Whats in a name

[יסמין@]

תודה. את מחזקת מה שחשבתי

שמדובר בהמלצה חזקה במקרים מסוימים, אבל זו אינה חובה. אז עכשיו אני מבינה יותר טוב את הנושא

 

[יסמין@]

באשר למסר הזה

"זמן בחייו שטבע בו חותם כזה או אחר ומהווה חלק בלתי נפרד מרצף חייו, שאין ספק שהשתפר לאין ערוך מאז שאימצת אותו, אך רצף חייו הוא עדיין רצף חייו ושלמות הרצף לדעתי
וגם להרגשתי היא קריטית לתפיסת העצמי מאוחר יותר בזמן בניית הזהות העצמית, השייכות וכו' בגיל ההתבגרות ולכן העליתי את הנושא" - אתה חוזר עליו מדי פעם בהודעות שונות ובהקשרים שונים.
ועל כך אני אומרת: טוב מאוד!!! זה מסר מאוד מאוד מאוד חשוב ולא מיותר לומר אותו שוב ושוב ושוב.
אכן, רצף בניגוד ל"חור השחור"
לנסות לקשר בין החלקים השונים, בין התקופות השונות, בין אירועי החיים השונים
בקיצור, לנסות ככל האפשר שיהיה רצף, ושהחורים יהיו כמה שיותר קטנים
או דימוי אחר: שהנקודות יהיו קרובות ככל האפשר, כדי שאפשר יהיה למתוח קו מנקודה לנקודה כך שתיווצר תמונה רצופה וקוהרנטית ככל האפשר.

********************************
בתי יודעת מגיל מאוד צעיר את שמה הקודם המלא (כלומר גם שם המשפחה הקודם). שאלתי אותה אם היא רוצה שאשתמש בו כלומר שאפנה אליה בשם זה מדי פעם והיא אמרה שהיא אוהבת ומעדיפה את השם שנתתי לה. לשמחתי השם הקודם שלה מאוד יפה, בלי שום אסוציאציה נוצרית, ולמעשה הוא שם שנשמע עברי. השם הזה הוא חלק מהביוגרפיה שלה, ומבחינתי שתעשה איתו מה שהיא רוצה.

 

[Daria34]

נכןן מאוד!בתור פסיכולוגית את יודעת שלנסות

לגרום לניכור בזהות של הילד שאליה נולד אינה בריאה וזה לא משנה איפה
ומה אנחנו חושבים על אותו מקום.
ואת בעצמך ציינת שהוא גאה בקבוצת הכדורגל של המדינה בה
נולד.

 

[Daria34]

חסרה המילה איפה נולד.

כתבתי את זה,כי כמה פעמיים ציינת שהחברה שבה נולד והמקום שבו גדל
הינו צריכים לראות כדי להבין.

 

[Daria34]

קראתי ומאוד התחברתי,חושבת שזה בהחלט

כן תופס לילדים שאומצו וזה לא משנה באיזה גיל.

 

[fatfat]

חייכנית איני מסכימה איתך. יש הרבה מחקרים

ודווקא מארצינו שהיא ארץ מהגרים (שאצלינו קוראים לזה קולטת עלייה) על המשמעות של שינוי השם לתפוצות שלמות שעלו ארצה לאחר קום המדינה (רומייה שהפכה לראומה, אבטו שהפך לאברהם, אלינה שהפכה לאילנה וזושה שהפכה לזהבה הם רק במקצת מהדוגמאות מעליות שונות בשנים שונות). ברוב המקרים השם שניתן לילד היתה לו משמעות מיוחדת (כמו למשל טהוניה שנמצאת עכשיו באח הגדול ומשמעות שמה באמהרית הוא ברת מזל) ומה שעשו בארץ זה לקחו להם את השם עם המשמעות ונתנו להם שם סתמי, לרוב שטיפה מזכיר את השם המקורי או מה שקלטו ממנו פקידי הסוכנות. במחקרים נמצא שגם אצל ילדים צעירים יותר התפתחה תחושה שמחקו להם את העבר ובהתבגרות הם הפגינו יותר קשיים בגיבוש הזהות. ואגב ממצאים דומים נמצאו גם במחקרים שנערכו בארה"ב ובקנדה שהן ארצות של הגירה. לכן בהמשך לעולים מאתיופיה במבצע שלמה ואחר כך כבר לא שינו את השם אלא אם הם רוצים.

אני בחרתי לא לשנות לבנותי את שמן, בעיקר כדי לא לשדר להן שמה שבחרו עבורן אינו טוב בעיני. יתרה מזו לגדולה שינו במקום ששהתה את שמה לשם ישראלי לא מודרני והחזרתי אותה לשמה המקורי, שאגב אינו ישראלי אך היא דווקא מאוד נהנית מהמיוחדות שלו.

אני יודעת שברוב המקרים באימוצי חו"ל השם ניתן על ידי אחות בבית חולים/ מטפלת בבית הילדים/ האם האומנת באומנה בה שהה עד לאימוץ ולא על ידי הביולוגיים, אבל בכל אופן הוא הפך למשמעותי לילד, לרוב לווה גם בכינויי חיבה ואני מאמינה שמי שנתן לו את השם עשה זאת מתוך מחשבה על הילד. לכן למחוק אותו לגמרי עם האימוץ לא נראה לי נכון. אפשר להשאיר אותו אם לא כשם ראשון כשם שני וגם אם לא משתמשים בו הילד צריך לדעת אותו מגיל צעיר. ובדיוק כמו שמספרים לילד שגדל בבטן של אשה אחרת או שטסנו במטוס להביא אותו כך חשוב לספר לו על שמו המקורי.

ואגב יש בארץ אוכלוסיות שנוהגות לתת שמות תנכיים שנחשבים ללא ישראליים או שמות בעלי משמעות דתית ואף אחד לא חשב שיש לבקש מהם לשנות את שמם לשם ישראלי עכשווי. (אברהם, יצחק, משה ויעקב, אסתר ומרים הם רק חלק מהשמות הנפוצים במגזר החרדי כשלרוב הילד נקרא תמיד בשני שמות כמו משה-חיים, אברהם-מרדכי, חנה-דבורה או חיה-מרים. באופן דומה במגזר החרדל"י שמות כמו אוריה, תהילה, נתנאל או אביאל מאוד נפוצים).

 

[חייכנית2]

אני חושבת שלא קראת כל דברי...

כי לגבי אימוץ ילד גדול ,או לקיחה לאומנה של ילד גדול....כשיש מאגר של זכרונות ותחושת אני ברורה ששייכים לשם המקורי -אכן אין סיבה לשנותו. יש עדויות נוראיות על ארצנו מתקופת קליטת ניצולים מאירופה ביחד עם הכחשת השואה-שצעד אחד אחרי ריסוס ה די.די. טי הוחלפו שמות בידי פקידי משרד הפנים,וזה יצר קטיעה ברצף הפנימי של האדם. זה ברור.
וגם הבנות שלך זוכרות היטב את הגדילה שלהן לפני שנכנסת לתמונה. נכון?
ולגבי טהוניה....לא מכירה,בעונה האת אני לא צופה בתכנית הזאת.

 

[fatfat]

חייכנית קראתי ועדיין רוב הילדים

שמגיעים ארצה מגיעם בגיל שנה ומעלה כשהרוב סביב גיל שנתיים. זה זמן משמעותי להתרגל לשם כמשהו יחודי לך וכשמחליפים לילד את השם גם אם אין לו עדיין זכרונות מילוליים, הוא חווה קטיעה, תחושה של החלפת האני.

לא אשכח איך ילדה שאומצה בגיל שנתיים וחצי ושמה שונה לשם ישראלי, כל פעם שאמרו לה "לא" או כעסו עליה היתה מכריזה בהתרסה: "לא ... (שמה הישראלי)... אני .... (שמה הרוסי) כי היא קלטה בחושיה הבריאים שהחלפת השם זה אקט שחשוב להוריה המאמצים, אבל לאו דווקא לה וכשחשה מאויימת בחרה לחזור לזהותה הקודמת והמוכרת.

 

[fatfat]

ואגב

בתי הצעירה היתה בת פחות משנתיים כשקיבלתי אותה ולא היו לה זכרונות מחייה הקודמים עם מולידיה. וגם הגדולה היתה בת פחות משלוש.

 

[חייכנית2]

לא חושבת

שנכון שטון הויכוח יהיה מוחלט.במקום אחר מזמן כתבת על זיכרונות מסויימים מהאם המולידה,אם אני לא טועה.ועל זיכרון של מילים מסויימות בשפה האנגלית,שנכנסות אל תוך הדיבור השוטף. לא הכל אצלן נשכח,לפי הודעות קודמות שלך.
בכל מקרה ,אני חושבת שיש הרבה מאד משמעות גם לגיאוגרפיה .כך,בחודשיים המתוחים שהייתי בסביבת בית הילדים,לא נראה לי בכלל לקרוא לבן שלי בשם הישראלי שהכנתי לו. כי כולם קראו לו שם בשם הראשוני .זה היה יותר מדי out of context .
כשהגענו לארץ קראתי לו בשם הישראלי והוספתי את שם החיבה שקראו לו המטפלות,מן ואריאציה על השם הראשוני שיש לה צליל די פולני...
וכשהגיע לגן כעבור שלושה חודשים,רק התבקש לקרוא לו בשם הישראלי וזהו. כשהחל לדבר וקרא בשמו שלו ,היה מאד ברור שהוא יודע שזה לגמרי הוא.ולא היה צורך יותר בתוספת ה"פולנית".
אילו הייתי משוכנעת שהיולדת ,שאפילו לא נשארה להניק אותו היא שקראה לו בשמו המקורי ...הייתי אולי שוקלת להשאירו או לקרוא בואריאציה עליו. אבל מדובר בשם מאד נוצרי -כללי,ללא תו מיוחד של ארץ המולדת. ועם כל השונויות שהילד הזה חייב לסחוב על גבו כמאומץ ובן במשפחה חד הורית -אני חושבת שטוב שנקרא בשם הצברי,שמתאים לו כל כך.
אם בעוד שנה שנתיים ירצה לחזור לשמו המקורי -בטח שלא אעצור בעדו. אני...לא רואה את זה קורה.

 

[fatfat]

את מבלבלת בין מה שכתבתי על

הגדולה לקטנה לגבי הזכרונות והמלל.

ואני לא כתבתי בטון פסקני. אני כתבתי שחשוב שהילד יהיה מודע לשמו הקודם כבר מגיל צעיר, בין אם זה על ידי השארת השם יחיד, השארתו כשם שני או שיספרו לו עליו כר בהתחלה כמו שמספרים לו עובדות ראשוניול על אימוצו כבר בהתחלה. למשל כשנסענו במטוס לפגוש אותך בפעם הראשונה קראו לך...

 

[KallaGLP]

זה לא חד משמעי, כמו כל דבר כמעט.

אני מכירה הרבה ילדים של עולים חדשים שביקשו מהוריהם לשנות את שמם לשם ישראלי. קשה מאוד לדעת מראש מתי עדיף להשאיר ומתי עדיף לשנות מבחינת אופיו והעדפתו של הילד. בתי אומצה בגיל שנה בדיוק, ולכן העניין פחות הטריד אותי, אך אילו הייתה בת שנתיים ויותר, אני בטוחה שהייתי מוצאת את עצמי בהתלבטות קשה אם לשנות את השם או להשאירו.

 

[בהתחדשות3]

אני רואה הבדל בין השארת השם/שימוש

בו, בין המצב בו הילד מגיע לאימוץ בגיל מבוגר יותר ובן מצב בו אומץ כתינוק. בתי הגיעה ארצה ימים לפני יום הולדתה הראשון. לא זו בלבד שספק בעיני אם מישהו דיבר אליה/פנה אליה בכלל בבית הילדים (שהותי במקום גורמת לי להניח כי כנראה לא פנו אליה), אלא שגם ספק שנעשתה אליה פניה בשם. לפיכך, די ברור לי שצליל השם לא היה מוכר לה. כמובן שסיפרתי לה מה היה השם שניתן לה (לא יודעת ע"י מי) ובשיחה בענין זה גם סיפרתי, לפי השערה שנמסרה לי, כי יתכן וזה היה שם האשה שילדה אותה, יחד עם זאת, בחרתי לתת לה שם ישראלי, שפירושו היה גם משמעותי עבורי. כל ילד, בהתבגרו, יכול לשנות/להוסיף את שמו המקורי, כפי שעושים ילדים ביולוגיים כאשר השם בו בחרו הוריהם, לא נושא חן בעיניהם. כך יכול לעשות כל ילד מאומץ, שחפץ לשמר את שמו הקודם. ההחלטה על מתן שם היתה עבורי כמו החלטות אחרות שהורה עושה עבור ילדו. אני מניחה שאם בתי היתה מאומצת בגיל מבוגר יותר, בו היה ברור לי כי מכירה את שמה, הייתי חושבת על אזכורו באופן כלשהו, כך גם אם היה מדובר באימוץ ילד בעל חזות שונה לגמרי, שאזי נשיאת שם לא ישראלי לא היתה נראית מוזרה/שונה.

 

[בהתחדשות3]

זו תגובה להודעת חייכנית.

 

[גילעד 63]

ההתערות היא לתמיד

וכך גם השם שיינתן לילד על ידי הוריו המאמצים. זה נכון.
יחד עם זה יש עוד כמה דברים שהם לתמיד. המקום שבו נולד הילד. הנסיבות בהן בא לעולם. הקשר שהיה לו עם יולדתו מאז שנוצר ועד שנמסר, ובעצם כל מה שהיה חייו לפני שהגיע לזרועותיהם של הוריו המאמצים.
ברור לי הרצון והנסיון להעביר את המסר הכל כך חשוב של "מעכשיו והלאה אתה איתנו ושלנו ושייך ואהוב ובטוח". קראתי באחד מהפורומים ברשת עדות של אם מאמצת שהתלבטה בנושא החלפת השם עם בעלה והודתה שחלק מהעניין של החלפת השם הוא שזה היווה כאילו צעד אחרון ומשמעותי ב"הפיכתו לשלנו באמת". אני מבין את כל זה. when we name something or someone we, in a way, are claiming it or him\her
יחד עם כל זה צריך לזכור כמו שאורית אמרה, הגוף והנפש שלו זוכרים את מה שהיה, אולי לא ברמה מודעת אבל בהחלט ברמה עמידה לחלוטין אולי אפילו בשל העומק שבו "זכורים" הדברים הזכרונות האלה יותר עמידים מזכרונות אחרים ואולי משפיעים הרבה יותר מהם.
אורית מדברת על רצף הזהות. אחת הנקודות החשובות ביותר בחווית חייו של המאומץ הוא עניין רצף הזהות (הרבה לפני שייכות). עצם השאלה של הבן שלך "איך קראו לי לפני" היא בעצם שאלת "מי הייתי" ונסיון לחבר בין מי הייתי למי אני היום כדי ליצור את ה"מי אני" השלם שיהיה רצוף.
אני בהחלט לא נגד נתינת שמות חדשים לילדים מאומצים. זה טבעי וברור ומובן ומהווה חלק בסיסי בהורות חדשה. זה משהו שהורים ביולוגיים עושים כמובן מאליו ויש לזה חלק לא קטן אני מניח בחיבור בין הילד להוריו.
כל מה שאני אומר הוא שיחד עם זה, אחד הדברים החשובים ביותר למאומצים, ולעתים ברמה לא מודעת בעיקר בגיל קטן, הוא הרצף. ההכרה במה שהיה לפני, במה שעבר עליו לפני כדי שיוכל לחבר את הדברים לרצף חייו.
עם כל הרצון ליצירת קשר חדש ומשפחה חדשה מצד ההורים המאמצים, חייו של הילד הזה לא התחילו אצלם והשם שניתן לו, בלי קשר לאיך ניתן, מסמל, יחד עם דברים אחרים, את כל מה שקרה לו והיה לו לפני כן.

 

[חייכנית2]

גילעד

הנה מענה לך על מה שכתבת לי למעלה יותר וגם עכשיו.
בעבר כתבתי מכתב לפסיכולוגית שטענה בלהט שחשוב לשמור את השם בגלל העבר.קראתי פעם את המכתב הזה בכינוס של הורים מאמצים ב"פסיפס".
כמו שכתבתי קודם,ילד שמטופל היטב הוא ילד שקוראים בשמו הרבה. האם נראה לך קולה של אמא שנישא דרך החלון "קונסטנטין-בוא הביתה לאכול1"
או קולה של המורה "אמיר,רן ,דנה וקונסטנטין-אתם קבוצת עבודה לצורך התרגיל"? זה תורם להרגשה שייכת של הילד? ואם יקוצר השם ל "קונסטה" לא תהיה הרגשה שאנחנו במאפייה הסיציליאנית
ולא בישראל רגע לפני הקיץ?
מה שכתבתי עוד לפסיכולוגית ההיא שיש דרכים מוצלחות ובעיני מהותיות בהרבה לדאוג לתחושה של רצף. דיבור על האימוץ,דיבור על הפגישה הראשונה ועל ההתרשמות מהחיים של הילד לפני שפגש אותנו ,בכל פעם קצת,למשל בשעת הסיפורים שלפני השינה.שמירה על שם אינה הכרח ושוב ,לדעתי היא מנציחה זרות.
גילעד ,אני חושבת שגדלת בתקופה שבה הורים דיברו הרבה פחות עם הילד שלהם על האימוץ,וגם היו פחות פתוחים לשאלותיו. גדלת בימים שאימוץ היה חצי סוד ,ולפעמים אפילו מן "משהו" כזה שהס מלגעת בו.היום זה הרבה פחות כך ,תרבות האימוץ בחמש עשרה השנים האחרונות מצדדת במודעות הילד לאימוצו [ולכך שחייו החלו עוד קודם לכן ,ואיך] מלכתחילה.

 

[גילעד 63]

והנה אומר משהו שוב

"אני בהחלט לא נגד נתינת שמות חדשים לילדים מאומצים. זה טבעי וברור ומובן ומהווה חלק בסיסי בהורות חדשה" הכל ברור ומובן ובמקרה שלך עצם העובדה שהילד שאל וקיבל תשובה אז העניין ידוע. מעבר לזה שאני לא חושב שאני טוען משהו בלהט

אני רק מעלה משהו רלוונטי לשיחה הנוגעת לרצף הזהות. אכן מסכים איתך שיש עוד דרכים לשמור על רצף. את מתארת רצף התרחשותי שגם הוא מאד חשוב. שאין נתקים ברצף ההתרחשותי של החיים. השם מתיחס קצת יותר לרצף של זהות. לא חייבים להשתמש בו זה ברור, אבל כמו אצל בנך, עצם הידיעה שפעם היה שם אחר ועכשיו יש שם חדש מהווה חלק מהשינויים שהוא עבר בחיים. כולנו מתמודדים עם שינויים ובהינתן הכלים הנכונים גם עושים את זה טוב מאד, אף אחד מאיתנו לא מתמודד טוב עם פערים שחורים ונתקים בין אם בזהות או בהתרחשות.
המחשבה על נושא השמות לא קשורה לזמן שבו גדלתי אלא לאימוץ בכלל, גם אז וגם היום. אכן יש הבדלים בגישה בין אז להיום וכאלה שאומצו בתקופה עוד יותר מוקדמת בכלל היו סוד גדול ונורא שיש להסתירו מכל וכל. לא רק שדיברו פחות אלא גם ידעו הרבה פחות אז מטבע הדברים לא היה הרבה מה לומר גם אם רצו לומר.
עם זאת, אני מזכיר לך את השרשור שהיה כאן על האבא והילד מגן המשחקים שאמר "זה אישי וזה סוד", כך שעוד לא הגענו למקום שבו אימוץ הוא לגמרי common place ושגור לחלוטין בפי כולם ומובן לגמרי, בין אם בכלל הציבור או לפעמים אף אצל
הורים מאמצים חדשים.
דרך אגב, לקונסטנטין הייתי מחליף את השם ככה או ככה. סתם לוקח מלא זמן להגיד את השם

יחד עם זה אני מוכרח לומר שיש שמות שניתנים לילדים היום שגורמים לקונסטנטין להישמע כמו שם נפלא בכל מצב ובכל מקום

אבל זו כבר שיחה אחרת לגמרי.

 

[עכשיותורי]

הכרות הילד את השם זה הדבר החשוב

אכן יש עניין של משמעות השם ומי נתן אותו והאם להרבה מהילדים קראו באותו השם,
אך מה שחשוב הוא הקשר שהילד מרגיש לשם.
אם הילד מזהה את עצמו בשם.
השם שאני חידשתי השימוש בו אינו השם הרישמי אלא הכינוי בו נקרא בבית הילדים משום שניכר שמזהה את עצמו בו
(הגיע ארצה בגיל שנה ותשע)

 

[KallaGLP]

החלפנו צליל אחד בשם המקורי.

מאז ומעולם ידעה את השם המקורי עצמו ומדוע שינינו בו צליל. אין בכך, לדעתי, איזו משמעות סמלית מיוחדת.
לגבי אימוץ בין תרבותי - הרי שבאתי במקור מהתרבות שממנה הגיעה בתי, ודיברתי וקראתי כל חיי בשפה שאותה היא שמעה בתחילת חייה. בשנים הראשונות בארץ המשכנו אני והסבים שלה לדבר איתה וגם עם אחיה בן גילה (בעלי צבר), לפחות חלקית בשפה הזאת, עד שהם נכנסו לגן ופשוט לא הסכימו שניהם יותר לדבר ברוסית ורצו לדבר רק עברית. גם בתוך משפחתה הקרובה וגם בין חבריה הילדה מוקפת באנשים שיצאו מהתרבות שהיא יצאה ממנה ושומעת לא מעט את שפת המקור שלה. כך שלא נראה לי שיווצר אי פעם פער או מתח גדול בין התרבות שהיא יצאה ממנה לתרבות שקלטה אותה. גם מבחינה חיצונית אין שום חריגות הבולטת לעין במראה שלה וכבר נאמר לבעלי לא פעם שמכל הילדים היא היחידה שדומה לו. האמת היא שהיא הרבה יותר "צברית" באופייה ובתהנהגותה מאשר הוריה וחלק מהאחים שלה, וזה משהו שאפשר היה לראות עוד בבית הילדים, שהיא ילדה מאוד חברותית, פתוחה וחסרת עכבות ותסביכים האופיינים לעולים מרוסיה של פעם (כיום גם הם כבר השתנו), שלי אישית עדיין ממש קשה להיפטר מהם. כך שאיני צופה בעיות מיוחדות דווקא על רקע זה.

 

[גילעד 63]

במקרה שלך ושל ביתך

מדובר בעצם באימוץ שטכנית היה בינלאומי, אבל בעצם במהותו התרחש בתוך אותה תרבות פחות או יותר. צלילי שפה ושמות, מנטליות ועוד. אין לי ספק שככל שהפער שכמעט ולא קיים במקרה שלך במה שאולי אפשר לקרוא לו DNA תרבותי עובד לטובת ביתך בנושא זהות ושייכות מהכיוון הזה.
בכלל בישראל היום שומעים רוסית בכל מקום כך שיש חשיפה מאד גדולה לתרבות הזו ולשפה הזו וכל מה שמגיע איתם. קל וחומר הנושא של היעדר שוני פיזי משמעותי במראה.
מעניין לשמוע שברגע שנכנסו לגן סירבו לדבר יותר רוסית ורצו רק עברית, ברור שמצד השתייכות לכלל קהל הילדים, דבר טבעי לגמרי.
במקרה האישי שלי, הגעתי מרקע ביולוגי דרום אפריקאי/אנגלו סקסי ואומצתי לתוך אותה תרבות. הדבר נעשה במקרה שלי בכוונה תחילה משני הצדדים, גם מצד אימי הביולוגית וגם מצד הורי המאמצים. בעניין השפה, גם אני וגם אחותי (שאומצה עוד בדרום אפריקה) דיברנו אנגלית כשפה ראשונה בבית
ועם ההגעה לגן למדנו עברית. היא דחתה מאז את האנגלית ואיבדה אותה לחלוטין וגדלה כשהיא מדברת אנגלית איומה ונוראה

וורי איזראלי אינגליש, אני לעומת זאת דבקתי באנגלית וגם בעברית והיום אני דו לשוני ממש.
עם כל זה עכשיו אני סקרן לדעת למה בכל זאת שיניתם צליל בשם המקורי? זה הפך את השם לבעל צליל יותר ישראלי? או שהיו גם סיבות אחרות?