אולי באיחור קל, אבל
לפחות יש תשובות. כשאבא שלי, בזמנו, לקח אותנו לכל מיני מקומות עם החברה שלו, לא ציפיתי ממנה לכלום. שלא תמלא שום דבר, שלא תהיה שום פונקציה. כעסתי עליה ושנאתי אותה (בדיעבד לא בצדק) על זה ש
היא זאת שמבחינת אבי תמלא את המקום של אימי
אין מצב
למזלי, היא לא ניסתה לעשות שום דבר "אמהי" כדי לקרב אותנו אליה, והיא בסה"כ התנהגה כמו "החברה של". באנו אליה לאחרוחות שישי, ובאנו (שאני מדבר בלשון רבים, אני מתכוון אני ואחים שלי) לבקר מדי פעם והכל, והיא בסך הכל הייתה מארחת נחמדה. ואני ואחים שלי מסתדרים איתה בסדר גמור, לאף אחד לא אכפת שהיא כאילו "ממלאת המקום של האמא". בקשר לסמכות - היא באופן ספציפי
מעולם לא ניסתה למלא את מקום האם מבחינתנו. ואני מודה לאלוהים על זה. מי יודע איך זה היה נגמר אם היא הייתה חושבת שהיא מחליפה את ה-אמא שלי. אבל מה שכן, זה שהיא נהייתה מעין "חברה" שלי ושל אחים שלי. והאמת? האמת האמת? הכי אמת שאפשר
אני לא ממש חושב שלהורה חורג יש סמכות על הילד. בכל אופן לא כשהילד כבר בוגר יחסית (גיל 10, קצת לפני, קצת אחרי). בטח ובטח שלא בהתחלה יחסית. ההורה לא מכיר את הילד, את האופי המיוחד שלו, את ההתנהגות שלו, את דרך הטיפול בו כמו שהורה ביולוגי (והכוונה כאן היא להורים שבאמת דואגים, שבמציאות שלנו גם זה מתחיל להיות מצרך נדיר יחסית) מכיר. לכן, גם אם ההורה החורג מתכוון להוות סמכות, הדבר צריך להיות לאט לאט (שהתהליך יתפרס על שנים, ולא על שבועות או חודשים), וגם זה באופן מוגבל. כי אחרי הכל, הילד וההורה החורג הם סך-הכל שני אנשים זרים ש"נכפו" אחד על השני. אין צורך להפוך את ההכרות הזאת להיררכיה. בשביל זה יש לילד את ההורה הביולוגי (זה שהוא חי איתו). ומהסיבה הנ"ל, לא תמיד ההורים החורגים באמת ובתמים דואגים לילד, אלא עושים את זה יותר מתוך חובה לבן/בת זוגו. ולדעתי, כשקורה מצב כזה, הילד מרגיש את זה. ואם ההורה החורג רוצה להוות סמכות אמיתית (או לפחות דמות אב/אם אמיתית), הוא צריך להבין, בדיוק כמו הורה ביולוגי, שמעשיו לא בהכרח יגרמו להכרת תודה אצל הילד. בדיוק כמו בהורות ביולוגית. כאילו הילדים מקבלים בחיוך והבנה כל מה שאומרים להם...
