../images/Emo203.gif../images/Emo203.gifבאלי לנסות את מזלי../images/Emo203.gif../images/Emo203.gif
פאןפיק/מיכל אתמול נחתה החבורה מלווה שומרי הראש למוסקבה וישר נסעו למלון מפואר במרכז העיר. חורף, והכול בחוץ היה מכוסה שלג. ולכן היו צריכים לנסוע בכבישים צדדים שהאיכרים דאגו לנקות מהשלג. זאת הסיבה למה הדרך התארכה בצורה איומה. היו אלה השעות הקטנות יותר של הלילה וכולם היו עייפים ורוצים רק לישון. "טום תסתכל איזה יפה בחוץ!" הכריז ביל. "ביל אתה מוכן להפסיק להיות כזה רומנטי 24 שעות ביממה?!" ובכל זאת, טום הסתכל לאן שביל הצביע: הכול היה לבן. עצי אשוח רבים היו פזורים בצידי הכביש וזה שיווה לנוף מראה מתוק, טהור שכזה. "חברה אני לא מרגיש טוב, אולי תגידו לנהג שיאט קצת את מהירות הנסיעה?" אמר גיאורג. גוסטב נקש על החלון שהפריד בין הבנים לנהג ולא קיבל שום מענה. "ח...חח...חברהה..!!" צרח גוסטב "הנהג שלנו נרדם!!!" קראאאאאאאאצ'. "אוף מעניין מתי כבר תיגמר המשמרת הזאת..?" רטנה לין בעייפות. זה לא סוד שהיא האחות המוערכת ביותר בבית החולים הזה, רצתה להתקדם לתפקיד בכיר יותר ולכן לקחה על עצמה כל משמרת לילית שרק אפשר היה לקחת. הייתה התקהלות בחוץ וזה משך את תשומת ליבה. נשמעו צרחות ובכי. לין הזדעזעה. "לא שוב..." חשבה. היא לבשה את החלוק הלבן שלה והלכה לראות מה מקור הרעש. בחוץ היו 4 אלונקות ועליהם היו מונחים 4 בנים. לין במהירות מקצועית בדקה דופק והחליטה: שניים לטיפול נמרץ, שניים... לא. XXX ביל החל להתעורר, מסוחרר לחלוטין. ראשו כאב והוא ניסה להתרומם בלי הצלחה. "איפה אני?" מילמל. "אתה בסדר?" נשמע קול רך מימינו של ביל. ביל ניסה להבין מאיפה נובע הקול. לפתע, ליבו של ביל פעם בחוזקה. הוא החל להזיע. "אעעעההההההה!!!" צרח ביל! נפתחה הדלת ולבפנים נכנסה לין. "אני רואה שהתעוררת" חייכה בסיפוק. "אולי את רואה שהתעוררתי אבל אני לא רואה!!!!" צעק ביל בנואשות."אני לא רואהה..." התייפח. "עיוורון הוא לפעמים תוצאה של הלם" קבעה לין כאילו היא הרופאה שלו ולא האחות, "נעשה לך בדיקות ונקבע על פיהם" אמרה ויצאה מהחדר. "אני לא מבין.." המשיך ביל להתייפח. יד קרירה הונחה על פניו של ביל וניגבה את דמעותיו. "אל תדאג, אתה תלמד להתסדר, אם תרצה אני יכולה ללמד אותך" נשמע שוב אותו קול רך רק הפעם קרוב יותר אל ביל. "אני מיקה, ואני מאושפזת בחדר הזה קרוב לחודשיים, וואו הרבה זמן עכשיו כשאני חושבת עלזה!" אמרה הילדה, מסתבר. "אהה אני ביל" ענה ביל בחוסר חשק. "השם שלך מעורר בי זכרונות לא טובים!" אמרה בחוצפה. שתיקה. "אני גם אה אני מתכוונת להגיד שאני גם לא רואה." פלטה לאוויר. "למה את כאן?" הסתקרן ביל. "הייתי בהופעה של להקה, אתה בטח לא מכיר..והגיעו המון מעריצות, יותר מדי. וכולן רצו לעמוד שורה ראשונה. אני הצלחתי להדחף לשורה הראשונה אבל נמחצתי אל הגדר...". ביל הרגיש שמיקה רועדת ולקח לה את היד. "היו לי כמה שברים והעיניים שלי הפסיקו לראות.." המשיכה. "הרופאים משוכנעים שזה יעבור, אני ממש מקווה שהם צודקים.." כאן נשברה והחלה לבכות. דמעות חמות זלגו על ידיו של ביל והוא הרגיש ממש חסר אונים. "לאיזה הופעה הלכת?" ניסה לגרום לה להתעודד. "מממ להופעה של טוקיו הוטל." "היו שם אלפי מעריצות! וכולן צרחו ביל, טום גוסטב גיאורג....זה השמות של חברי הלהקה. לי היה הרושם שהמעריצות לא באו בגלל הלהקה, הן באו כי הן חולות על הבנים." זה היה יותר מדי ליום אחד. ביל הסתחרר והרגיש הרגשה מוזרה...הרגשת אשמה. "ואת לא?.." שאל ביל בהיסוס. "אני לא אכחיש שהם נראים מצוין. אבל המוזיקה שלהם יותר מושכת בעיני. אגב, לסולן קוראים ביל. בגלל זה אמרתי לך שהשם שלך מעורר בי זכרונות לא נעימים. רע לי להזכר בהופעה שלהם, בהם". ביל זכר את ההופעה שהיא דיברה עליה. הרי עבר כל כך מעט זמן מאז. הם הופיעו בפארק ענק ואליו נהרו אלפי מעריצות. אבל ביל לא ידע דבר על מצב הנפגעים. מעולם לא שיתפו את הבנים במידע כזה. החדר הלך וניהיה מטושטש...יותר ויותר ונעשה קטן. ממממ יהיה המשך
המשיכו לשרשר לכאן פרקים חדשים וקודמים..
