חשיבה יצירתית

[SugarRush]

../images/Emo41.gif

זה די ישן ונדמה לי שאפילו העלתי אותו פעם ניחא

 

[SugarRush]

../images/Emo41.gif

ציור ממש ישן...

 

[SugarRush]

סורי על החפירה

 

[SugarRush]

ואם כבר הזכירו עיצוב אופנה...

הנה אחד מהעיצובים שלי (יש לשים לב שהרצועות החומות יהיה מעור)

 

[NoAmItA ChAn]

וואוווווווו

הכל פשוט כל כך יפה!! *_______* האחרון מהמם - הייתי מתה לבגד כזה! XDDD אהבתי הכי את הארבעה הראשונים. אני מוכרחה לומר שהשני ובמיוחד השלישי פשוט מדהימים!!! וברביעי יש הצללה ממש טוב! DD:

 

[SugarRush]

תודה../images/Emo6.gif

 

[Morbid Curiosity]

עאעאעא!

זה כל כך יפה *_* הייתי מתה לדעת לצייר ככה.

 

[QueenCryBaby]

התאהבתי

במיוחד בראשון ובשני. עשית את זה עם עטים?O:

 

[SugarRush]

כל מה שצבעוני זה עם עטים =]

 

[QueenCryBaby]

איזה עטים מציירים ככה?O:

 

[SugarRush]

פיילוט V7 וכל עטי הSTABILO הרגילים

בחלק זה גם טושים כאלה פשוטים של ילדים בגן, וציור הפופ ארט מצוייר בעט אבל צבוע בעפרונות צבעוניים(גם של ילדים בגן אינלי ממש כסף ללכת לקנות דברים מיוחדים לציור).

 

[QueenCryBaby]

טוב אני לא יודעת מה איתך

אבל העטים שלי ממממממממממש לא מציירים ככה.XD את חתיכת כישרון!

 

[SugarRush]

תודה D=

 

[QueenCryBaby]

אה פאקינג גורג'ס../images/Emo99.gif

 

[PUMPKIN juice]

אממ ../images/Emo9.gif

רצה הביתה בילדותי נהגתי לרוץ הביתה כשהיה קשה, לרוץ הישר אל תוך ידיה החמות של אמי. תמיד ידעתי שבבית אמצא את הפיתרון אותו אני מחפשת, שם תמיד אני אהיה מוגנת. בילדותי הייתי רצה הביתה, פותחת את הדלת ויודעת- לכאן אני שייכת. תמיד ידעתי שבבית אמצא את התשובות לשאלות שלי, שם תמיד אני אהיה רצויה. היום, אני רק מנסה לברוח מהבית, כי הבית כבר לא מזמין כמו פעם. אני רוצה לרוץ ולחפש בית אחר, לרוץ ולמצוא את הפתרונות שלי, את התשובות שלי במקום אחר. כי ידיה החמות של אמי כבר לא מזמינות כמו פעם, ולא פעם אני מרגישה חשופה. וכעת, אני רצה הביתה. עדיין לא הגעתי ואולי זה ייקח עוד הרבה זמן עד שאני אמצא לאיפה לרוץ.

 

[QueenCryBaby]

../images/Emo99.gif

מדהים. כבד נורא, אבל מדהים.

 

[NoAmItA ChAn]

מקסים!!

פשוט יפהפה! *-* אני כל כך אוהתב שירים, וזה שיר כל כך נוגע ומקסים. פשוט וואו.

 

[QueenCryBaby]

<:

 

[QueenCryBaby]

<<:

 

[QueenCryBaby]

<<<: + שיר כזהL:

וזהו, נחסוך מכם את שאר הציורים.

וזה אה, שטות כזאת שכתבתי.

ליילה הייתה ילדה יפה. יפה, וחייכנית, ושמחה. היא תמיד צחקה, ואף פעם לא הבינה למה קוראים לה 'ליילה', ולא, לדוגמא, 'יום'. לליילה היו המון חברים. אי אפשר לא לרצות להיות חבר של ליילה. עד כדי כך היא הייתה מדהימה. היא תמיד קיבלה את כולם, גם את אלה שהיא לא רצתה. כי ליילה לא רוצה להעליב, ואיך זה הגיוני שהיא תיתן רק לחלק מהאנשים להיכנס לעולם שלה? ליילה רוצה לתת הזדמנות שווה לכולם. והיי, לכולם מגיעה הזדמנות שנייה, לא? שנייה ושלישית ואינסופית. כי תמיד יש טוב באנשים, ככה ליילה האמינה. והיא תמיד העלימה עין כשהיא מצאה יותר רע מטוב, כי בכל זאת, ליילה אוהבת בני אדם. לליילה לא היה הרבה זמן פנוי. לא כי היו לה כל כך הרבה דברים לעשות, אלא כי אנשים תמיד רצו להיות בחברתה. והיא תמיד קיבלה את כולם, גם את אלה שהיא לא רצתה. ליילה אהבה את הים. היא אהבה לברוח מהאנשים שתמיד נצמדים אליה, אבל בסתר, שהם לא יבינו שהיא מתחמקת מהם. היא לא רוצה לפגוע באף אחד. ליילה לא אהבה להיות בתוך המים. היא אהבה לשבת על הצוק הגדול שפונה ממש לעבר השמש, ולהסתכל למטה על הגלים ועל הצורה שהם מתנפצים על הסלעים. היא תמיד עקבה בעינייה אחרי רסיסים של מי ים שפגעו בסלע. זה העציב אותה לראות איך מטיפה זוהרת כל כך נשאר רק כתם כהה שידהה עם הזמן. ליילה תמיד הייתה נשארת על הצוק שעות ארוכות, מסתכלת ובוהה וחושבת ותוהה. לפעמים הייתה מתעוררת מחלום בהקיץ ומבינה שהלחיים שלה רטובות, אבל מעולם לא עלה על דעתה שהיא בוכה. תמיד חשבה שאלה המים שאיכשהו התרוממו אליה. היא תמיד רצתה להישאר על הצוק, רק עוד קצת; אבל לליילה יש אחריות. באנחה הייתה נזכרת בכל האנשים שבוודאי מודאגים. היא הייתה מתרוממת, שואפת עמוק בפעם האחרונה את הניחוח של הים, של החופש, וחוזרת לחיים האמיתיים. לפעמים ליילה הייתה חושבת שאולי עדיף לה לעזוב; אולי עדיף לאנשים להפסיק להיות תלויים בה כל כך. ואז הייתה יושבת על הצוק ומדמיינת את החיים שהיו יכולים להיות לה מתחת למים, בתור צוללנית או דג חרב או הדג ההוא מבת הים הקטנה. ולפעמים ליילה הייתה תוהה מה יקרה אם תישען קצת יותר מדי קדימה או אם הסלע שהיא שוכבת עליו יתמוטט פתאום. ואז הייתה מבינה שזה לא יקרה, ושוב חזרה באנחה לחיים האמיתיים. עברו השנים ומעגל החברים של ליילה רק גדל וגדל, והזמן של ליילה על הים רק הצטמצם והצטמצם. ולפעמים ליילה הייתה שוכבת ומתגעגעת לים, אבל תמיד הייתה נשלפת מהחלום לפני שהספיקה לממש אותו. קמה לה ליילה והחליטה לחזור לים, למלא את החלום שהפך להיות ריקני ולהחיות את הזיכרון שכבר כמעט שחור לבן. היא נשכבה על הצוק ושאפה את הריח של הים, מעורבב עם המלח והדגים והזכרונות. המשאלות הישנות הציפו אותה בעוצמה כזאת שליילה חששה לטבוע; למרות שהיא לא הייתה בתוך הים אלא מעליו. וליילה נזכרה ברצון שלה להיות חלק מהים, להיסחף בזרם ולראות מעמקים ועולמות. וליילה חשבה לעצמה שאולי כדאי שתעמוד על שלה, בפעם הראשונה. אז ליילה קפצה מהצוק. ליילה הייתה ילדה יפה. יפה, וחייכנית, ושמחה. ליילה הייתה; אבל ליילה- לא עוד.