) שומע גרגורים וקולות מוכרים של חבורת אופנועים המתקרבת לפתחה של העיירה. אני קם ומציץ החוצה ורואה לנגד עיני שיירה של רוכבי "אנפילד" כ-6 במספר מגיעים לאיטם בנסיעה רגועה אך מלאת רעש אגזוזים לתוך העיירה ונעצרים במרכז. כל ההודים יוצאים ממקומם ומתחילים ישר להתקבץ סביב חבורת האופנוענים אשר מדוממים את המנועים ומחנים את האופנועים במרכז העיירה. עוד באותו הערב הסבתי עם כמה מהם אל שולחן השבת בבית חב"ד המקומי ושמעתי מהם סיפורים מדהימים על חווית הרכיבה בהודו ועל האפשרויות הגלומות בטיול חופשי מכל דאגות הניוד ממקום למקום. ואז נפל לי האסימון, לאחר מס' חודשים של טיול רגלי ושיטוט במזרח, זה הולך להיות המהלך הבא של הטיול שלי, רכישת אופנוע וניצול היכולת להגיע למקומות אשר מטיילים רגילים בדרך כלל לא מגיעים לשם. ישר התחלתי להתעניין בין הישראלים במקום למי יש אופנוע ומי מעמיד אותו למכירה. הסתובבתי עוד יום יומיים בקאסול עד אשר ראיתי "אותו". בהתחלה קצת לא הבנתי אותו, אופנוע ירוק? מה לעזאזל הוא חשב לעצמו כאשר הוא שם עליו שיריון בסגנון של "צבי הנינג'ה" (ותאמינו לי, נינג'ה הוא לא...) אבל אז ישר ירד לי האסימון, היופי שלו זה בייחודיות שלו, בצבע הלא רגיל, בכידון הלא סטנדרטי, אפילו הכיפופים במגן חזירים התחילו למצוא חן בעיני. וגם כמובן את זה שהוא היה קלאסיקה, "רויאל אנפילד" 350 סמ"ק שנת ייצור 1979 . היה לו שם מיוחד אשר סימן בעיניי את הנונקונפורמיות שלו: BUARON 09 , כך הופיע הכיתוב על מכסה הדלק ועל לוחית הרישוי. הקליק הראשוני בינינו היה מדהים. ביום שרכשתי איתו נסעתי איתו למנאלי (מרחק של 3 שעות רכיבה) הוא רק גרגר מהנאה. "בוקר טוב לך בעלים יקר וחדש שלי" הוא אמר, "אתה חייב לדעת שמרגע שהפכת לבעליי החוקיים אני חייב להבהיר לך את כלל הברזל (או האלומיניום) היחיד והעיקרי שלי, אם תתייחס אלי כמו אל כלי תחבורה אשר נועד להביא את שנינו ממקום למקום חבל לך פשוט על הזמן, אני יש לי נשמה, ואם לא תתייחס אלי בהתאם, אני כבר אעמיד אותך במקום" הרהרתי לעצמי בראש תוך כדי שאני מפזם לעצמי בקסדה "כן כן, כולם אומרים את זה, בוודאי, לכל אופנוע יש נשמה..." מה שכן לא ידעתי שלבוארון, מכיוון שהוא אופנוע הודי יש לא רק נשמה אלא גם קארמה. יום למחרת הוא לא הניע. אל תזלזל בו אני אומר לעצמי בראש, אולי הוא צודק במה שהוא אומר. דרדרתי אותו למוסך הקרוב שמה הסתבר לי שנשרפה כל הצמת חשמל. יואו פאק אמרתי לעצמי, בהיסוס אני שואל את סוני, "קיט נא ?" או בעברית, כמה יעלה לי להחליף את הצמה ? והוא עונה לי "לוק איטס ורי אקספנסיב, איטס קוסט 600 רופי" ואני חושב לעצמי בראש, הלוואי שב G-עז שלי היה עולה לי להחליף צמה 60 ₪ כולל עבודה !!
../images/Emo26.gif
שבוע לאחר מכן יצא בוארון למבחן הראשון והרציני שלו, נסיעה לספיטי וואלי, עמק מדהים, 3 ימים של רכיבה דרך פאסים של מעל 4000 מ' . שוחחתי איתו לפני הנסיעה, אמרתי לו "תשמע, זה לא הולך להיות פשוט, אומנם יש לך צמיגי כביש ומראה של קאסטום אולם הדרך שאותה אנחנו הולכים לעבור היא דרך לא פשוטה, רוב הרכיבה היא על שבילי עפר, מעברי מים למיניהם, הולך להיות לך קשה" בוארון ענה לי בקצרה "תשמע, אני לא חדש פה באזור, אני מכיר את השבילים, אני יודע כמה הם קשים למעבר, רק מה, טובה אחת קטנה אני מבקש ממך : פעם בשעה ככה תעצור, תשתה איזה צ'אי, תעשן סיגריה, תיתן לי לנוח קצת מן המאמץ למה זה הולך להיות נסיעה קשה" אין בעיה אמרתי לו, סגור. רכיבה של שבועיים, קרוב ל500 ק"מ שכמעט כולם שטח, מעברי מים, קצת נפילות. חזרתי למנאלי ונכנסתי לסוני לעשות הערכת נזקים. חוץ מאשר האטמים של הטלסקופים הקדמיים שהתפוצצו ונזל קצת שמן (עניין של 70 רופי לתקן) שום תקלה מכאנית. הייתי בשוק, לאות הערכה לקחתי אותו לבחור הודי חביב שתמורת 50 רופי קרצף את בוארון וניקה אותו עד לרמת הניקל (מאלומיניום כמובן). לאחר עוד כמה חודשים של רכיבה בצפון הודו הזדמן לי לנסוע עם בוארון את הדרך מדאראמסלה לכיוון העיר אמריצר. דרך שהערכתי אותה ב 6 שעות רכיבה התארכה והתארכה והתחילה להיגרר לתוך הלילה. למי שמכיר אז לנסוע ביום בכבישי הודו זאת סכנת נפשות לא נורמאלית אבל לנסוע בלילה זה פשוט סוג של התאבדות. מכיוון שלא שקלתי אפילו לנסות לנטות אוהל בין כל הנמרים, הפילים ונחשי הקוברה אשר נמצאים במישורים הפתוחים נאלצתי להמשיך ולגרור את נסיעתי עד להגעה לאמריצר. ואז התחילו הבעיות. בוארון החליט שהוא נסע היום כבר יותר מדי ונמאס לו אז הוא התחיל לגרגר, לאחר מכן הוא החליט לילל ולפצוח בשביתה איטלקית (אני נוסע, אבל לאאאאטטטט .....) ובסוף, כאשר כבר הגענו לפרברים של אמריצר הוא החליט לשבוק חיים. עצרתי את האופנוע בצידי הדרך, הוצאתי את הפנס וערכת הכלים והתחלתי לחפש את מקור הבעיה, הידידה שרכבה איתי על האופנוע הלכה רגע לאיזה פיצוציה מקומית להביא לנו משהו לשתות. היא חזרה ואיתה עוד בערך 10 הודים אשר באותו זמן נראו רגועים ולא מזיקים כאשר אנחנו מהווים את האטרקציה המקומית לאותו רגע בעיר הודית ענקית אשר עיקר המטיילים שמגיעים אליה מתרכזים בדרך כלל בביקור של יום אחד במקדש הזהב בטבורה של העיר וזהו. אני עובד, ומנסה להניע את האופנוע, אבל הוא פשוט מסרב. הבנתי שהמצב מתחיל להיות טיפה בעייתי, לאותה חבורה של הודים שנדבקה אלנו הצטרפו עוד מס' הודים שיכורים אשר כבר התחילו לשלוח ידיים לכיוון הבחורה שאיתי ולהציק ברמה שהרגשתי שזה מתחיל להיות מסוכן. ואז התחלתי לדבר עם בוארון, וזה סיפור אמיתי, דיברתי אליו וביקשתי ממנו "אחי, אתה חייב לעזור לי פה, אנחנו חייבים להסתלק מפה וכמה שיותר מהר, אני מתחנן בפניך, פעם אחרונה תניע ותיקח אותנו למרכז העיר, אני מבטיח לך שאני לא אציק לך יותר, אני אפנק אותך בקלאץ' חדש, אני אעשה הכול רק בבקשה פעם אחרונה בשבילי, תניע" ומבחינתי אז הלא יאומן קרה. בדיוק כשהייתי על סף ללכת מכות עם כמה הודים שיכורים לחצתי על הרגלית והוא פשוט הניע, לא בגרגור של הנאה ושל "הנה אני מוכן עכשיו לרכיבה אל האופק כמה שבא לך" אלא במין גרגור עייף שכזה "טוב, אבל זה רק בגלל שאני ממש אוהב אותך (או את הידידה שישבה מאחור) וגם זה זמני אז תמצא כבר גסט האוס ותן לי ללכת לישון בשקט" קפצנו על בוארון ועפנו משם כמה שיותר מהר.
שבוע לאחר מכן יצא בוארון למבחן הראשון והרציני שלו, נסיעה לספיטי וואלי, עמק מדהים, 3 ימים של רכיבה דרך פאסים של מעל 4000 מ' . שוחחתי איתו לפני הנסיעה, אמרתי לו "תשמע, זה לא הולך להיות פשוט, אומנם יש לך צמיגי כביש ומראה של קאסטום אולם הדרך שאותה אנחנו הולכים לעבור היא דרך לא פשוטה, רוב הרכיבה היא על שבילי עפר, מעברי מים למיניהם, הולך להיות לך קשה" בוארון ענה לי בקצרה "תשמע, אני לא חדש פה באזור, אני מכיר את השבילים, אני יודע כמה הם קשים למעבר, רק מה, טובה אחת קטנה אני מבקש ממך : פעם בשעה ככה תעצור, תשתה איזה צ'אי, תעשן סיגריה, תיתן לי לנוח קצת מן המאמץ למה זה הולך להיות נסיעה קשה" אין בעיה אמרתי לו, סגור. רכיבה של שבועיים, קרוב ל500 ק"מ שכמעט כולם שטח, מעברי מים, קצת נפילות. חזרתי למנאלי ונכנסתי לסוני לעשות הערכת נזקים. חוץ מאשר האטמים של הטלסקופים הקדמיים שהתפוצצו ונזל קצת שמן (עניין של 70 רופי לתקן) שום תקלה מכאנית. הייתי בשוק, לאות הערכה לקחתי אותו לבחור הודי חביב שתמורת 50 רופי קרצף את בוארון וניקה אותו עד לרמת הניקל (מאלומיניום כמובן). לאחר עוד כמה חודשים של רכיבה בצפון הודו הזדמן לי לנסוע עם בוארון את הדרך מדאראמסלה לכיוון העיר אמריצר. דרך שהערכתי אותה ב 6 שעות רכיבה התארכה והתארכה והתחילה להיגרר לתוך הלילה. למי שמכיר אז לנסוע ביום בכבישי הודו זאת סכנת נפשות לא נורמאלית אבל לנסוע בלילה זה פשוט סוג של התאבדות. מכיוון שלא שקלתי אפילו לנסות לנטות אוהל בין כל הנמרים, הפילים ונחשי הקוברה אשר נמצאים במישורים הפתוחים נאלצתי להמשיך ולגרור את נסיעתי עד להגעה לאמריצר. ואז התחילו הבעיות. בוארון החליט שהוא נסע היום כבר יותר מדי ונמאס לו אז הוא התחיל לגרגר, לאחר מכן הוא החליט לילל ולפצוח בשביתה איטלקית (אני נוסע, אבל לאאאאטטטט .....) ובסוף, כאשר כבר הגענו לפרברים של אמריצר הוא החליט לשבוק חיים. עצרתי את האופנוע בצידי הדרך, הוצאתי את הפנס וערכת הכלים והתחלתי לחפש את מקור הבעיה, הידידה שרכבה איתי על האופנוע הלכה רגע לאיזה פיצוציה מקומית להביא לנו משהו לשתות. היא חזרה ואיתה עוד בערך 10 הודים אשר באותו זמן נראו רגועים ולא מזיקים כאשר אנחנו מהווים את האטרקציה המקומית לאותו רגע בעיר הודית ענקית אשר עיקר המטיילים שמגיעים אליה מתרכזים בדרך כלל בביקור של יום אחד במקדש הזהב בטבורה של העיר וזהו. אני עובד, ומנסה להניע את האופנוע, אבל הוא פשוט מסרב. הבנתי שהמצב מתחיל להיות טיפה בעייתי, לאותה חבורה של הודים שנדבקה אלנו הצטרפו עוד מס' הודים שיכורים אשר כבר התחילו לשלוח ידיים לכיוון הבחורה שאיתי ולהציק ברמה שהרגשתי שזה מתחיל להיות מסוכן. ואז התחלתי לדבר עם בוארון, וזה סיפור אמיתי, דיברתי אליו וביקשתי ממנו "אחי, אתה חייב לעזור לי פה, אנחנו חייבים להסתלק מפה וכמה שיותר מהר, אני מתחנן בפניך, פעם אחרונה תניע ותיקח אותנו למרכז העיר, אני מבטיח לך שאני לא אציק לך יותר, אני אפנק אותך בקלאץ' חדש, אני אעשה הכול רק בבקשה פעם אחרונה בשבילי, תניע" ומבחינתי אז הלא יאומן קרה. בדיוק כשהייתי על סף ללכת מכות עם כמה הודים שיכורים לחצתי על הרגלית והוא פשוט הניע, לא בגרגור של הנאה ושל "הנה אני מוכן עכשיו לרכיבה אל האופק כמה שבא לך" אלא במין גרגור עייף שכזה "טוב, אבל זה רק בגלל שאני ממש אוהב אותך (או את הידידה שישבה מאחור) וגם זה זמני אז תמצא כבר גסט האוס ותן לי ללכת לישון בשקט" קפצנו על בוארון ועפנו משם כמה שיותר מהר.
../images/Emo26.gif
חודשיים לאחר אותו סיפור, ברישיקש, נאלצתי להיפרד ממנו בכדי לשוב לארץ. מה לא עשיתי לברר איך אני יכול באיזו שהיא צורה לגרום לו להתגייר ולעשות עלייה לארץ, אולם המחיר היה כבר מנשוא לחייל משוחרר בטיול שאחריי צבא. נפרדתי ממנו לטובת זוג אמריקאים אשר בקושי נתנו לי להיפרד ממנו כי כבר באותו יום הם לקחו אותו והפליגו חזרה צפונה לטיול שלהם, ואני נותרתי גלמוד. נשאר לי עוד שבועיים עד החזרה לארץ וכל גרגור של אופנוע שהייתי שומע ברחוב ישר הייתי מסתובב לאחור לראות האם זה בוארון שכל כך התגעגע אלי עד שהחליט להסתובב בהודו ולחזור לחפש אותי. אני מאמין שהוא עדיין מתגעגע אליי, אני בטוח שאני מתגעגע אליו. (הסיפור מוקדש לBUARON 09 אשר כולי תקווה שהוא עדיין בחיים ומסתובב לו אי שם בהודו, אני בטוח שכאשר אני אגיע פעם הבאה להודו, אינשאללה אחריי התואר, אני אחפש אותו, ולכו תדעו אולי עוד יום אחד הוא יסכים לעשות "עלייה" ועוד נראה אותו משייט כאן בכבישי ישראל)
חודשיים לאחר אותו סיפור, ברישיקש, נאלצתי להיפרד ממנו בכדי לשוב לארץ. מה לא עשיתי לברר איך אני יכול באיזו שהיא צורה לגרום לו להתגייר ולעשות עלייה לארץ, אולם המחיר היה כבר מנשוא לחייל משוחרר בטיול שאחריי צבא. נפרדתי ממנו לטובת זוג אמריקאים אשר בקושי נתנו לי להיפרד ממנו כי כבר באותו יום הם לקחו אותו והפליגו חזרה צפונה לטיול שלהם, ואני נותרתי גלמוד. נשאר לי עוד שבועיים עד החזרה לארץ וכל גרגור של אופנוע שהייתי שומע ברחוב ישר הייתי מסתובב לאחור לראות האם זה בוארון שכל כך התגעגע אלי עד שהחליט להסתובב בהודו ולחזור לחפש אותי. אני מאמין שהוא עדיין מתגעגע אליי, אני בטוח שאני מתגעגע אליו. (הסיפור מוקדש לBUARON 09 אשר כולי תקווה שהוא עדיין בחיים ומסתובב לו אי שם בהודו, אני בטוח שכאשר אני אגיע פעם הבאה להודו, אינשאללה אחריי התואר, אני אחפש אותו, ולכו תדעו אולי עוד יום אחד הוא יסכים לעשות "עלייה" ועוד נראה אותו משייט כאן בכבישי ישראל)
../images/Emo26.gifyoshi6
כמה שחיכיתי ליום הזה, שמים בהירים טמפרטורה לפנים וכמות מצומצמת של ברחשים, ככה התחיל לו טיול סובב ישראל 2 , ארבעה חברים טובים רוכבים על אופנועים שהם אוהבים אולי קצת יותר מהנשים (ש... לא לספר) יוצאים לנשום ולטעום את מדינת ישראל לאורכה מדן ועד אילת. בלי קיצורים להלן הכלים DR 350 DR 650 תאום אפריקאי 750 ועבדכם הנאמן על GS 500 שבאותם ימים אני סטודנט ללא שקלים שחולם על משקלים כבדים ותקוע עם אהבת נעורים. שעת היציאה תוכננה ל- 1600 אבל כמו בכל טיול טוב יוצאים שעתיים מאוחר יותר אחרי הכל "הפסון והפלאוורה" קודמים לכל. התזמון; חג שני של סוכות כביש עמוס במכוניות ואנחנו יחד עם השיירות הארוכות יוצאים מנתניה לכיוון אכזיב אבל לא לפני ביקור של משפחה מנהריה העיר המופגזת בימי מלחמת לבנון השנייה, בכניסה לאזורי המגורים אי אפשר שלא לראות את הבתים המופגזים, בזמן שארבעתנו מרחפים על הכבישים וברקע האגזוז הצווח של ה DR 350-כשאנו חולפים על פני הבניינים, למרות הרעש באותו הרגע לא שמעתי דבר, מלבד הבתים המספרים את הסיפורים של מה שהתרחש שם לפני מספר חודשים, רסיסים וקירות משוסעים מעלים בך את התהייה 'היכן אני הייתי בזמן המלחמה כשכל זה קרה'? היה מרגש לפגוש את המשפחה, קבלת פנים מדהימה שלא מביישת אפילו את ראש הממשלה (טוב היום זו לא ממש מחמאה). ההצעה להישאר שם ולהעביר את הלילה במיטה חמה לא איחרה להגיע, אך בנימוס סירבנו בטענה שאנו רוצים להרגיש את האדמה. מייד הובילו אותנו אל חוף אכזיב תוך דקות מספר פרקנו את הכלים הקמנו אוהלים ונשמנו את אויר הים כשקפה מהביל שכבוד הכושי שאני כל כך אוהב בישל. (כושי זה לא שם גנאי, פשוט כך אנו קוראים לו שנים). השעה כבר שתיים עשרה ושלושים וכדאי שנשים את הראשים כי מחר נוסעים לכיוון ים המלח, אבל לא לפני שנחלץ זוג אוהבים שהתחפר עם הרכב בחולות הטובעניים. הבוקר הגיע, וכמו כל אוהב בדקתי שהאופנוע עדיין במקום בו השארתי אותו. הים היה מדהים גלים מלטפים נשברים על הסלעים ובאזור החול היה אפשר לראות את הדגיגים רוכבים על גלים ומיד מצאתי את עצמי יחד איתם במים. לאחר התרעננות קלה ובוקר מקסים העמסנו את התיקים ויצאנו לדרכים, הבוקר שהתחיל מדהים הלך והשתפר, כביש הצפון באותו היום היה עוצר נשימה כמו תמיד, ברכיבה איטית שלא עוברת את ה-100 אפילו לברחשים היה טעם של מתוקים. האוויר שנכנס לקסדה בכל פעם שפתחת את המצערת הרגיש כמו גם עדן קטן, בתוכי אמרתי שככה אני רוצה לחיות לא יותר ולא פחות, הרמוניה מושלמת של אדם טבע ומכונה. בעצירת שתייה קצרה במשגב עם קיבלנו מור"ק מאחד החברים שלקח חלק באירועים מלפני מספר שנים, עוד בימים שהיינו צעירים בלבנון. הירידה מההרים הגבוהים הייתה מלווה באין ספור סיבובים מסוכנים כאלה שיכולים לגמור לך את החיים, אבל אנחנו חברים בוגרים עם ניסיון חיים העדפנו לקחת אותם במינונים נכונים כמו שכתוב בספרים, מבט, מהירות הילוך נכון והרבה אחריות.
כמה שחיכיתי ליום הזה, שמים בהירים טמפרטורה לפנים וכמות מצומצמת של ברחשים, ככה התחיל לו טיול סובב ישראל 2 , ארבעה חברים טובים רוכבים על אופנועים שהם אוהבים אולי קצת יותר מהנשים (ש... לא לספר) יוצאים לנשום ולטעום את מדינת ישראל לאורכה מדן ועד אילת. בלי קיצורים להלן הכלים DR 350 DR 650 תאום אפריקאי 750 ועבדכם הנאמן על GS 500 שבאותם ימים אני סטודנט ללא שקלים שחולם על משקלים כבדים ותקוע עם אהבת נעורים. שעת היציאה תוכננה ל- 1600 אבל כמו בכל טיול טוב יוצאים שעתיים מאוחר יותר אחרי הכל "הפסון והפלאוורה" קודמים לכל. התזמון; חג שני של סוכות כביש עמוס במכוניות ואנחנו יחד עם השיירות הארוכות יוצאים מנתניה לכיוון אכזיב אבל לא לפני ביקור של משפחה מנהריה העיר המופגזת בימי מלחמת לבנון השנייה, בכניסה לאזורי המגורים אי אפשר שלא לראות את הבתים המופגזים, בזמן שארבעתנו מרחפים על הכבישים וברקע האגזוז הצווח של ה DR 350-כשאנו חולפים על פני הבניינים, למרות הרעש באותו הרגע לא שמעתי דבר, מלבד הבתים המספרים את הסיפורים של מה שהתרחש שם לפני מספר חודשים, רסיסים וקירות משוסעים מעלים בך את התהייה 'היכן אני הייתי בזמן המלחמה כשכל זה קרה'? היה מרגש לפגוש את המשפחה, קבלת פנים מדהימה שלא מביישת אפילו את ראש הממשלה (טוב היום זו לא ממש מחמאה). ההצעה להישאר שם ולהעביר את הלילה במיטה חמה לא איחרה להגיע, אך בנימוס סירבנו בטענה שאנו רוצים להרגיש את האדמה. מייד הובילו אותנו אל חוף אכזיב תוך דקות מספר פרקנו את הכלים הקמנו אוהלים ונשמנו את אויר הים כשקפה מהביל שכבוד הכושי שאני כל כך אוהב בישל. (כושי זה לא שם גנאי, פשוט כך אנו קוראים לו שנים). השעה כבר שתיים עשרה ושלושים וכדאי שנשים את הראשים כי מחר נוסעים לכיוון ים המלח, אבל לא לפני שנחלץ זוג אוהבים שהתחפר עם הרכב בחולות הטובעניים. הבוקר הגיע, וכמו כל אוהב בדקתי שהאופנוע עדיין במקום בו השארתי אותו. הים היה מדהים גלים מלטפים נשברים על הסלעים ובאזור החול היה אפשר לראות את הדגיגים רוכבים על גלים ומיד מצאתי את עצמי יחד איתם במים. לאחר התרעננות קלה ובוקר מקסים העמסנו את התיקים ויצאנו לדרכים, הבוקר שהתחיל מדהים הלך והשתפר, כביש הצפון באותו היום היה עוצר נשימה כמו תמיד, ברכיבה איטית שלא עוברת את ה-100 אפילו לברחשים היה טעם של מתוקים. האוויר שנכנס לקסדה בכל פעם שפתחת את המצערת הרגיש כמו גם עדן קטן, בתוכי אמרתי שככה אני רוצה לחיות לא יותר ולא פחות, הרמוניה מושלמת של אדם טבע ומכונה. בעצירת שתייה קצרה במשגב עם קיבלנו מור"ק מאחד החברים שלקח חלק באירועים מלפני מספר שנים, עוד בימים שהיינו צעירים בלבנון. הירידה מההרים הגבוהים הייתה מלווה באין ספור סיבובים מסוכנים כאלה שיכולים לגמור לך את החיים, אבל אנחנו חברים בוגרים עם ניסיון חיים העדפנו לקחת אותם במינונים נכונים כמו שכתוב בספרים, מבט, מהירות הילוך נכון והרבה אחריות.
../images/Emo26.gif
הנסיעה לכיוון צומת צמח לוותה בכמויות עצומות של יתושים מעופפים ושאר חברים, אבל לך לא אכפת אחרי הכל חופש זה חופש ועוד ברכיבה... עצירה בצמח לגלידה מפנקת ותדלוק לפני נסיעה ארוכה וקדימה לדרכים בחזרה, הנוף הירוק של כביש הצפון והאוויר הצח של ההרים התחלפו במהרה באוויר מדבר חמים ונופים צהובים, מהר כמו זיקיות הסתגלנו לתנאים והמשכנו דרך עמק בית שאן לכיוון חוף עין גדי, הכבישים מהנים פנויים ומתירים לך זמן לחשוב על החיים תוך כדי נסיעה כה מונוטונית, אחרי הכל מי לא מרחף פה ושם בנסיעה ארוכה? האופנוע פילח את האוויר החמים במהירות ממוצעת של 120, נעים עד כדי רצון לנמנום קל. בין מחשבה, מדרכה וגופה של חייה מרוחה על הכביש, החלה להציף אותי תחושה מוזרה, כזאת שכולנו חווינו בשלב כזה או אחר של נסיעה, הורדתי טורים כדי להאזין למנוע, כלום, המנוע מנגן את כמו תזמורת צה"ל ביום העצמאות. טוב , אמרתי לעצמי, אני שוב מדמיין רעשים שלא ממש קיימים. בנסיעה על כביש הבקעה אחד החברים סטה בפניה והחל לטפס על גבעה סמוכה, אנחנו כמו חברים מסורים ממשיכים אחריו כשהוא מסמן 'אני יודע מה אני עושה, אחרי'. בראש הגבעה התמקם לו בסיס צבאי, מסתבר שאותו בסיס היה בסיס בו הוא שירת תקופה מסוימת ונשבע בעת השמירה שיבוא היום והוא יחזור לבסיס רכוב על אופנוע ויגיד לשומר שלום, וכך היה, השומר החזיר לנו נפנוף והיה מאושר לראות חיים בשום מקום, שאלנו מתי מגישים צהריים הוא ענה תבואו מחר מחרתיים. אמצע היום והשמש יוקדת אבל למי אכפת כשים המלח מתחיל להראות באופק, התחושה המוזרה שוב תפסה אותי לא מוכן, הפעם הקשבתי טוב יותר, ממוקד ומפוקס כמו רופא שמקשיב לפעימות ליבו של חולה ואז שמעתי את זה, המנגינה של ליגת האלופות באמצע המדבר? לא הגיוני, אומנם האופנוע מחונן אבל לנגן את המנון האלופות זה מריח כמו צרות. עצרתי בצד ועניתי לשיחה, על צג הסלולארי מהבהב השם יוגב (אחי הצעיר), 'מה קורה חבוב' עניתי, הקול לא היה שלו אלא של אחר, אח של יוגב שאל הקול? כן עניתי והדופק החל לטפס, 'שיחקנו כדורגל והוא נפל על הראש איבד את ההכרה והחל לפרכס, אתה הראשון שתפסנו' שלוש שעות בחום המדבר עם קסדה סגורה לא הזעתי כמו בדקות השיחה הזאת, מה קרה? איפה? למה? כמה? הוא נושם ? ברגעים כאלה כל מילה מהצד השני מקבלת פרשנות אפוקליפטית, 'הוא נושם ובתוך האמבולנס בדרך לבית החולים' ענה הקול. מטומטם חשבתי לעצמי, למה לכל הרוחות לשחק כדורגל על אספלט ולהתאבד כאלו אתה בגמר ליגת האלופות? מייד התחלתי לתפקד כמו חמ"ל קטן במדבר, אמא, אבא, אחים, אישתו הטרייה, אלוהים מה עובר עליה? חשבתי. האינסטינקט הראשון אומר עצור עצור עצור, הפסק אש הפסק אש הפסק אש, פרסה ומייד הביתה, מה זה עוד ארבע שעות נסיעה שנייה לפני שהגעתי למטרה?. חמש דקות עצירה, שתייה קצת שוקולד וטס הביתה, מעבר השני על כתפי הימנית ישב לו מלאך מרגיע, לבוש במעיל של "דיינז" וקסדה משומשת של "שירו", 'תרגיע מה כבר תעשה בבית? תמשיך בטיול ותשמור על קשר טלפוני ותתעדכן', נתתי לנושא אולטימאטום של שעה אם המצב מחמיר אני נפרד מהחברים ומטפס בחזרה להרים.
הנסיעה לכיוון צומת צמח לוותה בכמויות עצומות של יתושים מעופפים ושאר חברים, אבל לך לא אכפת אחרי הכל חופש זה חופש ועוד ברכיבה... עצירה בצמח לגלידה מפנקת ותדלוק לפני נסיעה ארוכה וקדימה לדרכים בחזרה, הנוף הירוק של כביש הצפון והאוויר הצח של ההרים התחלפו במהרה באוויר מדבר חמים ונופים צהובים, מהר כמו זיקיות הסתגלנו לתנאים והמשכנו דרך עמק בית שאן לכיוון חוף עין גדי, הכבישים מהנים פנויים ומתירים לך זמן לחשוב על החיים תוך כדי נסיעה כה מונוטונית, אחרי הכל מי לא מרחף פה ושם בנסיעה ארוכה? האופנוע פילח את האוויר החמים במהירות ממוצעת של 120, נעים עד כדי רצון לנמנום קל. בין מחשבה, מדרכה וגופה של חייה מרוחה על הכביש, החלה להציף אותי תחושה מוזרה, כזאת שכולנו חווינו בשלב כזה או אחר של נסיעה, הורדתי טורים כדי להאזין למנוע, כלום, המנוע מנגן את כמו תזמורת צה"ל ביום העצמאות. טוב , אמרתי לעצמי, אני שוב מדמיין רעשים שלא ממש קיימים. בנסיעה על כביש הבקעה אחד החברים סטה בפניה והחל לטפס על גבעה סמוכה, אנחנו כמו חברים מסורים ממשיכים אחריו כשהוא מסמן 'אני יודע מה אני עושה, אחרי'. בראש הגבעה התמקם לו בסיס צבאי, מסתבר שאותו בסיס היה בסיס בו הוא שירת תקופה מסוימת ונשבע בעת השמירה שיבוא היום והוא יחזור לבסיס רכוב על אופנוע ויגיד לשומר שלום, וכך היה, השומר החזיר לנו נפנוף והיה מאושר לראות חיים בשום מקום, שאלנו מתי מגישים צהריים הוא ענה תבואו מחר מחרתיים. אמצע היום והשמש יוקדת אבל למי אכפת כשים המלח מתחיל להראות באופק, התחושה המוזרה שוב תפסה אותי לא מוכן, הפעם הקשבתי טוב יותר, ממוקד ומפוקס כמו רופא שמקשיב לפעימות ליבו של חולה ואז שמעתי את זה, המנגינה של ליגת האלופות באמצע המדבר? לא הגיוני, אומנם האופנוע מחונן אבל לנגן את המנון האלופות זה מריח כמו צרות. עצרתי בצד ועניתי לשיחה, על צג הסלולארי מהבהב השם יוגב (אחי הצעיר), 'מה קורה חבוב' עניתי, הקול לא היה שלו אלא של אחר, אח של יוגב שאל הקול? כן עניתי והדופק החל לטפס, 'שיחקנו כדורגל והוא נפל על הראש איבד את ההכרה והחל לפרכס, אתה הראשון שתפסנו' שלוש שעות בחום המדבר עם קסדה סגורה לא הזעתי כמו בדקות השיחה הזאת, מה קרה? איפה? למה? כמה? הוא נושם ? ברגעים כאלה כל מילה מהצד השני מקבלת פרשנות אפוקליפטית, 'הוא נושם ובתוך האמבולנס בדרך לבית החולים' ענה הקול. מטומטם חשבתי לעצמי, למה לכל הרוחות לשחק כדורגל על אספלט ולהתאבד כאלו אתה בגמר ליגת האלופות? מייד התחלתי לתפקד כמו חמ"ל קטן במדבר, אמא, אבא, אחים, אישתו הטרייה, אלוהים מה עובר עליה? חשבתי. האינסטינקט הראשון אומר עצור עצור עצור, הפסק אש הפסק אש הפסק אש, פרסה ומייד הביתה, מה זה עוד ארבע שעות נסיעה שנייה לפני שהגעתי למטרה?. חמש דקות עצירה, שתייה קצת שוקולד וטס הביתה, מעבר השני על כתפי הימנית ישב לו מלאך מרגיע, לבוש במעיל של "דיינז" וקסדה משומשת של "שירו", 'תרגיע מה כבר תעשה בבית? תמשיך בטיול ותשמור על קשר טלפוני ותתעדכן', נתתי לנושא אולטימאטום של שעה אם המצב מחמיר אני נפרד מהחברים ומטפס בחזרה להרים.
../images/Emo26.gif
הרגשתי שזו הייתה עליית חיי, מושלם, כל ההחלטות שלקחתי היו מדויקות ונכונות, אומנם GS אבל הרגשתי הרמוניה מושלמת ביני לבין הכלי. אחרי עצירה לתדלוק ואספרסו המשכנו בשיירה לכיוון מעבר ניצנה ומשם ישירות לאילת בצמוד לגבול עם מצרים, דילמת הדלק לא פסחה עלינו, 'כמה קילומטרים לאילת וכמה דלק נשאר במיכל?', תחנת הדלק באזור הייתה סגורה ופגעה לנו בתוכנית המקורית. לחזור אחורה לדרכים המוניות או לקחת הימור מחושב ולצאת להרפתקה? מחישובים שעשינו, לתאום האפריקאי מיכל הדלק הגדול ביותר שבשעת חירום יוכל לשמש כמטוס תדלוק או לסירוגין לרדת לאילת ולחזור עם דלק לשאר. הנסיעה לא עברה את ה-80 קמ"ש מכמה סיבות העיקרית היא צריכת הדלק, אך גם תנאי הכביש לא חייכו ל- GSוכמובן שלא נדרוס חלילה מסתננים/סוחרי סמים ממצרים. מי שלא נסע בכביש הזה מפסיד, הדרכים עקלקלות ומפותלות עם בורות שמובילות אל הנופים מהיפים שראיתי בחיי, המדבר במלוא הדרו ואין נפש חייה ברדיוס של קילומטרים שלא לדבר על קליטה. אחד החברים מכונאי אופנועים ומוכן לכל צרה כך שרכבנו ללא דאגה, מידי כמה עשרות קילומטרים מחסום צהלי, ואני חושב "ואיזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ סע לאט, סע לאט" (בכל זאת... אני קצר בדלק). אומרים שמדבר זה דבר משעמם, אבל לא כשאתה בשום מקום על האופנוע. כל סיבוב חשף בפנינו נוף שונה ומיוחד. שנשתה איזה תה צמחים? למה לא! עצרנו על גבעה עם נוף, הבמבה שבארגז השתלבה מדהים עם הסביבה והקולה הקפואה בצידנית, אספנו כל חלקיק לכלוך שהיה באזור גם כזה שלא שייך לנו, קינחנו בתה טוב והמשכנו לדרך. 50 ק"מ לקראת אילת כשהתחת כבר מתחיל לעשות סימנים של מספיק לשבת עלי, אתה מתחיל לדמיין גמגומים במנוע כל משב רוח גורם לך לקלל בקסדה 'לא טוב זה מחרבן לי את הצריכה', אבל כנראה שנס פך השמן הכה שוב, בהרי שלמה עשינו את העצירה האחרונה לפני אילת, מאושרים מכך שלא היינו צריכים להתמודד עם בעיות דלק ניגשנו אל תחנת השירות קרובה והשקינו את הכלים במשקה האלים בצורת אוקטן 96, מסתבר ש-GS מסוגל לצרוך ליטר 1 ל-27 ק"מ, מדהים, ו DR 1 ליטר ל32 ק"מ. עייפים אך מאושרים ניגשנו אל חוף הדקל להתרעננות, 500 גרם אנטרקוט עם וקילו צ'ימיצ'ורי היוו סיום מושלם ליום וטיול מושלם. למחרת בבוקר ארזנו את החפצים וחזרנו בדרכים ראשיות איש איש לביתו, בשיירה כמובן.
הרגשתי שזו הייתה עליית חיי, מושלם, כל ההחלטות שלקחתי היו מדויקות ונכונות, אומנם GS אבל הרגשתי הרמוניה מושלמת ביני לבין הכלי. אחרי עצירה לתדלוק ואספרסו המשכנו בשיירה לכיוון מעבר ניצנה ומשם ישירות לאילת בצמוד לגבול עם מצרים, דילמת הדלק לא פסחה עלינו, 'כמה קילומטרים לאילת וכמה דלק נשאר במיכל?', תחנת הדלק באזור הייתה סגורה ופגעה לנו בתוכנית המקורית. לחזור אחורה לדרכים המוניות או לקחת הימור מחושב ולצאת להרפתקה? מחישובים שעשינו, לתאום האפריקאי מיכל הדלק הגדול ביותר שבשעת חירום יוכל לשמש כמטוס תדלוק או לסירוגין לרדת לאילת ולחזור עם דלק לשאר. הנסיעה לא עברה את ה-80 קמ"ש מכמה סיבות העיקרית היא צריכת הדלק, אך גם תנאי הכביש לא חייכו ל- GSוכמובן שלא נדרוס חלילה מסתננים/סוחרי סמים ממצרים. מי שלא נסע בכביש הזה מפסיד, הדרכים עקלקלות ומפותלות עם בורות שמובילות אל הנופים מהיפים שראיתי בחיי, המדבר במלוא הדרו ואין נפש חייה ברדיוס של קילומטרים שלא לדבר על קליטה. אחד החברים מכונאי אופנועים ומוכן לכל צרה כך שרכבנו ללא דאגה, מידי כמה עשרות קילומטרים מחסום צהלי, ואני חושב "ואיזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ סע לאט, סע לאט" (בכל זאת... אני קצר בדלק). אומרים שמדבר זה דבר משעמם, אבל לא כשאתה בשום מקום על האופנוע. כל סיבוב חשף בפנינו נוף שונה ומיוחד. שנשתה איזה תה צמחים? למה לא! עצרנו על גבעה עם נוף, הבמבה שבארגז השתלבה מדהים עם הסביבה והקולה הקפואה בצידנית, אספנו כל חלקיק לכלוך שהיה באזור גם כזה שלא שייך לנו, קינחנו בתה טוב והמשכנו לדרך. 50 ק"מ לקראת אילת כשהתחת כבר מתחיל לעשות סימנים של מספיק לשבת עלי, אתה מתחיל לדמיין גמגומים במנוע כל משב רוח גורם לך לקלל בקסדה 'לא טוב זה מחרבן לי את הצריכה', אבל כנראה שנס פך השמן הכה שוב, בהרי שלמה עשינו את העצירה האחרונה לפני אילת, מאושרים מכך שלא היינו צריכים להתמודד עם בעיות דלק ניגשנו אל תחנת השירות קרובה והשקינו את הכלים במשקה האלים בצורת אוקטן 96, מסתבר ש-GS מסוגל לצרוך ליטר 1 ל-27 ק"מ, מדהים, ו DR 1 ליטר ל32 ק"מ. עייפים אך מאושרים ניגשנו אל חוף הדקל להתרעננות, 500 גרם אנטרקוט עם וקילו צ'ימיצ'ורי היוו סיום מושלם ליום וטיול מושלם. למחרת בבוקר ארזנו את החפצים וחזרנו בדרכים ראשיות איש איש לביתו, בשיירה כמובן.
../images/Emo26.gif
להלן תגובת המשתתפים במסע. DR 350 (המכונה, יאשוכ): האיש היקר במילואים אי שם בעוטף עזה, עד רגע זה לא היה ניתן להשיג את תגובתו. DR 650 (המכונה מד זוויטני): אין כמו השקט במדבר כשעוצרים להשתין. לראות פלסטינאים יחפים על הכביש בסיבוב. לבד עם עצמי בתוך הקסדה רוכב אל השקיעה מקווה שלא יגמר הכביש והדלק. תאום אפריקאי 750 (המכונה צביל'ה): כשעל כביש הצפון משייטים בשעות הדמדומים, מפנימים. שבדרכים לא דרכים את הבקעה חורשים, מרגישים. כשנס פך הדלק נותן חיים במנועים, משתכנעים. יש לנו ארץ נהדרת, בעיקר על אופנועים. היום יש לי אהבה חדשה בצורת "רוח חנימית" במילוים אחרות XF650, את אהבת הנעורים מכרתי בלב כבד ושלם לאיש לאחר. אני כבר לא יכול חכות לסוכות הבא, סובב ישראל 3 , הינה אני בא.
להלן תגובת המשתתפים במסע. DR 350 (המכונה, יאשוכ): האיש היקר במילואים אי שם בעוטף עזה, עד רגע זה לא היה ניתן להשיג את תגובתו. DR 650 (המכונה מד זוויטני): אין כמו השקט במדבר כשעוצרים להשתין. לראות פלסטינאים יחפים על הכביש בסיבוב. לבד עם עצמי בתוך הקסדה רוכב אל השקיעה מקווה שלא יגמר הכביש והדלק. תאום אפריקאי 750 (המכונה צביל'ה): כשעל כביש הצפון משייטים בשעות הדמדומים, מפנימים. שבדרכים לא דרכים את הבקעה חורשים, מרגישים. כשנס פך הדלק נותן חיים במנועים, משתכנעים. יש לנו ארץ נהדרת, בעיקר על אופנועים. היום יש לי אהבה חדשה בצורת "רוח חנימית" במילוים אחרות XF650, את אהבת הנעורים מכרתי בלב כבד ושלם לאיש לאחר. אני כבר לא יכול חכות לסוכות הבא, סובב ישראל 3 , הינה אני בא.
סנאי הנייר
New member
../images/Emo45.gif
Lone Rider
New member
../images/Emo27.gifתיקון טעות ותוספת פסקה חסרה..
בין החלק השני (עם התמונה) לבין החלק הזה ששרשרתי אליו ומתחיל ב"הרגשתי שזו הייתה עליית חיי..." חסר החלק הבא: אחרי שעה של הרהורים, תיקווה לחיים עשרות טלפונים להורים ולבית החולים, מצלצל הטלפון, על הקו אחי הגדול מרגיע בקול רציונאלי כמו שרק הוא יודע, 'תן לדבר עם החמור אמרתי', מה קורה? אך אתה מרגיש? שאלתי, 'בסדר כואב קצת הראש אבל אני בסדר' ענה לי, באותו הרגע האוויר היה נקי הרבה יותר הנוף עוצר נשימה ומה אני אגיד, אלוהים נתן לי מתנה את אחי בחזרה. השקיעה של אותו ערב הייתה מתוקה ומדהימה הרבה יותר ממה שתוכננה, על רקע ארבעה אופנועים צללה החמה בין ההרים, נתראה מחר אמרתי. שש בבוקר מה שש בבוקר, קמים, אורזים את האופנועים, הכושי על מלאכת הקפה ואנחנו על קיפולים ושבצורים לפני נסיעה אל המצרים. בוקר כזה אני לא זוכר הרבה שנים: טמפ' מושלמת, לא חם ולא קר לא לח ולא יבש, תנאים טובים מאלו אי אפשר לבקש, העלייה מים המלח לכיוון ערד הייתה מדהימה סיבובים יפים עם שדה ראיה מצוין גורמים לך לנסות ולהוציא את המקסימום מעצמך, המון ריכוז ומשמעת טאקטית הביאו אותנו אל הפסגה בצורה בטוחה. על הפסגה בכניסה לערד
בין החלק השני (עם התמונה) לבין החלק הזה ששרשרתי אליו ומתחיל ב"הרגשתי שזו הייתה עליית חיי..." חסר החלק הבא: אחרי שעה של הרהורים, תיקווה לחיים עשרות טלפונים להורים ולבית החולים, מצלצל הטלפון, על הקו אחי הגדול מרגיע בקול רציונאלי כמו שרק הוא יודע, 'תן לדבר עם החמור אמרתי', מה קורה? אך אתה מרגיש? שאלתי, 'בסדר כואב קצת הראש אבל אני בסדר' ענה לי, באותו הרגע האוויר היה נקי הרבה יותר הנוף עוצר נשימה ומה אני אגיד, אלוהים נתן לי מתנה את אחי בחזרה. השקיעה של אותו ערב הייתה מתוקה ומדהימה הרבה יותר ממה שתוכננה, על רקע ארבעה אופנועים צללה החמה בין ההרים, נתראה מחר אמרתי. שש בבוקר מה שש בבוקר, קמים, אורזים את האופנועים, הכושי על מלאכת הקפה ואנחנו על קיפולים ושבצורים לפני נסיעה אל המצרים. בוקר כזה אני לא זוכר הרבה שנים: טמפ' מושלמת, לא חם ולא קר לא לח ולא יבש, תנאים טובים מאלו אי אפשר לבקש, העלייה מים המלח לכיוון ערד הייתה מדהימה סיבובים יפים עם שדה ראיה מצוין גורמים לך לנסות ולהוציא את המקסימום מעצמך, המון ריכוז ומשמעת טאקטית הביאו אותנו אל הפסגה בצורה בטוחה. על הפסגה בכניסה לערד
הפיסקה החסר, במיקום הנכון.
אחרי שעה של הרהורים, תיקווה לחיים עשרות טלפונים להורים ולבית החולים, מצלצל הטלפון, על הקו אחי הגדול מרגיע בקול רציונאלי כמו שרק הוא יודע, 'תן לדבר עם החמור אמרתי', מה קורה? אך אתה מרגיש? שאלתי, 'בסדר כואב קצת הראש אבל אני בסדר' ענה לי, באותו הרגע האוויר היה נקי הרבה יותר הנוף עוצר נשימה ומה אני אגיד, אלוהים נתן לי מתנה את אחי בחזרה. השקיעה של אותו ערב הייתה מתוקה ומדהימה הרבה יותר ממה שתוכננה, על רקע ארבעה אופנועים צללה החמה בין ההרים, נתראה מחר אמרתי. שש בבוקר מה שש בבוקר, קמים, אורזים את האופנועים, הכושי על מלאכת הקפה ואנחנו על קיפולים ושבצורים לפני נסיעה אל המצרים. בוקר כזה אני לא זוכר הרבה שנים: טמפ' מושלמת, לא חם ולא קר לא לח ולא יבש, תנאים טובים מאלו אי אפשר לבקש, העלייה מים המלח לכיוון ערד הייתה מדהימה סיבובים יפים עם שדה ראיה מצוין גורמים לך לנסות ולהוציא את המקסימום מעצמך, המון ריכוז ומשמעת טאקטית הביאו אותנו אל הפסגה בצורה בטוחה. על הפסגה בכניסה לערד
אחרי שעה של הרהורים, תיקווה לחיים עשרות טלפונים להורים ולבית החולים, מצלצל הטלפון, על הקו אחי הגדול מרגיע בקול רציונאלי כמו שרק הוא יודע, 'תן לדבר עם החמור אמרתי', מה קורה? אך אתה מרגיש? שאלתי, 'בסדר כואב קצת הראש אבל אני בסדר' ענה לי, באותו הרגע האוויר היה נקי הרבה יותר הנוף עוצר נשימה ומה אני אגיד, אלוהים נתן לי מתנה את אחי בחזרה. השקיעה של אותו ערב הייתה מתוקה ומדהימה הרבה יותר ממה שתוכננה, על רקע ארבעה אופנועים צללה החמה בין ההרים, נתראה מחר אמרתי. שש בבוקר מה שש בבוקר, קמים, אורזים את האופנועים, הכושי על מלאכת הקפה ואנחנו על קיפולים ושבצורים לפני נסיעה אל המצרים. בוקר כזה אני לא זוכר הרבה שנים: טמפ' מושלמת, לא חם ולא קר לא לח ולא יבש, תנאים טובים מאלו אי אפשר לבקש, העלייה מים המלח לכיוון ערד הייתה מדהימה סיבובים יפים עם שדה ראיה מצוין גורמים לך לנסות ולהוציא את המקסימום מעצמך, המון ריכוז ומשמעת טאקטית הביאו אותנו אל הפסגה בצורה בטוחה. על הפסגה בכניסה לערד
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.