קיבוץ 1: שומרת לילה, בואי לגן חרצית
זאת בטח תהיה תשובה ארוכה... אני באה מקיבוץ של השומר הצעיר, אז בהחלט גדלתי בלינה משותפת, מגיל שלושה חודשים. אני לא מסוגלת להבין איך ההורים שלי הסכימו לסידור כזה (ההורים שלי חזרו לקיבוץ של אמא שלי מקיבוץ של התק"ם, שם אין לינה משותפת, שלושה שבועות לפני שנולדתי). כנראה אף פעם לא הסתדרתי עם השיטה: כתינוקת נולדתי עם שן, והשיניים האחרות כנראה בקעו מוקדם מהרגיל ובצורה טראומטית ביותר, אז עשיתי חיים קשים לשומרות הלילה (למי שלא יודעת - לא מדובר בנשות הצוות החינוכי הקבוע, אלא בנשים מהקיבוץ שעשו תורנות). הן, בתגובה, הלעיטו אותי בפנרגן - זה חומר שנותנים כיום לטשטוש בלידה, ופעם (אולי עדיין) הוא היה משמש להרגעת תינוקות. אבל לא כל לילה, במשך חודשים. בשלב מסוים ההורים שלי עלו על זה (לא יידעו אותם, כמובן), ואז עברתי את הגמילה הראשונה (והיחידה, עד כה) בחיי. מספרים שהצרחות הידהדו ברחבי העמק. שני דברים לקחתי מהניסיון הזה: סבלנות אינסופית כמעט להרגלי אי-השינה של שחר, וחוסר סבילות מוחלט לקולה (הטעם שלה מזכיר לי פנרגן). אח"כ, כילדה, היתה לי תקופה ארוכה של ביעותי לילה, ותקופה אחרת שבה היה לי קשה להירדם. בקיצור, תקופות שבהן צריך את ההורים במרחק דשדוש ישנוני. התקופה אחרי ששברתי את היד, שבה ישנתי אצל ההורים, זכורה לי עד היום כאחת הטובות בילדותי. מה שכן, ההורים שלי השכילו ליצור, למרות המגבלות המבניות, בית חם ואוהב ומאוד מאוד הדוק, ואני חושבת שזה עזר לי להתמודד עם הקטעים הקשים יותר. עד היום, הקיבוץ בשבילי הוא קודם כל הבית של ההורים - אין הרבה דברים אחרים שאני מתגעגעת אליהם.
