Whats in a name

[אוריתפלד]

מה שאת כותבת קאלה מזכיר לי חויה מצחיקה ברוסיה

במשרד הפנים הרוסי כשחיכינו עם הבובה שעות רבות ומתישות לאיזה אישור סופי של ההליך,

אמרו לנו שיקראו בשמנו כשיגיע תורנו לקבל את האישור.
אבל כשקראו ברמקול משהו בסגנון של (שיניתי טיפה את השמות):
יקטרינה סחרובה איבנובה אבישגה מאירסונובה יאירובה - נשארנו לשבת כי פשוט לא הבנו שכל המגילה האינסופית הזו אמורה להיות פשוט השם של הבובה.
זאת כי לא הכרנו את המנהג הזה של לקרוא בשם האבא (ובמקרה זה כבר שני האבות: הביולוגי והמאמץ) וגם להפוך את כל השמות ושמות המשפחה לנקבה בסוף...

 

[KallaGLP]

אני יכולה לתאר לעצמי.

יש בפורום ספרים איזה מישהו שאינו אוהב ספרות רוסית בין השאר בגלל ריבוי השמות והכינויים שיש לכל דמות, שהוא אינו מצליח להשתלט עליהם. למי שלא רגיל הזה, זה באמת מבלבל והזוי.

 

[זואילי]

במשפחתי 2 שמות זה לא מקובל

להוריי אין 2 שמות וגם לאחותי לא היה. רק לי.
כי השם האמצעי בעצם מסביר את שמי..
כשהייתי ילדה לא אהבתי את השם האמצעי והתביישתי בו כי היה ארכאי וגם מעולם לא הרגשתי חיבור למי שנקראתי על שמה כי מעולם לא הכרתי אותה. רק חברותיי הקרובות ידעו שיש לי 2 שמות.
כשבגרתי הבנתי את משמעות שמי והשם האמצעי, אבל עדיין זה לא שם שאני עושה בו שימוש ו"נזכרת" בו רק כשפותחת את תעודת הזהות.. או בקופ"ח... וגם אם מישהו מסתכל בתעודה שלי אז פתאום מגלים שיש לי עוד שם.
לא אישיו...
את שמי ה"קבוע" אני אוהבת מאוד על שלל משמעויותיו.
ודרך אגב, אבי גם החליף את שם משפחתו המקורי הלא ישראלי.
ככה שבגדול אני נושאת 4 שמות כשאני צריכה לחתום שם מלא כפי שמופיע בת"ז וזה תמידדדד מתכון לבילבולים וצחוקים וטעויות.

כשראיתי את הסרט "הילדות מברזיל" קיבלתי החלטה להשאיר את השם האמצעי (הראשוני) לקטנה שלי. ולתת לה להחליט במה מתאים לה להשתמש.

 

[נגה לביא]

כתבתי על זה כבר בעבר

שיקולי שם הם סבוכים. יש את שאלת המורשת של הילד, מול שאלת ההתאקלמות, ואף אחד לא יודע מה התשובה תהיה מראש לגבי הילד שלו. מכיוון שאי אפשר לדעת מראש, על ההורים לפעול בצורה הנוחה להם, בתקווה שהם יצליחו להעביר אותה טוב לילד.

בפנינו עמדו שיקולים אפילו סבוכים יותר מאשר בפני מאמצים אחרים. אנו ישראלים החיים בפלנדריה, בזמן שזיו מאומצת מקזחסטן. המראה של זיו זר לסביבה וזר ביחס אלינו. השפה שלנו זרה לסביבה. לקרוא לה בשם זר לסביבה נראה לנו הטלת זרות אחת מיותרת, במיוחד ששמה הקזחי מתחיל באות ג', שבפלנדריה תבוטא לעד בצורה קרובה יותר ל-ח' מאשר ל-ג'. מן הצד שנגדי, זיו הייתה בת שלוש הכירה את שמה היטב והוא היה חלק מזהותה ללא שום קשר אם ניתן לה אישית בתשומת לב, או נבחר באקראי על ידי מי שהיה פשוט צריך לכתוב אותו ברשומות.

בסופו של תהליך המורכב משיקולים שונים, נתנו לזיו שם שיכול להיות ישראלי (לא שישראלים מזהים אותו) ולפלמים נשמע מקומי. את שמה המקורי השארנו כשם חיבה, תוך כדי שימוש בו בקיצורים שונים ומשונים. זיו מכירה אותו, יודעת את פירושו, עושה בו שימוש רב, אך אין זהו שמה. שמה הוא השם המוכר לסביבה.

 

[עכשיותורי]

החלפתי שם בני וגיליתי ששמו המקורי "צרוב"

לאחר התלבטות קשה החלטתי בשם ההתערות להחליף את השם עם הצליל המאד לא ישראלי לשם שיתערה בקלות ובבית בחודש חודשיים ראשונים המשכתי לקרוא לו בשמו המקוצר המקורי כשם חיבה.
לאחר מכן השימוש בשמו הלך ודעך כמו גם תשומת ליבו לדיבור רוסי אליו ממנו התעלם.

וכעת - 9 חודשים בארץ, באחד מרגעי הקסם שלפני השינה שירבבתי שוב את השם לטקס הקבוע שלנו, וכך כשהבקבוק בפה והוא חבוק בזרועותיי ראיתי את החיוך המרוצה הקטן מזדחל לשמע שמו המקורי.
ברור שהשם צרוב שם
הרגשתי שאני נותנת "מקום" אל הילד שלפני שהגיע אלי
כך שמעתה בבית, אחזור להשתמש בשמו המקורי. אולי כשם חיבה אולי רק בזמנים מיוחדים כמו לפני השינה, אבל בהחלט מרגישה שבכך אני נותנת מקום לחייו הקודמים

 

[גילעד 63]

זה בהחלט נשמע ככה

 

[משתפרת]

יש בסיפור גם ענין של גיל

שמענו על לינדו כשהיה בן ימים ספורים. קיבלנו אותו לידינו כשהיה בן חודשיים וחצי. אמו הביולוגית נתנה לו שם, כל תהליך האימוץ נעשה עם השם ההוא, כשהגענו ארצה רשמנו אותו במשרד הפנים עם השם המקורי, ומיד ברגע שנרשם החלפנו את השם ההוא בשם שבחרנו עבורו, אותו שם שבעצם שמע כל הזמן מהמטפלת הפרטית שטפלה בו במהלך החודשיים עד שהליך האימוץ הסתיים ובאנו לקבל אותו, וכמובן השם ששמע מאיתנו מהשניה בה הגענו אליו.
לינדו יודע על השם המקורי- ממש אינני מסוגלת להזכר ממתי. מאז ומתמיד, נראה לי. בדיוק כפי שהכיר את השמות של העו"ד ומשפחתו שהיו אחראים על הטיפול בו עד שהגענו. לכן גם יכול היה לשאול על שמה של אמו הביולוגית, והכיר גם את השם הזה מהשנים הראשונות של ביה"ס היסודי. אנחנו מודעים לכך שחייו לא התחילו איתנו, שהיה שם משהו קודם, ולכן דיברנו איתו על כך עוד לפני שהבין את המילים. מזכרות מארץ מולדתו תלויות בבית, מידע על התרבות ממנה הגיע נאסף- בהתאם לגיל ולהתענינות. אפילו בבר המצווה שלו הבאנו את העריסה בה ישן בגוואטמלה כדי שיניחו בה את המתנות עבורו, והכיבוד כלל גם כמה פריטים אופיינים למדינה. החיבור למקורותיו של בננו מגיע מכמה כיוונים לאורך חייו, לאו דווקא משימור שמו המקורי.
אילו היינו מקבלים אותו בגיל גדול יותר (נאמר שנתיים)- עדיין היינו מחליפים את שמו. אמו הביולוגית נתנה לו שני שמות פרטיים. האחד שם נוצרי ביותר, שתרגומו לעברית הוא שם מאד ארכאי ומאד לא נעים לאוזניים שלנו, השני- דווקא שם שמתחבר למקרא, אבל הוא זהה לשם של האיש שלי- אבא של לינדו.
כשהבן התחיל להתכתב ברשתות החברתיות ( זה התחיל עוד במסנג'ר) הוא הזדהה עם השם שבחרנו לו ביחד עם שם המשפחה שאיתו נולד, ולא עם שם משפחתנו. אני הייתי מרוצה מן המידור שנוצר בין המציאות לבין הרשת הוירטואלית.

 

[יסמין@]

כל פעם שכתבת

על כך ששמו השני של לינדו זהה לשם אביו חשבתי לעצמי שזה עוד אחד מהסימנים לכך שהוא בנכם והיה צריך להגיע דווקא אליכם

 

[משתפרת]

ברור!

וברצינות: לורנה גודוי, הבת של העו"ד ממש התמוגגה מצירוף המקרים הזה. ואז הסברנו לה שמיד כשנשוב ארצה נחגוג 18 שנים לנישואינו, והסברנו לה משהו על גימטריה ומשמעות ה- 18 (חי), מה שגרם לה להתרגש עוד יותר.
המשך השיחה היה בשעה מאוחרת ביום א'. הם הגיעו לחדרנו מאוחר, ביום א' הם היו מביאים את כל התינוקות שבטיפולם לכנסיה, ולכן הגיעו לבקרנו (מה שעשו כמעט מדי יום) מאוחר. שאלנו אותה אם הם מבינים שבישראל הילדים הללו יהפכו ליהודים, והיא אמרה שכן, ברור להם. שזהו הגורל שהאלוהים בחר עבורם.
אנחנו לא הולכים כל כך רחוק ולא מכניסים את האלוהים לסיפור, אבל יופי שהתינוק-ילד-נער-בחור-גבר הזה הוא בננו.

 

[יסמין@]

אכן יופי כלומר לינדו תרתי משמע