מועדון הספר הטוב

[משוש30]

מאד אהבתי את החצי הראשון

(באפגניסטן, עד האונס) ולא סבלתי את ההמשך בארה"ב והחזרה לאפגניסטן. רודף העפיפיונים היה מאד לא אחיד באיכויות שלו לדעתי.

 

[hagaram]

ספר קשה מאוד! על זה אין ויכוח

החלק השני שלו הרבה יותר קשה בתיאוים - אך מתאר, לצערי, מציאות אמיתית כואבת...

 

[hagaram]

דווקא אני תפסתי אותם כמאוד מתאימים!

היא מלאת שמחת חיים, בחורה קופצנית, שצריכה לידה בחור שקט ורגוע כדי לאזן אותה. הוא בטוח זקוק לבחורה כמוה! לגבי הפרידה בינהם - גם לי נראתה מיותרת לגמרי, כמו גם המתח של עמיר וסימה. מאוד אהבתי את סגנון הכתיבה מבחינת זה שכמעט כל הספר כתוב בגוף ראשון. אני תמיד מרגישה שהסופר מביא הרבה מעצמו, אני חושבת שבכל ספר שאני קוראת, ואני גם חושבת שזה אך טבעי... לא? מסכימה שיש ספרים טובים יותר, אבל כן, נהנתי לקרוא אותו! מאוד ישראלי, מכיל כמה סיפורים מאוד ארצישראליים.

 

[Arfilit]

ויותר מחשבות משלי -

אז ככה - כמו שאומרים על סרטים מסויימים ש"הם מתאימים לוידאו" - ככה מבחינתי ארבעה בתים וגעגוע. הוא קריא מאוד - אבל לא השאיר אצלי שום ערך מוסף, שום מחשבה ליומיים שלושה, שום נקודת מבט שונה על דברים, שום רגש חשוף. הוא היה נחמד לי. זהו. הביקורת - קודם כל - החריזה הטריפה אותי. היא היתה מיותרת ומכבידה. היו פרקים שמצאתי את עצמי מרפרפת עליהם רק כדי לא לפספס משהו שאולי יהיה חשוב לאחר כך. היא לא שירתה את הסיפור. שירה ופרוזה הם שונים. הבחירה בחריזה מצמצמת את האפשרויות הלשוניות ובהכרח, לפחות בעיני - מאלצת את כותב הטקסט לבחור בנתיבים מסויימים. לכותבי פרוזה יש בד"כ פטור מן האילוץ הזה. הפרוזה מגיעה לעומקים ולדקויות הכי גדולים בגלל רוחב היכולות וחוסר החיוב למשקל, לחריזה, למצלול וכיו"ב. השירה מגיעה לדקויות ולעומקים בכלים אחרים. השילוב כאן מאלץ טקסט כזה להיות מה שהוא לא - ובהכרח מצמצם את היכולת שלו. מתוך מחוייבות למשקל. מתוך מחוייבות לחריזה. שנית - הדמויות מאוד שטוחות בעיני. מאוד סטריאוטיפיות. סימה היא בדיוק סימה. ג'ינה היא בדיוק ג'ינה. עמיר הוא הסטודנט הקלאסי לפסיכולוגיה. נועה היא הסטודנטית הקלאסית לצילום. לא שבאמת יש כאלה - אבל אלה הסטריאוטיפים שלהם. שום רובד נוסף. שום אישיות עצמאית מעבר לזה. עוד - הרבה אירועים קרו שרירותית. משברים שרירותיים. פתרונות שרירותיים. הסיבות והמסובבים הם משהו שהוא די חיצוני לסיפור. דוגמא אחת - משה נזרק מן הבית ללילה - וכאילו לא קרה כלום. אין ריב על זה. אין דיבור על זה. הסיבה למשבר ביניהם - נעלמת כמו במטה קסם - ולפעמים כמעט מרימה את הראש אבל לא. בקיצור - משהו לא אמין לי בקונפליקטים. דוגמא אחרת - המעורבות של מנחם - אח של משה. הוא כל כך מעורב שבשיחה אחת הוא הופך את הכוונה של משה לעזוב את הבית. ואחר כך לא שומעים או כמעט לא שומעים עליו יותר. הוא כאילו "מכונה סודית" שאפשר להשתמש בה כדי לפתור קונפליקט שלא רוצים להיכנס אליו יתר על המידה. חוץ מזה - הסיפור של צאדק - היה מיותר בעיני. לא קשור. שאר הסיפורים שוזרים את החיים של האנשים אלה באלה - והוא עם סיפור נפרד, משיק, שלא מסופר עד הסוף, שנוגע במקומות מסויימים אבל לא מגיע אליהם באמת (החבר שלו שעבר לעזה? מאיפה הטוויסט הזה הגיע ולאן הוא נעלם? או למשל - הכניסה שלו לכלא - ומאותו רגע - כמעט אין כלום. הוא נכנס לרגע ויצא - בלי לפתור. בלי להתחבט. בלי לחשוב. בלי להרגיש). אבל - אחרי כל זה - אני חייבת לאמר - שאשכול נבו יודע לספר סיפור. עם כל כך הרבה ביקורת - עדיין קראתי עד הסוף, בלי דילוגים (קצת רפרופים פה ושם אבל זהו).

 

[lcילנה]

../images/Emo12.gif איך כתבת כל מה שרציתי להגיד?

 

[היידי אור]

עכשיו אני לא מצטערת שלא קראתי...

 

[תנועת החסידות]

ראשית - פדיחה

לא שמתי לב לחריזה! קראתי לי במשקל משלי... רק עכשיו בדקתי וראיתי. חוץ מזה, קראתי את הספר די מזמן, אבל אני זוכרת שני דברים: - הספר קריא ושוטף, אבל במשך כל הקריאה ליוותה אותי הרגשה לא נעימה שזה ספר שנכתב על פי נוסחה. יש בו קצת מהכל, הכל מאד מאורגן, כמעט תבניתי, תחושה של משהו טכני. כמו ספר שהזמינו מראש, או שנכתב לפי קווים שניתנו בסדנה לכתיבה יוצרת. זה הפריע לי. - הסיפור של צאדק מסופר בשטחיות מביכה. עדיף היה לוותר על כל הענין, ולא לזכות אותו בטיפול כל כך רדוד ויוצא-ידי-חובה.

 

[אמאאור]

גם אני לא שמתי לב לחריזה ../images/Emo163.gif

וגם לי היתה תחושה שזה ספר של רם אורן, כזה מתוך נוסחה ידועה, עם שיפצור לטובת הקהל הרחב.

 

[טלי בארץ הלמה]

ומשלי -

(עכשיו יש לי קצת זמן לכתוב יותר). הסיפור כתוב היטב וקריא מאוד. אהבתי את השפה היומיומית ואת המבנה - כל פעם מזוית אחרת (אהבתי במיוחד את סימה). חסרה לי זוית הכותב מהצד, שהופיעה הרבה בהתחלה ונמוגה (ככל שהתרבו הדמויות). מסכימה עם קודמותיי שאמרו, שהוא לא משאיר שום דבר מאחוריו לחשוב עליו. אולי רק את המבנה המיוחד, שתפס אותי מאוד. הדמויות - אמינות, אבל לא מעניינות לטעמי, חוץ מסימה, שסה"כ למרות ה"עממיות" שלה כביכול, היא הרבה יותר מורכבת מכולם. בנועה אהבתי מאוד את הצילום ואת מה שהיא מחפשת כל הזמן - הסיפורים שברקע, הסיפורים שמאחורי הסיפור, מה שהעדשה מצליחה לקלוט ואנחנו מתעלמים ממנו רוב הזמן. והעניין הוא שרק כשהיא מפתחת את התמונות ועוברת עליהן היא מגלה את הסיפורים הקטנים. כשהיא ממש "מחפשת" אותם, היא בדרך כלל נכשלת. לעמיר אני לא מתחברת, טיפוס של "לוזר" נצחי, שכל הזמן מתלבט ותמיד לא מרוצה ממה שהחליט. הסיפור ביניהם עורר בי עצב יותר מהכל. הסיפור של צאדק באמת שטחי מאוד ולא מנצל את ההזדמנות שקיימת בו מתחילת הסיפור. הוא עורר בי סקרנות בפרקים הראשונים והיא דעכה כל-כך מהר, שזה היה פשוט מאכזב. וחוץ מזה - אפשר היה לסיים את הספר בערך בעמוד 200. חלק מהסיפורים מגיעים לשיאים שלהם כבר שם, לרוב הסיפורים האחרים כבר ניתנו כל-כך הרבה רמזים, עד ששום דבר כמעט כבר לא יכול להפתיע את הקורא.

 

[Rplus1]

מסכימה עם מה שנאמר

למעט הסיפור של צאדק. הוא אולי לא מעמיק, אבל בינינו, עצם ההתייחסות לנכבה בספר שהפך לרב מחר היא כבר הישג בעיני . הגזענות שהוא נתקל בה, השרירותיות של המעצר שלו, סיפורים כאלה מושתקים לרוב בתרבות שלנו. מעניין אותי לדעת איך בנות מהצד האחר של הקשת הפוליטית הרגישו לגבי הסיפור שלו.

 

[Arfilit]

אני לא מסכימה

הספר אינון מתיימר להיות ספר הגות פוליטית, ואינו נמדד בערך הפוליטי שלו. עצם ההתייחסות - כשהיא לא תורמת תרומה לערך הספרותי של הספר, נשארת סתמית וחסרת ערך בעיני. אני גם לא מסכימה שביפורים "כאלה" מושתקים על פי רוב. אני מנחשת שאני מאותו צד שלך לקשת הפוליטית, אך זה לא משנה את העובדה שיצירה ספרותית נמדדת בעיני ככזו - מן הבחינה הספרותית. ואם מישהו רוצה לעשות צדק פואטי (תרתי משמע) לסיפור הנכבה או לכל סיפור כיבוש אחר, או לכל קונפליקט לאומי אחר, שיתכבד ויעשה את זה בקצת יותר רצינות, ויכבד את גיבורים שלו קצת יותר. בעיני - החלק שבו צאדק נכנס לאברם וג'ינה הביתה נשמע כמו פרק גרוע מתוך קומדיית מצבים ישראלית. התיחסות כזו היא מבחינתי עשיית עוול למעמד המאוד בעייתי, מאוד מרגש מאוד טעון שבו ילד פליט חוזר כקשיש לבית שלו. יותר מזה - זה חלק בלתי אמין בעליל. במארג הכוחות הקיים במציאות - לא יקרה, פשוט לא יקרה - הסיפור כפי שסופר. ולא שיש לי בעיה עם פנטזיה - אבל הספר הזה לא מבקש להיות פנטזיה. בכלל לא. אז למה דווקא בהתמודדות עם החלק העדין-רגיש-טעון הזה צריך פתאום לגלוש למחוזות בלתי מציאותיים, כאילו-מצחיקים-אבל-לא-באמת שכאלה? (והינה לנו דיון כמו שחלמתי אותו...)

 

[אמא של א וגם של ר]

מוסיפה ל'סוגיית צאדק'

התחושה שלי בהתייחס לדמותו של צאדק, שהסופר היה מעוניין להכניס את דמות ה'ערבי' לספר, אבל שלא יתפוס נדבך רחב מדי, אלא רק משהו סמלי. זה יצא רע! צאדק הוצג כ"ערבי טוב", לא מזיק, נחוש להכנס אל ביתם של אברם וג'ינה רק מתוך סקרנות, ללא כל הרבדים המהותיים יותר של גירוש/נחיתות/עליונות.. היחס של צאדק אל היהודים מאוד פרווה, אין עומק בדמות שלו (מלבד אולי דמות של ליצן). הסופר הכניס אותו אל העלילה, אבל שיוסיף קצת מוסיקת רקע ובזמן שנותר, שיעמוד בשקט ולא יפריע.

 

[Rplus1]

בשביל זה יש את אמא שלו

כי צאדק באמת "בלתי מזיק" בצורה מוגזמת עד כדי חוסר אמינות

 

[lulyK]

הייתי מגזימה ואומרת

שהוא בלתי מזיק ושטוח עד כדי גזענות.

 

[Rplus1]

את לא מגזימה וככה זה בספרות

הישראלית. אפילו אצל עוז וגרוסמן יש גזענות.

 

[אמא של א וגם של ר]

גזענות היא המילה שחששתי להשתמש בה

והנה ציינת אותה, אז מצטרפת ומסכימה. אגב, גזענות או מידה של התנשאות ניכרת גם כלפי דמויות נוספות בספר. לא אהבתי ולא התחברתי.

 

[lulyK]

מסכימה מאד.

 

[daldan]

גם אני חשבתי שצאדק קצת תלוש

אם כבר הוא החליט להכניס את הסיפור שלו, היה מקום להכניס קצת יותר עומק לדמות ולא להפוך אותו למעין ליצן.

 

[hagaram]

ולא הזכרנו את עניין מגרש השדים

התמוהה עוד יותר בעיניי...

 

[Rplus1]

אבל זו בדיוק הנקודה

כמה אנשים כבר קוראים הגות פוליטית? יש פה רב מכר (כלומר, חשיפה נרחבת לקהל מגוון) שמדבר על משהו שלא תמיד מדברים עליו אצלנו, שמציג אותו מזוית אנושית נוגעת ללב (טוב, זה כבר ממש קיטש במקרה שלנו, אבל בכל זאת זה שם) שמייצר מקום שאפשר להזדהות איתו ושם זכוכית מגדלת על הכאב הפרטי של אדם אחד ולא "אנחנו" נגד "הם" כמו שזה נתפס בדרך כלל. מסכימה איתך לחלוטין לגבי קומדיית המצבים.