תחרות המאמרים - "האופנוע שלי"

yarivos

New member
../images/Emo26.gifכדור של אש

הנשמה השניה שלי טוב אז מאיפה להתחיל. היום אני בן 22 ואל העולם הדו גלגלי נחשפתי בערך בגיל 4 או 5 אבל זה דווקא התחיל מעולם המכוניות שאבא שלי חשף אותי אליו. כמו כל אבא ממוצע שהוא ראה איזה אוטו מפואר או מיוחד הוא ישר היה לוקח אותי לראות אותו ומלמד אותי איך לזהות את הסמלים של הרכב והדגם ולפעמים אפילו היה בוחן אותי מתי שהיינו רואים מכונית מחברה זהה או את אוטו הרכב. היה לו גם חבר שהיה לו המון גיליונות של המגזין אוטו (כן כן מה לעשות אבל זה מה שהיה אז) עכשיו באותה תקופה לא ידעתי לקרוא כמובן אז הייתי יושב ומסתכל שעות על התמונות אבל אני זוכר שבאותה התקופה שהוא היה מביא לי גיליונות של אוטו התחיל את דרכו מגזין חדש שנקרא מוטו וכמה גיליונות שלו התחילו להגיע אליי וכבר בגיליון מספר 4 נחשפתי לירחון שחשף אותי לעולם האופנועים ומאז התחיל סיפור אהבה שנמשך עד היום. ההורים שלי לא תמכו בי בכל מה שקשור לאופנועים אבא שלי קצת אבל הוא אף פעם לא דמיין אותי על אופנוע הוא בצעירותו היו לו כמה אופנועים והאהבה הזו לאופנועים תמיד נשארה אצלו לכן תמיד שהייתי נוסע איתו באוטו והוא היה קולט איזה זוג פנסים עגולים במראה והיה שומע את הרעש של האגזוז ברקע מהר הוא היה צועק לי קלוט! קלוט! מה הולך לעבור עוד רגע, ואני ישר מסתובב באוטו ומתחיל לחפש כי ידעתי למה הוא מתכוון ופתאום אני רואה אותו עוקף משמאל ושומע את הסאונד! הסאונד הזה שמדליק לי אש בעיניים ואחרי שתי שניות הוא נעלם מהאופק ואני נמצא באותם השניות בטירוף חושים ואחרי רגע זה נגמר ואני מרגיש כמו צביטה קטנה בלב. כשכל הילדים בגיל הזה העריצו את כוכבי ה-WWF אני הערצתי את מיק דוהן אני הערצתי את הדבר הזה שנקרא אופנוע. הפעם הראשונה שזכיתי לעלות על כלי דו גלגלי היה בגיל 10, בן דוד שלי קנה קטנוע פיזו' ספידק אדום לבן והוא הגיע אליי הביתה להשוויץ בכלי החדש ואני עד היום לא יישכח את הרגע הזה שהוא נתן לי קצת לסובב את המצערת עכשיו זאתי הפעם הראשונה שאני נוגע בדבר הזה ומאותו רגע ידעתי, אני ידעתי על מה אני הולך לנסוע שאני יהיה גדול. הוא לקח אותי לסיבוב אימא שלי פחדה כאילו אני יוצא לאיזו פעולה בלבנון ורק צעקה לאייל בן דוד שלי שייסע בזהירות (ואנחנו בסך הכל מדברים על סיבוב של 20 קמ"ש מסביב לרחוב כן) ואני כשירדתי מהקטנוע הרגשתי שאני יורד מחלום, עכשיו אני יודע שזה בסך הכל קטנוע קטן ומסכן אבל זאת הפעם הראשונה שאני עולה כלי דו גלגלי! ואני מרגיש את תחושת הריחוף והקלילות הזאת של הקטנוע אני מרגיש את הנסיעה את הכביש את הכיף ואני יודע שיום יבוא ואחד כזה יהיה גם לי.
 

yarivos

New member
../images/Emo26.gif

בגיל 14 בערך אבא שלי התחיל לעבוד בעבודה שהוא היה מקבל מדיי פעם הביתה את הקטנוע של השליח הביתה זה היה בסך הכל אפריליה RS50 חבוט ופצוע עם ארגז עץ ענק מאחורה, אבל אותי זה לא עניין אני רואה כלי דו גלגלי אני מתחיל לחלום. הייתי מבלה שעות בישיבה עליו מתחת לבית סתם הייתי יורד ומתיישב על הקטנוע ומתחיל לפנטז שאני באיזה רכיבה מטורפת והשכנים תמיד היו יורדים וראו אותי ושאלו אותי "לא נמאס לך?" ואני הייתי חושב לעצמי איזה נמאס ואיזה נעליים אם הייתי יכול הייתי יושן עליו גם בלילה. גיל 16 הגיע ואני קודח לאימא שלי שאני רוצה אופנוע! הגעתי לגיל ועכשיו אני רוצה להגשים את החלום שלי, חח אבל אימא שלי איזה חלום ואיזה אופנוע את האופנועים החשמליים האלה עם הגלגלי עזר של הילדים הקטנים היא לא הסכימה לקנות לי יש לה פוביה מטורפת מהדבר הזה שנקרא אופנוע אז לקנות לי אופנוע נושם וחי?! שאני ייסע בכבישים על דו גלגלי פשוט לא בא בחשבון מבחינתה. ואז קרא דבר מוזר אני לקראת סוף כיתה י"ב ואחותי מגיעה לגיל 16 והפלא ופלא אחותי מקבלת קטנוע חדש מהסוכנות וזוכה להוריד ניילונים מקטנוע כבר בגיל16!!!. אחותי שלא מזיז לה אופנועים או קטנועים רק רצתה להגיע מהר לבית ספר ושיהיה לה נוח מקבלת קטנוע!! ומה איתי לעזאזל?!?! אני חולם על הדבר הזה ממתי שאני זוכר את עצמי מדבר והיא מקבלת ואני לא. לי עדיין לא היה רישיון אבל זה ממש לא עניין אותי כי יש לי דו גלגלי מתחת לבית עומד ומחכה שמישהו ייקח אותו לסיבוב, אז נכון אני מדבר פה על סופר פיור ולא על איזה דוקאטי נוצץ אבל זה לא מעניין אותי אני רוצה לחוות את ההרגשה הזאת של נסיעה על דו גלגלי את השקט את הכיף הזה שהרכיבה הזו מעניקה. הייתי לוקח אותו בלי שאחותי הייתה יודעת וכמובן בלי שההורים לסיבובים בעיר מסתכן בלאבד את רישיון הרכב שהיה לי אבל זה לא עניין אותי אני רוכב בפעם הראשונה לבד על דו גלגלי! אבל זה עדיין לא היה זה, עדיין לא נגעתי בדבר האמיתי. סיימתי לימודים בתיכון, התגייסתי וכמובן כל התקופה אני רק קורא לומד ונושם את העולם הדו גלגלי ורק מפנטז מתי יהיה לי כסף לרכוש אחד שיהיה שלי. כל התקופה הזו אני הייתי באיזור גיל 18 שאחותי קיבלה קטנוע בגיל 16 ואני לא פשוט לא יכולתי לסלוח לאימא שלי למה אני לא קיבלתי?! והתשובה תמיד הייתה "כי היא לא תעשה מה שאתה כן תעשה על האופנוע" ושאני מסתכל אחורה הצדק היה איתה. התקבלתי לעבוד בחברת היי טק רצינית לאחר שסיימתי את השירות הצבאי והיה חשוב לבוס שלי שלא יבוא לו איזה ילד לחצי שנה ירוויח כסף ויטוס לו להודו לכן השאלה הראשונה בראיון העבודה הייתה איפה אני רואה את עצמי עוד שנה? לומד? בהודו? דרום אמריקה אולי? ואני מעלה חיוך קטן על שפתיי ואומר לו, לא, לא ולא אופנוע זה מה שאני רוצה! לזה אני חוסך כסף זה החלום שלי! והוא משפיל ראש וממלמל עוד מתאבד הביאו לי, אני מגחך ואומר לו שזה מה שאני רוצה וזה החלום ואף אחד לא יעצור אותי אין מה לעשות זה צרוב אצלי יותר מדיי זמן כבר החלום הזה, והודו? או דרום אמריקה? ממש לא קליפורניה ארה"ב זה יהיה הטיול שלי, אצל קית' קוד בבית ספר לרכיבה מתקדמת שמה אני ינקה את הראש מכל תקופת הצבא וכמובן לתפוס איזה מירוץ גרנד פרי על הדרך באיזור לגונה סקה אם אני כבר בארה"ב, זה יהיה הטיול שלי אחרי הצבא!.
 

yarivos

New member
../images/Emo26.gif

רישיון הוצאתי לפני שהתקבלתי לעבוד היה לי קצת כסף מהמענק של הצבא והשתמשתי בו להוציא את הרישיון שלי (מוגבל עד 33 כ"ס) כמובן שאימא שלי התנגדה בכל תוקף אבל מה לעשות יש לי כבר כסף משלי אני כבר ילד גדול והיא לא הייתה יכולה לעשות הרבה חוץ מלהפנים שהיום הזה הולך וקרב. עכשיו להגיד שניהנתי בלימודי נהיגה אני יגיד שכן אבל לנסוע במגרש על הילוך ראשון כל הזמן ואם אני משתגע אז שני לא בדיוק אני יכול להגיד כחוויית רכיבה אבל בכל זאת אם אני על אופנוע גם אם הוא לא מונע אפילו אני שמח. עבדתי כמה חודשים חסכתי כסף תכננתי מה אני הולך לקנות כמה כסף אני משקיע במיגון וכמה ישאר לי כמובן שלא שחכתי לאימא שלי את זה שאחותי כן קיבלה קטנוע ואני לא לכן אמרתי לה "אוקיי סבבה את מפחדת שאני יעלה אופנוע מה לעשות זה יקרה אבל לעזור לי במיגון את זה את יכולה לעשות מה את אומרת על קסדה?" והיא הסכימה אז כמובן שאני מסביר לה את חשיבות הקסדה וכמה חשוב ללכת על קסדה איכותית והיא עם הפוביה שלה כמובן שהקשיבה לי אז הלכתי על החלום שלי בעולם הקסדות והיא קנתה לי אראי קורסייר חדשה ונוצצת, את שאר המיגון אני רכשתי כבר לבד. ואחרי שבוע בערך מיום קניית הציוד הגיע היום הגדול! היום שחיכיתי לו מהיום שנולדתי! נכנסתי ולא העלתי בדעתי שאני ייכנס איתה לסוכנות אופנועים בשביל לקנות אופנוע אבל היא באה איתי אימא שלי באה איתי לקנות אופנוע!. אז קניתי את האופנוע הראשון שלי (יוסאנג GTR250) שמלווה אותי בנאמנות בימים אלו כמובן שזה עדיין לא החלום האמיתי של אופנוע 600 כבד וספורטיבי למהדרין אבל זה כבר מתחיל להיות שמה אני מתחיל להרגיש מזה רכיבה על אופנוע אני מתחיל להגשים את החלום!. כשמישהו מדבר איתי על אופנועים נדלקת לי אש בעיניים, זה מה שאני הכי אוהב בעולם זה מה שנותן לי להרגיש חי ואת החופש את הכיף ואת תחושת הריחוף הזאת שהרגשתי בגיל 10 שעליתי פעם ראשונה על דו גלגלי בחיי, אופנועים זה פשוט הנשמה השנייה שלי.
 

yarivos

New member
../images/Emo26.gifזשישה

כרמל, המורה שלימד אותי לרכב על אופנוע, עשה עבודה טובה ואחרי שבוע של סיבובים סביב עצמי במגרש חניה וטסט קליל אחד, החזקתי ברשיון נהיגה על אופנוע 500 סמ"ק מטעם מדינת ישראל. יש דבר אחד חשוב שלא למדתי בשיעורי נהיגה, כרמל כנראה שכח לספר לי שמרגע קבלת הרשיון הביטחון שלי הופך לנחלת הכלל. כן, ידעתי שאופנוע זה כלי מסוכן עוד לפני שהוצאתי את הטופס הירוק במשרד הרישוי ועוד לפני שבכלל ידעתי מה ההבדל בין ווספה לקטנוע כבר היה לי ברור ששניהם פחות בטוחים מרכב משפחתי. האמת שאני כבר לא מופתע כשעוד אדיוט סוטה מהנתיב בלי לאותת וכמובן שבלי להסתכל במראות (למה לו, הוא הרי זוכר איך הם נראות) וכבר מזמן למדתי להבחין בין נהג ששותה קפה לנהג שמתגלח תוך כדי נהיגה וכל זה רק לפי צורת הנהיגה שלהם באותו הרגע. וכל זה זה רק קצה הקרחון, עוד לא הזכרתי כתמי שמן/חול/נשורת גרעינית, כביש רטוב או משובש נהגים שגונבים רמזורים (אולי מתוך מחשבה שהאור אדום פחות אדום בשניות הראשונות ?!) ועוד שלל סכנות שאורבות לאופנוען צעיר בג'ונגל האספלט הגדול. את כל אלה הספקתי להכיר בשנה וחצי שעברו מאז הוצאת הרשיון ואיתם כבר השלמתי. אבל כשאני אומר שהביטחון שלי הפך לרשות הציבור, לשטח ציבורי שבו כל אחד יכול לעשות כרצונו אני מתכוון דווקא לעובדה שהביטחון שלך כרוכב אופנוע מנוהל ע"י כל מי שסביבך. פתאום כל פגישה עם חבר מסתיימת במילים "סע בזהירות":, שכנים עומדים בתור כדי להחליף איתך מילה או שתייים ("תקשיב לי, תמכור") ואת מספר ההרצאות שקיבלתי בנושא כבר קשה לי לספור. תמיד עולה גם הסיפור הזה על האחיין או החבר של הבן שנפצע בתאונת אופנוע ועכשיו הוא נכה או עם פלטינות או סתם פחות מאושר. זה מדהים איך כל אחד מכיר לפחות אופנוען עם סיפור טרגי ואיך כולם מחפשים אופנוען בריא כדי לספר לו את הסיפור. כרגע אתם בטח חושבים לעצמכם " מה רוצה הכפוי טובה הזה, בסך הכל דואגים לו" ובאמת למתבונן מבחוץ כך זה נראה אבל דמיינו לכם את אותה התנהגות על דברים אחרים, למשל עישון סגריה או שימוש בנייד. איך הייתם מרגישים אם בכל פעם שאתם הולכים ברחוב ליד הבית ומעשנים סגריה או מדברים בנייד היה מזנק עליכם השכן התורן עם מבט של "אני כרגע מגשים את היעוד שלי בחיים" ונותן לכם הרצאה של 10 דק כמה שזה מסוכן ואיך חבר של בן דוד של אחיין שלו קיבל מזה סרטן. אני יכול לספר לכם שבהרצה הראשונה תבטיחו לעשן פחות, בשניה תהנהנו בנימוס ומהשלישית והלאה פשוט תדליקו סגריה ותתנו למטיף התורן לברבר את עצמו למוות. העניין הוא שסגריות הרגו עד היום הרבה יותר אנשים ממה שאופנועים פצעו או הרגו גם יחד ולמרות זאת התגובה לעישון סגריה ברחוב תהיה "אחי יש לך אש" או במקרה הגרוע יותר " אחי יש לך סגריה ?". לרוכב אופנוע לעומת זאת מצפות שלל תגובות שכל תכליתן הוא בעצם להגיד לך שאתה עומד למות, או סתם לסבול הרבה בהמשך החיים שלך. מדהים בכמה דרכים אפשר לנבא שחורות. כן, כן אם הייתי יכול הייתי אומר לשכן הזה את כל מה שעובר לי בראש בזמן ההטפה והאמת שגם ניסיתי את זה בפעמים הראשונות אבל ללא הצלחה. יש מעט מאוד דרכים לנצח בשיחה מהסוג הזה כשהצד שמולך שולף מילים כמו "דוד שלי" , "בית לווינשטיין" ו"תחשוב על אמא שלך" בכל פעם שאתה מנסה להרים את הראש ולהסביר שבימנו הכל מסוכן. אלה שמכירים אותי מספיק טוב משתתקים בשלב שבו אני מזכיר להם שאפשר לנהוג מצויין ועדיין לההרג בדרכים. אבל השקט הזה מפנה את דרכו להמשך ההטפות מהר מהצפוי. הבעיה שלי עם כל העניין היא שאם מאמינים במשהו מספיק הוא פשוט קורה ואם תמשיכו לשכנע אותי כל הזמן שכיסא הגלגלים ממש מעבר לפינה, ביצורי האדישות שלי יתמוטטו ואני אמצא את עצמי בתאונה בדיוק כמו שקרה לבן של אחות של דודה שלכם.
 

yarivos

New member
../images/Emo26.gif

הבנתי שלנצח פה אי אפשר,להתעלם מהסובבים אותי זה לא מנומס ולהפסיק לרכב על אופנוע שווה פקקים בחזקת דלק. לאחר כינוס איברים דומים, וצמצום מכנה משותף מתקבל המשפט - אם אתה לא יכול לנצח אותם, תצטרף אליהם או לפחות תנסה להבין אותם. אז אני רוצה לנצל את הבמה ולפנות אליכם בפניה נרגשת, כצעד דיי נואש ורגע לפני שאני פונה לפתרון דרסטי יותר. אני מבין אתכם, אני באמת מבין, אני יודע שכשהקרוב רחוק שלכם נפצע חשבתם לעצמכם " אך אם רק הינו אומרים לו למכור את האופנוע ... הוא היה היום בסדר". אני יודע שנשבעתם שלכם זה לא יקרה שוב ומאז רוח השליחות בוערת בכם בעוצמה ומכלה כל שריד של הגיון. תהיו רגועים, אני נוהג בזהירות וגם אם לא אז בטח לא תצליחו לשנות את זה בניגון חוזר של המשפט "אופנוע זה כלי מסוכן". אני גם מבטיח לחשוב בכל רמזור אדום על כל נפגעי תאונות האופנועים ועל הדרך גם על כל הלומי הקרב, החיילים בצבא החברה שנגמלים כרגע מטלנובלות ספרדיות ובקיצור כל מי שסובל סבל או יסבול בחייו. אני מבין אתכם לגמרי ולכן אני רוצה להבהיר בצורה חד משמעית שעשיתם את שלכם ! אם מחר חלילה רוכב האופנוע שניסיתם להציל יפגע מנהג רכב שלא ציית לתמרור עצור, אם הבן של השכנים יחליק על כתם שמן בשבוע הקרוב, אתם פטורים מיסורי המצפון. הודעתם, הזהרתם התרעתם הפחדתם ובגדול עשיתם כל מה שאפשר כדי למנוע את הסוף הטרגי שאתם כל כך מצפים לו. ועל על זה (לפחות על הכוונה מאחורי כל זה) אני מודה לכם ומשחרר אותם מכל אחריות שאתם מרגישים לחיים שלי. אני חייב את זה לכם ואתם, אתם חייבים להסתפק בזה ולהפסיק את הניגון הפסימי והנורא הזה כי אתם שואבים ככה את כל הכיף. אמממ יש עוד אופציה, תוכנית מגירה שנשמרה לימים קשים שבהם ההטפות וההרצאות יאימו להשתלט על חיי. חבר'ה נהגי המכוניות, אתם זוכרים את הפקק הקבוע, החבר הטוב שלכם שאותו אתם פוגשים כל יום בדרך לעבודה ? עכשיו תארו לכם את השכן החביב עם האופנוע עוצר בבוקר ליד הרכב שלכם (יש לי זמן אני הרי לא עומד בפקקים) ובדיוק כשאתם מבינים שהפקק הזה יוביל לאיחור למשרד שיוביל להרצאה מייגעת מהבוס, בדיוק אז מופיע אותו שכן מספר לכם שעד היום שרפתם בפקקים יותר זמן מאשר ביליתם עם המשפחה שלכם ושאם היה לכם אופנוע כל זה לא היה קורה. נחמד נכון ? ואת חיפוש החניה הבלתי פוסק, מכירים ? אני מוכן להקדיש את הזמן שאני חוסך בחיפושי חניה להעביר איתכם במושב שליד הנהג ולספר לכם שכשיש לך אופנוע אתה פשוט מגיע ומחנה. ואם אפשר אז גם הכי קרוב לדלת ! תנסו למצוא חניה ולהישאר שפויים כשאחד כזה מברבר לכם בלי הפסקה. גם לאופנוע וגם לרכב יש חסרונות ואני לא מנסה להכריע מה עדיף. אני בסך הכל רוצה לשמוע את אותו הבוקר טוב שאמרתם כשעוד הייתי אחד מכם, נהג מכונית, למרות שאתם בטוחים שאני עומד למות ממש עוד מעט. יכול להיות שאחרי המאמר הזה תסננו "ויפה שעה אחת קודם" גם את זה אני מבין  דרך אגב כנהג רכב היו ימים שחשבתי שזה מה שעושים כל היום בגהנום, מחפשים חניה ועומדים בפקקים. כרוכב אופנוע אני יודע צדקתי.
 

yarivos

New member
../images/Emo26.gifאנימור

נשמה של אופנוען נדמה לי שמשחר היוולדי רציתי להיות אופנוע. יותר מאשר רצון, היו אלה תשוקה וצורך שאי אפשר היה לעמוד בפניהם. זה לא נבע, כפי שטענו המלעיזים עליי, מניסיון ילדותי למרוד במוסכמות או להתבלט בשונותי. זו הייתה פשוט ידיעה ברורה ומוחלטת שלכך נועדתי, שזה מה שאני אמור להיות. כפי שאתם וודאי יכולים לשוות לנפשכם, ההתנגדות והמכשולים שהוצבו בדרכי היו רבים ולא בנקל הגעתי למחוז חפצי. אבל הנה אני קופץ לסוף, במקום להסביר מה היה תחילה. בהתחלה, אם כן, נוצרתי. התגשמתי בעולם, אם תרצו, כפי שמקובל יותר לחשוב על נשמות. כמו כל הנשמות בנות גילי, שובצתי במוסד לימודי בו התוודעתי למגוון כלי הרכב הקיימים. שם למדנו אותם במשך תקופת מה, הן להלכה והן למעשה, עד הגיענו לפרקנו. אז נדרשות הנשמות לבחור כלי רכב גשמי, עמו תתאחדנה. ישנו שלב בו כמעט כל הנשמות חושקות במשהו אקזוטי ומיוחד. כשהיינו צעירים בשנים, רוב חבריי רצו להיות מעבורות חלל, או מטוסים, או ספינות, או טנקים, או אפילו משאיות ענק. אולם לכשהשנים חולפות, נעלמות תשוקות אלה, ומרבית הנשמות מבכרות חיי בורגנות שלווים ושגרתיים, המשתלבים בנוחות עם נישואין והקמת בית. אפס, אותי מעולם לא עניינו הדברים האלה. רק דבר אחד סחרר את ראשי, למן היום הראשון בו ראיתיו לראשונה: אופנוע. ואני לא מתכוון לאיזה טוסטוס מקרטע ומעשן של שליחויות, משכנן של הנשמות מעוטות היכולת, אלא לדבר האמיתי – אופנוע ספורט! יפה, חד, מבריק, מדויק. אופנוע שמגרגר חרישית כשהוא מתעורר בבוקר ושואג כארי כשהוא מתנפל על הכבישים השחורים והלוהטים. אופנוע שנע מהר יותר מהרוח, שלועג לסכנות, שצולח כבישים מפותלים, שגומא ישורות כברק. אופנוע כזה, שכשהוא עוצר לנוח לרגע, כולם מסביב כולאים את נשימתם ומביטים בו בקנאה ובהשתאות, נזכרים בעלומיהם האבודים. כשהבינו הוריי שאין זו משובה ברת חלוף, הם הרימו קול צעקה רמה וקראו לעזרתם את כל מי שרק יכלו. אמי (מאזדה 3) בכתה, אבי (פורד פוקוס) איים, דודים הראו לי תמונות מצהיבות של דודן שהלך לעולמו בגיל צעיר בעקבות תאונה קטלנית. חברים וחברות ניסו לדבר על לבי, הוכיחו לי את חוסר ההיגיון והתוחלת שבאופנועים, שכנעו אותו להתנחל כמותם בקופסת פח בת ארבעה גלגלים. מדי זמן מה הייתי מוצא בחדרי גזירי עיתונים, בהם תיאורים יבשים של תאונות אופנוע מכל הסוגים והמינים, שאחריתן אחת: כיליון. אין ספק, לא הייתה זו תקופה פשוטה עבורי. במקרה או שלא במקרה, באותם ימים הגיע לבית הספר מרצה-אורח. היה זה שבר כלי שלא יצלח לדבר, אחד שהיה זקוק לעזרה צמודה על מנת לנוע ממקום למקום. בקול רועד סיפר לנו את קורותיו: איך, בניגוד לכל אזהרות הסובבים אותו, התעקש לגוף של אופנוע. איך עזב הכול ובחר לעצמו את הכלי הכי גדול והכי מהיר, כיצד שמח ועלץ כשהתמזג לבסוף עם הגוף לו ייחל, איך חשב שמצא את ייעודו כנשמה. הוא אמר לנו שהחזיק מעמד למשך ששה חודשים בלבד, אז אירעה התאונה הקשה בה נשבר ללא יכולת תיקון. הוא סיפר על הכאבים, על הסבל, על השיקום הארוך, על הסעד שהוא נזקק לו עתה ויזדקק לו כל ימות חייו. כינה את האופנוע "כלי המוות" ו-"כלי המשחית", התרה בנו לבל נתפתה להנאה ולכיף הזמניים. בעיניים כבויות, אמר לנו שלו יכול היה להשיב הגלגל לאחור, היה בוחר להיות נשמה של מכונית משעממת; העיקר להיות בריא ושלם, לחיות חיים ארוכים. כל הזמן הזה, כולם מסביב הביטו בי, הנידו בראשיהם והתלחשו. אשקר אם אומר שקורות חייו של האורח לא הרשימו אותי. אבל מה שהשפיע עליי ביותר, היו דווקא הדברים שלא נאמרו, הדברים שבין השיטין: כשהאורח תיאר בפנינו את התקופה הקצרה בה היה אופנוע שלם, לפני התאונה, ברקו עיניו בחיוניות כזו, שאפשר היה לחוש את הלהבה שבתוכן. האור הזה, בו ניתן היה להבחין רק לרגע קצר, היה מה שתמיד ייחלתי לו. זוהי בדיוק אותה האש ואותו הלהט שבערו בי בכל פעם בה מצאתי עצמי מהרהר ביום בו אתמזג עם אופנוע. זהו אותו הזיו שנעדר מעיניהם של כל אלה שמסביבי, אשר שידלו אותי לזנוח את תוכניותיי, ההרסניות לעתידי. בעת ההיא חלחלה בי ההכרה שלא אוכל להיות שלם ללא אופנוע. אז הבנתי שאני, לטוב ולרע, נשמה של אופנוע.
 

yarivos

New member
../images/Emo26.gif

למרות שהחלטתי לדבוק בהחלטתי להיות אופנוע, הבנתי גם את הטעם שבדברי המתנגדים. אופנוע באמת יכול להיות מסוכן, אם משתמשים בו שלא כהלכה. הרי הדברים תלויים גם ברוכב, ולא רק בי. שומה עליי להיות אופנוע שלא ימשוך אליו רוכבים שכישרונם דל מרברבנותם. עדיף לי להיות אופנוע בו יבחרו רוכבים שאין להם משאלת מוות. כך אוכל למזער את הסכנות ולחיות את החיים בהם אני חפץ. כשראיתי אותו, ידעתי מייד שבתוכו אני רוצה לשכון. תחושת השלמות הייתה כה איתנה ועוצמתית, שכל הספקות שקיננו בי נמוגו באחת. החזית בעלת המבט האצילי, הצבע הכחול העמוק, הירכתיים החושניות, כולם קראו לי ללא קול – הגעת אל נחלתך. ללא היסוס גמרתי אומר: זהו ביתי ומבצרי, זה מי שאהיה! ההליכים הבירוקרטים היו מהירים למדי. דומה שהאחראים חששו פן אחזור בי, כיוון שגם כך התקשו במציאת נשמות המוכנות להטיל יהבן על אופנועים מסוג זה. תהליך המיזוג עבר גם הוא בצורה חלקה וללא חבלי לידה, כפי שקורה תמיד כשההתאמה מושלמת. עוד הייתי מסוחרר ונרגש מעצם ההחלטה, וכבר הכול הסתיים והיינו לאחד. הייתי לאופנוע. הוריי הסכינו עם אי יכולתם לשנות את המצב, בידעם היטב שמרגע התמזגות הנשמה עם הגוף הגשמי, לא ניתן עוד להפרידם מבלי לגרום לנזק בלתי הפיך. הם דיברו על לבי שאשמר לנפשי, שאבחר רוכב זהיר ואחראי, שלא אגרור אותו למעשי איוולת מסוכנים. אני מניח שזה המקום להסבר קטן. רוכבי האופנוע, באשר הם בני אנוש לכל עניין ודבר, מרוכזים כל כך בעצמם ובמה שהם תופשים בחושיהם הפיזיים, עד שהם נוטים שלא להבחין בדברים סביבם, שאינם נראים לעין. כך למשל, כל אופנוען משוכנע שהוא זה שבחר את האופנוע עליו הוא רוכב, ואין הוא מעלה כלל על דעתו שהאופנוע הוא זה שבחר בו. הדברים הללו נכונים, כמובן, לכל כלי הרכב (למעט מכוניות מוחכרות אולי), אך הם מורגשים הרבה יותר בקרב האופנועים, משום הקשר הבלתי אמצעי בין האופנוע ורוכבו. כשאופנוע בוחר ברוכב, הוא גורם לו להרגיש ש"זה זה", שהם מתאימים. אין זה מעשה הונאה, חלילה, אלא זיקה אמיתית הנוצרת בין נשמת האופנוע ונפש הרוכב. כשרוכב מרגיש ביום מסוים "מחובר" במיוחד לאופנועו, אין זה משום משהו שהוא עצמו עשה, אלא משום שהאופנוע מרגיש קרוב אליו, חש נוחות, ביטחון ושביעות רצון. בניגוד למה שחושב הרוכב, אין הוא מושל באופנוע. יחסי הגומלין ביניהם הם אלה שקובעים איך יראו פני הדברים. לכן חשוב כל כך לבחור רוכב מתאים. אני מודה - כשחיפשתי רוכב, נאלצתי להסתפק במבחר די מצומצם של אופנוענים. ידעתי מראש שיהיה עליי להתפשר מעט והתנחמתי בכך שאין זו חתונה קתולית, שהרי הרוכבים מתחלפים להם במרוצת השנים. למרבה המזל, נתקלתי די מהר ברוכב שמצא חן בעיניי וקלע לטעמי. אז נכון, הייתי מעדיף קצת יותר רכיבות של כיף וקצת פחות נסיעות מנהלתיות, אבל זה באמת היה דבר של מה בכך. בשאר הדברים הוא התאים לי כמו כפפת עור ליד, כך שהתחבבנו זה על זה די מהר. כשהוא נסחף ומתלהב יתר על המידה, אני דואג להרגיעו. כשאני נסחף וקורא "תן עוד, יותר מהר!", הוא מרגיע אותי. אני שומר עליו ודואג לו, והוא בתמורה, מקפיד לטפל בי כיאות ולשמור עליי מצדו שלו. יצא לי לרכוב עם לא מעט אופנועים אחרים. חלקים חביבים, חלקם שחצנים, חלקם לא אתנו היום. ותנו לי לומר לכם משהו: גם אם אופנוע נקלע לתאונה שאינה באשמתו, הרי שיכול היה למנוע אותה. בין אם זה להחליק מצמד ביציאה מרמזור, כדי להרוויח שנייה גורלית, בין אם זה להרגיש מתי הרוכב התעייף ולשדר לו שהגיע הזמן לנוח מעט, ובין אם זה, במקרים קיצוניים, לקלקל משהו מכני על מנת להפחית מהירות או אף להשבית כליל את האופנוע. בתי הקברות שלנו מלאים בנשמות-אופנועים שלא נזהרו דיין, שבחרו רוכב מתלהם וחסר זהירות, שלא עמדו על המשמר. אבל אין זה אומר שצריך לוותר על כל העניין, לחלוטין לא! עליכם לזכור כי מי שדבקה בו חדוות הרכיבה אך לא הלך עם משאת נפשו – ידון לחיים אומללים. לא משנה מה יעשה, תמיד יכה על חטא ויחפש ללא הועיל את אושרו. ואילו מי שניער מעליו את המוסכמות ומיאן להתפשר, הרי שנכונו לו חיים מלאי סיפוק וקורת רוח. לכן, קובע אני באופן מפורש: אמנם אין זה פשוט, אמנם נחוצים ערנות ומשמעת תמידיים, אבל בהחלט אפשר להיות אופנוע ולחיות חיים ארוכים ומלאים. בכל אופן, לפחות עד לתאונה הבאה.
 
למעלה