../images/Emo26.gifאנימור
נשמה של אופנוען נדמה לי שמשחר היוולדי רציתי להיות אופנוע. יותר מאשר רצון, היו אלה תשוקה וצורך שאי אפשר היה לעמוד בפניהם. זה לא נבע, כפי שטענו המלעיזים עליי, מניסיון ילדותי למרוד במוסכמות או להתבלט בשונותי. זו הייתה פשוט ידיעה ברורה ומוחלטת שלכך נועדתי, שזה מה שאני אמור להיות. כפי שאתם וודאי יכולים לשוות לנפשכם, ההתנגדות והמכשולים שהוצבו בדרכי היו רבים ולא בנקל הגעתי למחוז חפצי. אבל הנה אני קופץ לסוף, במקום להסביר מה היה תחילה. בהתחלה, אם כן, נוצרתי. התגשמתי בעולם, אם תרצו, כפי שמקובל יותר לחשוב על נשמות. כמו כל הנשמות בנות גילי, שובצתי במוסד לימודי בו התוודעתי למגוון כלי הרכב הקיימים. שם למדנו אותם במשך תקופת מה, הן להלכה והן למעשה, עד הגיענו לפרקנו. אז נדרשות הנשמות לבחור כלי רכב גשמי, עמו תתאחדנה. ישנו שלב בו כמעט כל הנשמות חושקות במשהו אקזוטי ומיוחד. כשהיינו צעירים בשנים, רוב חבריי רצו להיות מעבורות חלל, או מטוסים, או ספינות, או טנקים, או אפילו משאיות ענק. אולם לכשהשנים חולפות, נעלמות תשוקות אלה, ומרבית הנשמות מבכרות חיי בורגנות שלווים ושגרתיים, המשתלבים בנוחות עם נישואין והקמת בית. אפס, אותי מעולם לא עניינו הדברים האלה. רק דבר אחד סחרר את ראשי, למן היום הראשון בו ראיתיו לראשונה: אופנוע. ואני לא מתכוון לאיזה טוסטוס מקרטע ומעשן של שליחויות, משכנן של הנשמות מעוטות היכולת, אלא לדבר האמיתי – אופנוע ספורט! יפה, חד, מבריק, מדויק. אופנוע שמגרגר חרישית כשהוא מתעורר בבוקר ושואג כארי כשהוא מתנפל על הכבישים השחורים והלוהטים. אופנוע שנע מהר יותר מהרוח, שלועג לסכנות, שצולח כבישים מפותלים, שגומא ישורות כברק. אופנוע כזה, שכשהוא עוצר לנוח לרגע, כולם מסביב כולאים את נשימתם ומביטים בו בקנאה ובהשתאות, נזכרים בעלומיהם האבודים. כשהבינו הוריי שאין זו משובה ברת חלוף, הם הרימו קול צעקה רמה וקראו לעזרתם את כל מי שרק יכלו. אמי (מאזדה 3) בכתה, אבי (פורד פוקוס) איים, דודים הראו לי תמונות מצהיבות של דודן שהלך לעולמו בגיל צעיר בעקבות תאונה קטלנית. חברים וחברות ניסו לדבר על לבי, הוכיחו לי את חוסר ההיגיון והתוחלת שבאופנועים, שכנעו אותו להתנחל כמותם בקופסת פח בת ארבעה גלגלים. מדי זמן מה הייתי מוצא בחדרי גזירי עיתונים, בהם תיאורים יבשים של תאונות אופנוע מכל הסוגים והמינים, שאחריתן אחת: כיליון. אין ספק, לא הייתה זו תקופה פשוטה עבורי. במקרה או שלא במקרה, באותם ימים הגיע לבית הספר מרצה-אורח. היה זה שבר כלי שלא יצלח לדבר, אחד שהיה זקוק לעזרה צמודה על מנת לנוע ממקום למקום. בקול רועד סיפר לנו את קורותיו: איך, בניגוד לכל אזהרות הסובבים אותו, התעקש לגוף של אופנוע. איך עזב הכול ובחר לעצמו את הכלי הכי גדול והכי מהיר, כיצד שמח ועלץ כשהתמזג לבסוף עם הגוף לו ייחל, איך חשב שמצא את ייעודו כנשמה. הוא אמר לנו שהחזיק מעמד למשך ששה חודשים בלבד, אז אירעה התאונה הקשה בה נשבר ללא יכולת תיקון. הוא סיפר על הכאבים, על הסבל, על השיקום הארוך, על הסעד שהוא נזקק לו עתה ויזדקק לו כל ימות חייו. כינה את האופנוע "כלי המוות" ו-"כלי המשחית", התרה בנו לבל נתפתה להנאה ולכיף הזמניים. בעיניים כבויות, אמר לנו שלו יכול היה להשיב הגלגל לאחור, היה בוחר להיות נשמה של מכונית משעממת; העיקר להיות בריא ושלם, לחיות חיים ארוכים. כל הזמן הזה, כולם מסביב הביטו בי, הנידו בראשיהם והתלחשו. אשקר אם אומר שקורות חייו של האורח לא הרשימו אותי. אבל מה שהשפיע עליי ביותר, היו דווקא הדברים שלא נאמרו, הדברים שבין השיטין: כשהאורח תיאר בפנינו את התקופה הקצרה בה היה אופנוע שלם, לפני התאונה, ברקו עיניו בחיוניות כזו, שאפשר היה לחוש את הלהבה שבתוכן. האור הזה, בו ניתן היה להבחין רק לרגע קצר, היה מה שתמיד ייחלתי לו. זוהי בדיוק אותה האש ואותו הלהט שבערו בי בכל פעם בה מצאתי עצמי מהרהר ביום בו אתמזג עם אופנוע. זהו אותו הזיו שנעדר מעיניהם של כל אלה שמסביבי, אשר שידלו אותי לזנוח את תוכניותיי, ההרסניות לעתידי. בעת ההיא חלחלה בי ההכרה שלא אוכל להיות שלם ללא אופנוע. אז הבנתי שאני, לטוב ולרע, נשמה של אופנוע.