גורבי

[אפרת12]

../images/Emo41.gifאשת השבוע - גורבי../images/Emo41.gif

וזוהי אשת השבוע שלנו - גורבי

חיכינו, חיכינו - וסופסוף זה הגיע

שבוע טוב ונעים ומהנה לכולנו

 

[בלינקה]

אשת שבוע שווה ביותר!

עכשיו צריך לחשוב על שאלות

 

[גורבי]

קצת על עצמי

הי, אני סמדר, 30, דוקטורנטית (בחופשה) לספרות אנגלית, נשואה ל-י' ואם לשחר בן ה-9 חודשים. שמאלית. השניה מבין חמישה אחים (אבל הבכורה מנטלית). קיבוצניקית בעבר הרחוק, ירושלמית עד לא מזמן, תל אביבית כיום ותושבת פרדס חנה-כרכור בעתיד הקרוב, אי"ה. קוראת הרבה, כותבת קצת, מציירת כשיש זמן (ואין). נצר לשושלת ארוכה של מטורפים, ושומרת בכבוד על הגחלת

. זהו - מקווה שיהיה לכן מעניין, ומייד תולה שלט "תיכף אשוב" (טיפת חלב קוראת לי).

 

[nurilu]

ואוהבת את פול סימון../images/Emo140.gif

בחרת את אחד השירים הכי יפים שלו לחתימה שלך.איזה מילים

 

[yaelia]

הי מתוקה../images/Emo140.gif

איזה אשת שבוע שווה. הידד לי אני ראשונה לשאול שאלות. מטורפים? בפועל? הסבירי, פרטי ונמקי. כידוע לך, אני נורא אוהבת את השירים לשחר עוד מתקופת ההריון שלך. מאיפה לך האוסף המרשים והידע? גם את גדלת על ברכי תנועות הנוער והאימהות המורות? את מתכוננת להמשיך בדוקטורט? מה הנושא שלו? וכמובן שאלת השאלות: מה הפריטים שאת לא עוזבת את הבית בלעדיהם?

 

[גורבי]

יו, כמה שאלות - נתחיל במטורפים

מדובר בטירוף אידיאולוגי בעיקר, למרות שבאופן עקרוני המשפחה שלנו לא ממש יציבה (טוב, אני אדבר בשם עצמי

). המשפחה שלי מצד אבא כאילו נגזרה היישר מ"רומן רוסי" (מאיר שלו הוא קרוב רחוק שלנו, אז אולי בעצם יש כאן גזירה הפוכה). רב-סבא שלי היה מענקי תנועת העבודה, ייבש ביצות והקים קיבוצים, ובין לבין גם התחתן פעמיים ולא-התחתן עוד כמה פעמים (פגשתי לא מזמן ב"ארומה" קשישה חביבה, שסיפרה לי איך היא הכירה אותו כשהוא היה בא לבקר את המאהבת בהכשרה בכנרת... אח, היו ימים). היו לו שלושה בנים ובת: סבא שלי, שגויס בגיל 16 להגנה וסיים כאיש צבא ומפקד בפלמ"ח, אח אחד משורר, אחות אחת "סתם" אקסטרווגנטית (כולם נפטרו בינתיים), והאח הצעיר, יבדל"א, שמעביר את ימיו בתכנון בית המקדש השלישי, בריקודים על גבעות ובסיפורים הזויים. תענוג לשבת לידו בכינוסים משפחתיים. ועוד לא התחלנו עם המשפחה המורחבת... הסבים מצד אמא קצת יותר רגועים: חוץ מאפיזודה קצרה כרועה צאן, סבא שלי בילה את חייו כמורה וספרן וכאחד האנשים החכמים והמופלאים שהכרתי. גם סבתא שלי היתה מורה (כך הם נפגשו - היא היתה לוקחת את הילדים "לראות את הכבשים") ואח"כ ספרנית בקיבוץ ופולניה עם דיפלומות. אני חושבת שבי יש משני הצדדים - אני לא זרה לסערת רגשות (יש שיגידו, Drama Queen) אבל לא חושפת אותה בד"כ כלפי חוץ.

 

[odeia]

כתבת קיבוצניקית, מאיפה, אם מותר

לדעת. למה עזבת?מה הרע מהקבוץ ומה הטוב? האם החינוך שלך את ילדך מושפע מהקבוץ? ועכשיו לרכילות: מי זו היתה מהכשרה בכנרת? אני יוצאת כנרת.

 

[גורבי]

בלדה לעוזבת קיבוץ

העזיבה שלי את הקיבוץ היתה הדרגתית ולא לגמרי רצונית (זה מסוג השינויים הדרמטיים שאני מעדיפה שיעברו עליי בלי להרגיש). אחרי הצבא עבדתי שנה בקיבוץ ואז יצאתי ללמוד בירושלים, כחלק מהמסלול הקיבוצי (הייתי חוזרת בשבתות לתורנויות). במהלך הלימודים התרחקתי מההוויה הקיבוצית, בעיקר מנטלית, והעובדה שספגתי כמה אכזבות מהשיוויון-לכאורה לא תרמה לרצון שלי לשוב. לדוגמא, הנוהל היה שהקיבוץ משלם לבניו רק שכר לימוד, ועם מגורים מסתדרים לבד. בשנה בה התחלתי ללמוד התחילו גם הבן של מזכיר הקיבוץ (בירושלים, כמוני) והבת של הגזברית (בחיפה, מרחק נסיעה קצר מהקיבוץ). פתאום, בנוחיות בלתי מוסברת, שונה התקנון ושניהם קיבלו מימון למגורים ופטור מתורנויות שבת, בעוד אני, שלא עליתי כלום לקיבוץ (מלגה) לא קיבלתי אפילו השתתפות בשכר הדירה במעונות. אני לא ממש התרגשתי מזה - הסתדרתי גם ככה, ולא היה הרבה מה לעשות, אבל להורים שלי זה כאב ואת סבא שלי, שהיה קיבוצניק בכל נימי נשמתו, זה ממש שבר, ועל זה אני לעולם לא אסלח להם. ובנימה אופטימית זו, הילד התעורר

- אמשיך אח"כ.

 

[גורבי]

על המר והמתוק

בניגוד למה שאולי השתמע מתשובות קודמות שלי, יש בגדילה בקיבוץ גם הרבה דברים טובים, בעיקר בגילאי הילדות הרכה. הדבר הטוב המיידי שקופץ לי לראש, בתור מי שגרה בלב ת"א, הוא המרחבים, הירוק והשקט. אף פעם לא הייתי ילדת טבע, מנשנשת חמציצים בצל העצים, אבל רק אחרי ששחר נולד והתחלתי בחיפושים אחרי איי שקט, הבנתי כמה זה נלקח כמובן מאליו כשגדלים בקיבוץ. החינוך שלי את ילדי בהחלט מושפע מהקיבוץ, גם ברמה הערכית (בעתיד, בשאיפה) וכרגע ברמה היומיומית: מכיוון שאני כבר משופשפת בעבודה עם ילדים, ידעתי מראש לבצע את רוב המטלות הבסיסיות (שלא לדבר על לשיר את השירים האלה, שאפילו אני לא ידעתי שאני זוכרת: "מלפפון צמח בגן" ודומיו). ולנאווה מההכשרה קראו חומה - אין לי מושג אם היא נשארה בקיבוץ אח"כ.

 

[גורבי]

../images/Emo79.gif ועכשיו לשירים ולדברים ../images/Emo79.gif

האמת, גם אני לא יודעת מאיפה הידע המרשים הזה

- שילוב של זיכרון טוב, חינוך קיבוצי ואמא גננת כנראה. מאז ששחר נולד, אני מוצאת את עצמי נזכרת בעוד ועוד שירים, שפעם היו רחוקים שנות אור מהטעם המוזיקלי שלי, והיום הם נראים מתאימים. אולי זה היבט אחד שבו האמהות הפכה אותי קצת יותר מפויסת - עם השורשים הקיבוציים שלי, עם הישראליות, עם ההורים שלי וכל מה שהם. כבוגרת, אני גם אוהבת לקרוא שירה (יותר מפרוזה). מה שבטוח, השירים הפכו לסימן ההיכר שלי ברשת - אני "זאת עם השירים", וזה נחמד לי. על הדוקטורט אני אענה אח"כ - צריך זמן בשביל זה... מה הדברים שאני לא עוזבת את הבית בלעדיהם? הממ - חיתולים וסימילאק זה נחשב? כשזה מגיע לשחר, אני מאלה שלוקחות את כל הבית, שלא יחסר חלילה, אבל בשביל עצמי רק את הדברים ההכרחיים: ארנק, מברשת, מפתחות (כמעט תמיד

). זהו בערך - צחיח למדי.

 

[גורבי]

הדוקטורט (ארוך)

הדוקטורט הוא בעצם הרחבה של הרעיון שהעליתי בתיזת ה-MA שלי. בבסיסו עומד בכלל אוביקט מתחום האמנות הפלסטית-הדתית של ימה"ב: ה-reliquary, תיבה המכילה שרידים של קדוש (בד"כ חלק גוף) ועומדת בבסיס המזבח בכל כנסיה קתולית, עד ימינו. בימה"ב היה פולחן של שרידי קדושים, כולל גניבת שרידים בין כנסיות וטקסי הערצה אקסטטיים (היום הם קצת יותר מתונים, כמו שאפשר לראות בתמונה, אבל עדיין קיימים). תיבות השרידים האלה היו בד"כ מקושטות מאוד - אולי כדי להסתיר את התוכן ה"טמא" שלהן, אולי כדי להדגיש אותו, אולי כייצוגים של מאבקי כוח. אלה בדיוק הדברים שמעניינים אותי: המתח שבין הנסתר לגלוי, בין הנוכח לנעדר, הניסיון לייצג באמצעות החלק הפגום והמת את השלם, המושלם ואפילו האלוהי (הרי מדובר בחפץ שהאציל קדושה על הכנסיה). כדי שהרליקווארי ימלא את תפקידו, הקמיצה של הקדוש חייבת להימחק מהזיכרון ולהפוך למשהו אחר - לסמל. ועם זאת, היא עדיין שם, מתחת מעטה השיש או הזהב. את הפרדוקסים האלה מצאתי גם במקום אחר: ברומאנים מודרניים מסוימים (מקונראד עד אטווד) המטפלים בגוף האנושי. אני עובדת על שאלות של הנכחה והעדרה (יש מילה כזאת?), על האופנים בהם הקול המספר, גם - ובעיקר - כאשר הוא אוהד או מעריץ, מוחק למעשה את הדבר שהיה. ואת הדרכים שבהן הדבר הזה ממשיך לצוץ אף על פי כן (ותודה לפרויד). מיותר לציין שאחרי הפסקת ההריון, העיסוק בחלקי גוף כרותים הפך עבורי בלתי אפשרי. כל נגיעה בדוקטורט היתה חזרה אל הטראומה, ולמעשה הפסקתי לכתוב. גם לעייפות היה חלק בכך: עד ההצעה לדוקטורט כתבתי בלי הפסקה במשך 7 שנים, והמשאבים שלי התרוקנו. ואז בא שחר, והמצפן האינטלקטואלי שלי לקח עוד סיבוב - חודשים לא יכולתי לחשוב על שום דבר שקשור לאוניברסיטה. רק ממש בזמן האחרון, אחרי שכבר הודעתי על שנת הפסקה (כי מה הטעם לשלם על עוד שנה של בהייה בקירות) אני מרגישה בניצני התלהבות ראשונים. והם די מפתיעים אותי, למען האמת, כי תקופה ארוכה חשבתי שהדוקטורט הזה כבר לא נועד להיכתב, ועכשיו אני חושבת שאולי כן.

 

[dorlim]

WOW

סוף סוף הצלחתי לקרוא את השרשור ואת אפילו יותר מרשימה ויותר מעניינת ממה שהערכתי (ובאמת שהערכה שלי היתה גבוהה מלכתחילה

) אני פשוט מתרשמת מכל מילה, מכל ציור , מהכל!!! ובנתים גם שאלו את כל מה שחשבתי לשאול, אני אנסה לחשוב על שאלה ... ובנושא הדוקטורט - הצלחת לעורר בי עניין בתחום שאפילו לא ידעתי על קיומו! מחזקת את ידייך שתוכלי לשוב ולמצוא את הכוחות לכתוב אותו, כי אין לי ספק שזה יהיה דוקרטורט מעולה

 

[משוש30]

נשמע מרתק!

(כמישהי שעוסקת בכנסייה הקתולית אפילו קרוב לליבי...לפחות החלק של הרליקטים והסמלים אני מתעסקת הרבה בסמלים בעולם הקתולי בדוקטורט שלי) והקישורים לספרות נשמעים מאד מעניינים מקווה שתחזרי לכתוב אותו כדי שיום אחד אני אוכל לקרא אותו...

 

[פשושולה]

נשמע ממש מרתק - ונשמע כאילו העיסוק

ממש נושק אם לא "פולש" לתחום ההיסטוריה. (אני ממש יכולה לחשוב על עצמי כותבת עבודה כזו או אחרת על הנושא...) האם זה נחשב ספרות אנגלית?? מעניין...

 

[פשושולה]

אופס, אחרי שקראתי שוב הבנתי ../images/Emo122.gif

הבנתי שהדוקטורט עוסק בספרות היום ולא ברלירים עצמם... מתנצלת על הנתק הרגעי (אני מקווה) בין התאים במוח...

 

[גורבי]

איזה נתק ואיזה נעליים

הנושא שלי הוא באמת לא נושא טיפוסי לדוקטורט בספרות - את לא היחידה שלקח לה זמן לעשות את החיבור.

 

[דפנה מי]

איזה כיף להכיר לעומק../images/Emo24.gif

מה עניין השמאלית? האם את מרגישה שקשה לך לתפקד יותר ביום יום-מבחינת כלים/מכשירים/מקומות שמותאמים לימניים-שאנחנו לא שמים לב אליהם?

האם יש לך כלים מיוחדים בבית שמתאימים רק לך? י' גם שמאלי או לא?

 

[גורבי]

../images/Emo45.gif השמאליות ../images/Emo31.gif

האמת, להיותי שמאלית לא היתה השפעה קונקרטית על חיי - חוץ מבכיתה ה', כששברתי את יד שמאל (באחד הנסיונות היחידים שלי להיות אחת מהחבר'ה), והייתי בגבס חודש וחצי. חלק מהמיומנויות שרכשתי בזמן ההוא נשארו איתי עד היום. חוץ מזה, אני לא ממש טובה במוטוריקה עדינה (לפתוח קופסאות שימורים או לגזור) אבל אני לא יודעת אם זה קשור. אין לי עזרים מיוחדים לשמאליים בבית (י' ימני, וכפי הנראה גם שחר). סבא שלי היה שמאלי, אבל בילדותו זה לא היה מקובל, אז תמיד שמעתי סיפורים איך קשרו לו את היד מאחורי הגב כדי שישתמש בימין. מעביר בי צמרמורת עד היום. אז מה עניין השמאליות? אני מניחה שזה משהו שתמיד גרם לי להרגיש קצת שונה ומיוחדת (או סימל את תחושת השונות הזאת). בחברה קיבוצית (ובמשפחה גדולה) זה חשוב.

 

[אדר שלי]

בטח היית מבוקשת ב"הקפות"../images/Emo6.gif

כי אם תופסים ביד שמאל, כל הקבוצה פסולה...

 

[יעל י]

מקומות מגורים

הרבה למדי... למה? למה את קובעת את משכנך האחרון (הסופי?) בפרס חנה-כרכור? האם בפרדס חנה או כרכור? נהייה כמעט שכנות - את מוזמנת לקפה מראש...