Judaísmo Talmudismo No es bíblico

u r i el

New member


 

iricky

New member
הקשבתי רק להתחלה

אבל הרי זה מה שאנחנו מנסים לומר לך כל הזמן ואתה מתעקש ללכת לתנ"ך. אלא אם כן יש איזו הפתעה בהמשך הדברים.
 
<<<

אני לא מתעקש ללכת לתנ"ך. אני סך הכל מעיר שלדת ישראל היסטוריה של מאות שנים לפני חכמינו. אני מודע היטב למהפכה של חז"ל, ששינתה את פני דת ישראל לנצח, ואני אף מקבל על עצמי את מסקנותיה של אותה מהפכה. אני לא קראי, אם כי אני סומך ידיי על הגיונות קראיות:

"יש להוציא חובות הדת רק מלימוד [המקרא] וחקירה בו. מה שהחקירה מחייבת ומה שהלימוד מוביל אליו יש לקבל, לא משנה אם זו דעתם של הרבניים או של ענן או של אחרים. יתר על כן, אם מלומדים או חוקרים מסיקים מסקנה שאף אחד לא העלה אותה מקודם, יש לקבל אותה, כל עוד שאין הוכחה כנגדה ואין בה פגם" [חכם יעקב הקירקיסאני]

אני סבור שהיהדות בדרגתה הטובה ביותר, המועילה ביותר, והנכונה ביותר התקיימה בימיהם של ראשוני התנאים, במדרשי ההלכה של חכמינו טרם נחתמה המשנה. כשחכמים והמון העם יושבים ודורשים את המקראות, על פי הכללים המקובלים באומה. בזה, אגב, אין שום הבדל בין התנאים לקראים [אך יש הבדל רב בין האמוראים, רבנן סבוראי והגאונים לבין הקראים]. היהדות הרבנית קידשה את הפסיקות הזמניות ושימרה אותן מדור לדור. זה מנוגד בתכלית לגישה התנאית האותנטית.
 

u r i el

New member
התנ"ך

הוא כלי מדרשי בידי חכמים, המדרש הוא כלי הלכתי בידיהם, וההלכה היא כלי פולחני בידי המאמינים.
אינני מוצא סיבה להפחית ממעמדו של התנ"ך, שהרי גם ע"פ הגיגי ליבוביץ נתקדש התנ"ך כולו בידי חכמים, לא רק חמשה חומשים כביכול.

לא הטקסט לכשעצמו חשוב יותר או פחות אלא מה עושים איתו וכיצד מפרשים אותו. לפיכך יש לנצרות את התנ"ך שלה וליהדות ולאיסלאם התנ"ך שלהם וכל ההבדל ביניהם הוא בפרשנות גם אם המתודה הפרשנית זהה בשלושתם כפי שזה אכן כך !
 
<

פה נקודת המחלוקת ביננו: "לא הטקסט לכשעצמו חשוב יותר או פחות אלא מה עושים איתו וכיצד מפרשים אותו". אני מצדד בעמדה שהטקסט עצמו חשוב. הפרשנות צריכה לפרש אותו.
 

u r i el

New member
אבל

מאחר שאין לטקסט פרשנות אחת יוצא שמבחינת ההלכה למעשה קובעת הפרשנות הנבחרת.

ולא כתבתי שהטקסט אינו חשוב. ודאי שהוא חשוב שהרי הוא המצע שעליו נבנה עולמם של חכמים, או ההפך - עולמם של חז״ל מעצב את פרשנותו של הטקסט.
 
כמובן

הבעיה היא שאין הסכמה מהי הפרשנות הנבחרת, משום שכל פלג בוחר בפירוש אחר. לפיכך אדם שמעוניין להתחייב לתורה, לא ינהג לפי טענות של זרם כלשהו, אלא לפי הטענות גופן. מה שתקף מחייב ומה שלא תקף אין כל חובה לציית לו.
 
<

התחייבות להבנה של התורה, ולא התחייבות לפרשנות עצמה. יהודי רבני מחויב לחז"ל, לא לראיות שחז"ל מביאים להבנת התורה. זהו הבדל קרדינלי.
 

u r i el

New member
" בזה

יש הסכמה מלאה בינינו "

... כפי שהיה ליבוביץ מתנסח.
 
כלומר שאינך כופר בתורה שבעל פה במובנה הנגטיבי

היינו: יש דברים שצריך לעשות גם אם אין לכך כל הוכחה בכתוב וגם אם הכתוב מנוגד לזה, אלא שאתה מתנגד לעקרון התקדים המחייב שאומץ בידי היהדות הרבנית המנוגד לאופי הרפורמטורי של מהפכה הפרושית. או בלשונו של ל' להפיכת התורה שבע"פ לתושב"כ.
 
<>

אינני יודע אם ניתן לחלוק על תורה שבעל פה בתחום כלשהו. בתורה עצמה לא כתוב כיצד לקרוא את הא"ב, ובוודאי שאין בה הסבר לגבי הדקדוק והתחביר של השפה העברית. אין בתורה תורה סמנטית ואין בה שום הסבר כיצד לנהוג במצבים שמתחדשים. הדברים האלה נלמדים מאב לבן [דברים ד, ט; דברים ה, א; דברים ו, ז; דברים יא, יט,יהושע א, ח].


דברים שאין להם הוכחה בכתוב אינני מחויב להם כלל. למה שאהיה מחויב להם? לא כל שכן כשהם מנוגדים לכתוב. הבעיה העיקרית היא כיצד להכריע מה תואם את הכתוב ומה מנוגד לו. זו מחלוקת בתורת המשפט, כלומר האם עלינו לקרוא את התורה קריאה דווקנית או קריאה תכליתית [והדיון הזה כבר קדם לימינו במחלוקת תנאים: בבא מציעא קיא], האם הלכה עוקבת מקרא לשעתה או לדורות וכו'. הקושי נעוץ בכך שחכמים מכל הפלגים חלוקים לגבי שאלות היסוד, וכשאין הסכמה לגבי היסודות, לא ניתן לנהל מערכת משפטית מחייבת.
 
קריאה תכליתית

אלא שהתכלית הפרושית לא נכתבה שכן כל הנביאים לא התנבאו אלא לימוה"מ וכו'
 
זה לא המובן של קריאה תכליתית

קריאה תכליתית זה מונח בתורת המשפט, לא באסכטולוגיה.
 
קריאה תכליתית בתורת המשפט

היא הבנת התכלית מתוך הטקסט ובזה נבדלת התורה שבעל פה הטוענת שהתכלית לא יכולה להיכתב.
 
למעלה