גורבי

[גורבי]

מקומות

על הקיבוץ אולי אפרט אח"כ. לירושלים הגעתי בעקבות אהבה (לא הנוכחית) - התלבטתי בין ירושלים ות"א, והוא רצה ירושלים. כמובן שאחרי שנה נפרדנו, אבל אני כבר נשארתי שם עד שצדתי לי את י', ירושלמי מבטן ומלידה. כשחייתי בעיר לא אהבתי אותה - האבן הירושלמית הידועה גרמה לי קצת תחושת מחנק, והתגעגעתי לירוק ולשקט של הקיבוץ. חוויתי את ירושלים כעיר קשה, נצורה, תמצית של הניגודים והטירוף הגלומים בקיום שלנו כאן. מצד שני, הירושלמים הם אנשים מיוחדים, ובשנים באוניברסיטה הבשלתי מבחינה רוחנית ואינטלקטואלית בדרכים שאולי מקומות אחרים לא היו מאפשרים. לת"א עברנו בעיקר משיקולי נוחיות - אני רציתי לחזור לצפון, י' רצה ת"א, והתפשרנו

. ההתחלה היתה לי כאן מאוד קשה - לא הכרתי אף אחד, הייתי אחרי לידה, באמצע החורף. עכשיו כבר יותר טוב, למרות שהדירה הזו עדיין נתפסת בעיניי כתחנת ביניים ולא כהבית. התכנון המקורי היה להישאר כאן שנה, אבל זה כנראה יהיה יותר לכיוון השנתיים. את הבית האמיתי אני רוצה ליצור לנו במקום קטן וירוק - כמו הקיבוץ, אבל לא, ולכן פרדס חנה ודומיה. אני לא פוסלת חיים בקיבוץ ככלל, אבל מהקיבוץ בו גדלתי כבר לא נשאר הרבה. באמת יצאו די הרבה מקומות, למרות שאף פעם לא הייתי טיפוס נוודי במיוחד. נראה לי שבכל מקום אני בונה לי את הקן שלי, עם האנשים שאני אוהבת.

 

[1איתן ולהב שלנו]

גם אני לא אוהבת

את ירושליים,עושה לי קלסטרופוביה,ואני תמיד מפחדת ללכת שם לאיבוד.(ויש לי חוש ניווט מצויין) מה עשית בצבא?

 

[גורבי]

בצבא

הייתי מש"קית הוראה. בקורס חטפתי את שוק חיי - משום מה הייתי בטוחה שאני הולכת להיות מורה חיילת, ולהחזיק את היד לילדים, ובמקום זה מצאתי את עצמי מנסה ללמד מתמטיקה לחבורת גורילות שלא בדיוק היו בעניין. בסוף הקורס עשו לי הסבה פתאומית, ואת השירות עצמו ביליתי בהוראת עברית לחיילים עולים, ונהניתי מכל רגע כמעט.

 

[rona25]

יש לי שאלה על הלימודים בי-ם

כי יש לי תחושה שבילינו את אותן שנים (אני מ 97 - 2000) בהר הצופים (אני למדתי מדעי החברה אבל ביליתי המון בפקולטה למדעי הרוח)

איפה התגוררת במהלך הלימודים?

האם עבדת במהלך הלימודים?

מה את חושבת על הקמפוס בכלל ועל האוניברסיטה העברית בכלל? מה היו השיקולים שלך ללמוד בה?

 

[גורבי]

חזרתי, ישר לשאלות האוניברסיטה

אכן בילינו את אותן שנים בעברית, אבל אני ביליתי גם כמה מסביב

- התחלתי ללמוד באוקטובר 95, ומאז לא חדלתי בעצם (זאת אחת הבעיות עם הדוקטורט - נתקפתי בעייפות החומר ובמיאוס האוניברסיטה). דווקא הסתובבתי קצת במסדרונות חברה - יש לי BA בפסיכולוגיה, כי התוכנית המקורית שלי היתה להיות תרפיסטית באמנות, ותואר ראשון בפסיכולוגיה נראה לי התחלה טובה. במהלך ה-BA הבנתי כמה דברים על עצמי (למשל, עד כמה לא הייתי בשלה לטפל באחרים, ועד כמה אני אוהבת את העיסוק במילים), ועשיתי סוויץ' לספרות. בגלל הסוויץ' הזה משכתי את ה-BA ארבע שנים, ולכן יצא לי לבחון את מגוון אופציות המגורים שהאוניברסיטה מציעה: גרתי בהר הצופים (רזניק), בגבעת רם (אלף) ואז שוב בהר הצופים (אידלסון - הידד). בשנתיים האחרונות גרתי עם שותפה שמאוד אהבתי, שהפכה לחברת נפש שלי. לקראת סוף הלימודים דרכינו נפרדו, ולא מזמן גיליתי שהיא גרה שני בלוקים ממני, כאן ברחוב. בשנה הרביעית ללימודיי כבר גרתי עם י'. עבודה: כמו כל הסטודנטים, עשיתי פר"ח בשנה א' - חנכתי ילדה עם ליקויי למידה. גם לימדתי עברית באולפן הקיץ וגם עבדתי בקיבוץ (מאיפה היו לי האנרגיות, לא ברור). אח"כ הספקתי לעבוד גם בספריה (אני זאת שרצה הלוך ושוב בשמורים) וגם באקדמון. בגדול, כמו שאפשר לראות, די חייתי באוניברסיטה, וזה התאים לי. בשנים מאוחרות יותר, כשהתחלתי להכיר קצת את התככים ומאבקי הכוח שמאחורי הקלעים, דעתי החיובית על האקדמיה השתנתה קצת

 

[rona25]

גם אני בוגרת "רזניק" / "אלף"

ואידלסון.... (וזוכרת לטובה את דוכן הפלאפל שליד המעונות באידלסון) תודה על התשובות המענינות

 

[lulyK]

גורבי! איזה כייף!

>בחרי שלושה מטורפים מהמשפחה המורחבת, וספרי קטע מייצג. >איך ולפי אילו פרמטרים בחרת את בעלך? (בהתחשב בהיסטוריה המשפחתית, כמובן).

 

[ט ו ל י ל ה]

ואני שואלת - איך את מסכמת את

מעברי הדירות ואת המעברים החדים בין קיבוץ לירושלים לתל אביב ולפרדס חנה-כרכור צל עלי הבננה...

 

[גורבי]

היי טולילה,

על מעברי הדירות עניתי ליעל י - עכשיו את חייבת לי שאלה אחרת

 

[ט ו ל י ל ה]

או-קיי -אמנם תראי לפי השעה אני

שאלתי קודם - אבל יש לי שאלה אחרת - הציור - ראיתי בגלריה, הציורים מדהימים. למדת איפה שהוא? או שהתחלת ככה סתם לצייר? הציורים שלך חסרי פנים וכאן כולן מדברות על העיניים כסמל (עוד לא ירדתי לעומק העניין) איפה העיניים? מה קרה להן בציורים? והפורטרט העצמי מדהים, מרתק.

 

[גורבי]

הציורים

(אני מתנצלת על עניין השעה - פשוט עניתי מלמעלה למטה). תמיד ציירתי, ותמיד אהבתי את זה. לקראת סוף התיכון התחלתי ללמוד ציור באופן יותר מסודר - עשיתי בגרות מעשית באמנות, ובאותו זמן הציור הפך עבורי לכלי הביטוי המרכזי (בדיבורים לא הייתי טובה אף פעם) - הוא הפך לצורך, לא לתחביב. גם הציירים שנפשי נקשרה בנפשם ("אוהבת" לא מתחיל אפילו לתאר את היחס הזה) הם מהזן האקספרסיוניסטי - בעיקר ואן-גוך, מונק וסוטין בהתחלה, ואח"כ (התעדנתי קצת

) גם מודיליאני, מונה ורותקו. קשה לי לדבר על ציור, ועוד יותר מזה על הציורים שלי. בדיוקנאות העצמיים שכאן, פשוט לא מצאתי את הפנים הנכונות. מבחינתי, מבחינת ההבעה, הגוף כולו פנים. הייתי רוצה לחזור לצייר, אבל אולי אני כרגע מלאה מדי (ושמחה מדי בשביל זה) - כמיטב הקלישאה הרומנטית, העבודות הכי טובות שלי נעשו בזמנים של מצוקה גדולה. מעניין מה אני אצייר עכשיו.

 

[גורבי]

שאלות קשות יש לך

- משום מה אני מצליחה כרגע להיזכר רק בקטעי טירוף עצובים, שאני מעדיפה לא לספר כאן. אני אמשיך לחשוב. - הנה שאלה מצוינת - י', על פניו, הוא סמל השפיות והיציבות. על פניו, לא מפני שגוו החסון מסתיר בתוכו אלי מקביל זערורית (או חמש עשרה כאלה), אלא כי הוא אדם מורכב, ואי אפשר להגביל אותו למה שהוא. אבל השקט הפנימי והביטחון העצמי שהוא מקרין בהחלט היו מהתכונות שמשכו אותי אליו.

 

[lulyK]

לא התכוונתי שיהיה קשה,

חשבתי שהם "מטורפים" בקטע הומוריסטי, לא רציני וכבד. ועוד שאלה: י',as in יוקו אונו? או בקיצור, איך קוראים לו? (חשיפה חד פעמית, מבטיחה לא לחזור על זה באזני אף אחד)

 

[גורבי]

איך, איך עלית עליו? אכן, יוקו ../images/Emo98.gif

אבל ברצינות, אם תראי את התמונה שהוא *כן* אישר לי להעלות לגלריה, תביני עד כמה האיש לא רוצה להיחשף (נדמה לי שגם י' שלך היה ככה עד שלב מסוים, לא?). בהזדמנות אני אעשה לו אאוטינג פרטי.

 

[lulyK]

י' שלי לא היה ככה,

אני הייתי ככה

נמאס לי מתישהו. עוד לא מצאתי את הדרך הכי נוחה להתייחס אליו בפורומים.

 

[אמא של פילפילון]

באמת היה שווה לחכות../images/Emo70.gif

והפעם מזדרזת לשאול לפני שישאלו את כל השאלות השוות...

האם שחר כבר לגמרי "שחר" אצלך או שיש בו עדיין מן ה"פליפ"

(וזו ההזדמנות להודות שגם אני ממעריצות השיר השבועי לפליפ ופינת שיר הערש לשחר)

שאלה אישית (מן הסתם כמו כל השרשור הזה, אבל הבנת את כוונתי...), ואת לא חייבת לענות אם אינה במקומה: מה היו נסיבות האובדן שחוית ומה את נושאת איתך מאז

 

[גורבי]

הספקת, בהחלט

- שחר, כיום, הוא כבר לגמרי שחר. אין בו מן הפיליפ (למרות שעדיין יש לו שמות חיבה מצחיקים) וגם לא מן ההריון שהיה (בהתחלה, כמו שכתבתי לא מזמן בתשובה למישהי אחרת, בהחלט היה קשה להפריד. - השאלה בהחלט במקומה. אובדן ההריון הקודם הוא חלק ממני (או חֶסר ממני, כי זה יותר היעדר). אני מתמודדת איתו עדיין - וביתר שאת מאז הלידה של שחר - ואולי יום אחד אוכל גם לצמוח ממנו. כרגע הוא עדיין משתק. נכנסנו להריון ההוא, המיוחל, אחרי שנה של נסיונות שנראתה כמו הרבה יותר. ההריון היה תקין, למרות מעט דימומים בתחילתו, והגענו לסקירה המוקדמת (אצל תדמור) עם הרבה ציפיה ובלי יותר מדי חששות. בסקירה גילו מום אצל העוברית, שבעקבותיו החלטנו (אם אפשר לקרוא לזה החלטה) להפסיק את ההריון. ההליך עצמו עבר בקלות, מבחינה פיזית, וחמישה חודשים אחריו נכנסנו להריון עם שחר. רק אחרי ששחר נולד התחלתי להבין מה בעצם איבדתי, ובאיזה קיפאון הייתי שרויה מאז ההפלה. המשכתי לתפקד כרגיל, כביכול: למדתי, לימדתי, נפגשתי עם חברות, אבל משהו התקשה בי בפנים. אני חושבת שהאובדן שינה אותי, אבל עדיין קשה לי לומר איך בדיוק. אני מפוכחת יותר, שמחה פחות. לשמחתי (ולהפתעתי), כשאני עם שחר העצב מתמוסס - חשוב לי מאוד שהוא לא יגדל תחת העול של מה שעברתי במסע אליו (ואל אחיו ואחיותיו).

 

[מעיןבר]

הי גורבי ../images/Emo24.gif

אני הולכת ללחוץ על אותה נקודה כאובה ונורא נורא מתנצלת, את יכולה כמובן לא לשתף אם את לא רוצה. עקבתי מקרוב אחרי הסיפור שלך - ניסנו להרות במשך אותו זמן והרינו כמעט ביחד (הקדמת אותי רק במעט) ואז נעלמת. תוכלי לספר מה היה אותו מום נוראי? אני מאמינה בלב שלם שקיבלתם את ההחלטה הנכונה. אח"כ עברת תקופה של בדיקות גנטיות - איזה ולמה? אני כ"כ שמחה שיש לך היום את שחר ומאוד מאוד רוצה לפגוש אותך בהזדמנות

 

[גורבי]

הי מעין ../images/Emo24.gif

את בהחלט אחד מהאנשים הראשונים שאהבתי ברשת

, וזה באמת מצחיק שעוד לא נפגשנו. בקשר להפסקת ההריון, המום שנמצא היה חוסר התפתחות של אחת הידיים, כנראה בגלל בעיות בזרימת הדם בשיליה. היה לי Amniotic band - מין סיב שלוחץ על השיליה (סליחה אם אני לא מדייקת במינוחים), שהוא גם מה שגרם לדימומים בתחילת ההריון. הרבה פעמים זה קיים ולא מזיק, אבל אנחנו נפלנו בצד הלא-נכון של הסטטיסטיקה. לכן מאוד קשה לי עם הסיפור על ההורים בסורוקה. הרופאים אמרו לנו גם שלמרות שמדובר במום חיצוני, אין דרך לדעת אם הוא מראה על בעיות פנימיות, וההמלצה היתה חד-משמעית להפסיק את ההריון. עם כל זאת, האשמה עדיין שם. אחרי הפסקת ההריון, נפגשנו עם יועצת גנטית שראיינה אותנו על ההיסטוריה המשפחתית, וקבעה די בוודאות (בלי לשלוח אותנו לבדיקות דם נוספות) שלא מדובר בבעיה תורשתית או מבנית, אלא בבעיה ספציפית להריון ההוא. לכן היא גם לא המליצה, למשל, על ביצוע מי שפיר בהריונות הבאים. באמת בהריון עם שחר לא עשינו מי שפיר (התכוונו לדחות לשבוע 30, ובסוף הפחד היה גדול מדי), אבל בהריון הבא אני מניחה שנעשה.

 

[Arfilit]

ושאלה משלי (שתיים)

מה את מאחלת לשחר שיקח ממך?

מה את מאחלת לו שיקח מן הבנזוג?