אייך ולמה בחרנו לילדנו את שמם:

[ש י ר ל י 30]

../images/Emo20.gif שושי - THE HAPPY END ../images/Emo20.gif

אלוהים כאילו מכנס לי בעיטות מכל הכיוונים ואני מתחננת בפניו שיפסיק. אחותי בהריון, גיסתי בהריון, 2 חברות טובות שלי בהריון, בת דודה שלי ילדה, ואחרת בהריון, גיסה אחרת ירדה מהגלולות כדי להיות בהריון.... ואני על גלולות כדי לא לכאוב.... הלוואי והגלולות היו יכולות להשתיק את הכאב בלב. כמה כאב לב אחד יכול לספוג? שתהיה לנו שנה טובה. ובעניין קצת יותר אופטימי, האימוץ עברנו את סדנת האימוץ, נשאר לנו להיפגש שוב עם העו"ס ולתת לה תיאור מדויק של איזה סוג של תינוק אנחנו רוצים לאמץ. מקווה שהשנה הזו תביא לי תינוק, כבר לא משנה מאיפה. אני חייבת תינוק, חייבת אור בחיים שלי, אני רוצה את החיים שלי בחזרה. ביום רביעי 13.11.02 בו נבראו המאורות צלצל הטלפון בביתנו והביא עימו המון זריחות. על הקו היתה העובדת סוציאלית שרצתה לדבר ואת חיינו חפצה לשפר כן כן, גם אנחנו התחלנו לרעוד והדם ישר ירד לרגליים ותוך חצי שעה הגענו מרוגשים בפיק ברכיים. קיבלנו על התינוקת פרטים למכביר ונשאלנו אם נרצה שאת ביתנו תאיר תוך שעתיים בלבד פתחנו את הלב והמוכר בשילב הפסיק את ידיו לשלב באנו העמסנו עגלות למכביר קנין רציני הגיע לעיר וואוווו, עוד מעט ואנחנו משפחה אחרי עשור של המתנה עם כה מעט שמחה והקניה בשילב עכשיו כבר מותרת וכבר לא כ"כ כואבת ומצמררת והשעה היתה כבר 3 לפנות בוקר ואנו על סף קריסה, אך בבית עומדת לה מוכנה, בשקט בשקט עריסה עריסה של תינוקת מלאה בצעצועים במטבח יש המון בקבוקים ומוצצים בסלון תלוי על מייבש בגדי תינוקות קטנטנים והריח בבית, מה אני אגיד ריח של תינוקלין. לא ישנו כל הלילה, הלב דפק במהירות, ודמעה בעין מבצבצת לאט לאט ובזהירות ובצהרי יום חמישי 24 שעות מאותה השיחה עמדנו מול דלת-הדלת למשפחה הסתכלנו עליה שניה לפני שנפתחה וחשבנו שזה הזמן לעבור את המשוכה הדלת נפתחה והופיעה לה תינוקת מדהימה כולה בת חודשיים (וחצי) בהירת עור ובהירת עיניים 4 קילו של אושר אהבה ועתיד עומדים למלא את חיינו שהיו עד עכשיו ריקים מתמיד. ובבית זרי פרחים ענקיים טלפונים ברכות בלונים והמון איחולים אמא שלי אומרת שעשינו רעידת אדמה של שמחה וההדים נשמעים בכל הממלכה כן הנסיכה הגיע לבית בירושלים והכיף והגיל מחרישי אוזניים הטלפון אינו מפסיק לצלצל וברכות מעומק הלב מייחל שתגדל ותפרח כעלמה לתפארת אורית שלנו ולא אחרת אז זהו תמה התלאה בדרך לאושר והסוף כה מתוק והושג ביושר ונותר פרט קטן להשלים חבילה בשנה הבאה תהיה ברית מילה? אינשאללה! ומתרגשים עד מאוד לוי שושי מאי (הכלב) ואורית בורוד בהצלחה לכולכן ואל ייאוש, אם תתמידו תצליחו

אם יש שאלות או אתן רוצות עזרה מכל סוג שהוא אני כאן, ואשמח לעזור תמיד. שושי ==================================================== ומילה ממני ..... שושי, אני מלאת הערצה לך !

הסיפור המדהים ביותר שקראתי !

שיהיה לכם הרבה אושר,בריאות,הצלחה וכל טוב !

פשוט סיפור לא יאומן ! מ-ד-ה-י-ם ! ====================================================

 

[n i s h a]

שירלי תודה ו -

שושי: איזה סיפור מדהים. כמה טוב שהוא הסתיים בכניסתה של אורית לחייכם. שתדעו רק אושר ובריאות. ואינשאללה - ברית בעוד שנה.

 

[T noki]

וואו, שושי! איזה סיפור מדהים

אכן אורית היא האור הכי גדול! רק שתדעי שההורים שלי גם עברו 10 שנים של טיפולי פוריות מפרכים ב-3 בתי חולים שונים (אמנם זה היה לפני כמעט 30 שנה בלי כל השיטות של היום) ללא הצלחה. הם החליטו לאמץ ועברו את כל תהליכי האימוץ ורק חיכו לתינוק. הרופא של אמא שלי ביקש ממנה שבשבילו תעשה עוד טיפול אחד ודי. היא הסכימה , עשתה טיפול והלכה הביתה. לאחר חודשיים-שלושה היא גילתה שהיא בהריון, שבסופו נולדנו אני ואחותי. אני מצדיעה לאומץ ולרצון החזק מכל דבר להביא ילד, תוך סיכון ממשי של בריאותך וחיים במתח אינסופי. תהנו מכל רגע של גידולה של אורית! מאחלת לכם שנים של אושר ובהצלחה בנסיונות הבאים!

 

[T noki]

ולדעתי את יכולה לכתוב ספר על זה

גם סיפור מדהים וגם יכולת כתיבה. זה יכול לעזור להרבה בנות שנמצאות במצב דומה וצריכות עידוד.

 

[ש י ר ל י 30]

בדיוק רציתי להציע לשושי לכתוב ../images/Emo63.gif

רמת ניסוח ויכולת כתיבה פשוט יוצאת מן הכלל ! ושוב, חייבת לומר : סיפור מ-ד-ה-י-ם ! מאחלת לכם אושר ובריאות מכל ה

 

[שרון של לוטן]

אלוהים אדירים, מה שאתם עברתם!

איזה סיפור מדהים! איזה אומץ ואיזה כוח רצון יש לך! נותרתי ללא מילים! אני רק רוצה לאחל לכם שתמיד תדעו רק שמחה, בריאות ואושר רב עם אורית!

 

[כמיסה]

איזו גבורה איזו נחישות שושי את

מ~ד~ה~י~מ~ה

וגם בעלך וכמובן אורית שלכם

את אישה חזקה-אמיצה-אופטימית-פקחית מהחיים בדרך כלל אני יכולה לומר עוד המון דברים אבל הסיפור הקסום שלך השאיר אותי פעורת פה ומצומררת אני מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם

, המון בריאות ונחת ומי יתן ומשפחתכם תגדל. מעריצה ומעריכה נועה

 

[איצית]

לגזור ולשמור

אני לא מאמינה איך אחרי כל מה שעברת היה לך את הכח להמשיך, ליפול לקום ושוב להמשיך. אני חושבת שזה אחד מהסיפורים האלה שילוו אותי כל החיים, וכשיהיה לי קשה, אני מקווה לדוג את הסיפור הזה מנבכי הזכרון ולהשתמש בו כדוגמה, ולקבל פרופורציה. הסיפור מדהים ואת מדהימה

 

[אלה ואמא שלה]

וואווו, אני ממש ../images/Emo7.gif מהתרגשות

שושי, את אישה ואמא מדהימה

. מאחלת לכם רק

ו

ועוד המון

מאורית המקסימה שלכם. מעין

 

[ב ה י ר]

שושי הסיפור שלך מדהים!

קראתי אותו בבוקר וכל היום חשבתי עליך בעבודה. כמה כח רצון, התמדה והשקעה יש לך. אני כל כך שמחה בשבילך שיש לך את אורית. ומתפללת שבשנה הבאה תהיה הברית

 

[wildcat6]

סליחה אם אני מפגינה בורות

למה לא השתמשתם בפונקאית בביצים המופרות שלכם למרות שאני חושבת שאימוץ זה דבר נהדר להורים שמתפללים לילד ולתינוק חסר בית

 

[מרב של ערן]

אנחנו לא ידענו עד ללידה את מינו של

העובר. אבל שם רצינו לבחור, אז ערכנו רשימה של שמות שמתאימים לבנים ובנות גם יחד. אנחנו מכירים בחורה מקסימה ששמה יהב, וזה היה אחד השמות ברשימה. אני מאוד אוהבת את השם, והוא לא נפוץ כל-כך, בייחוד אצל בנים. החלטנו שאם זה בן שמו יהיה יהב, אם בת..... נו, מה, תחכו עד ללידה הבאה ואם זו תהיה בת, תדעו

אחרי הלידה, חברה בדקה עבורי במילון את משמעות השם, וגילינו שפירושו 'תקווה'. זו היתה בחירה מאוד סמלית ולא מודעת עבורנו, ומי שרוצה ויש לה כוח, יכולה לקרוא מדוע בסיפור הלידה המצורף.

 

[מרב של ערן]

פחחחחח, ניסיון נוסף לצרף את הקובץ

 

[מרב של ערן]

מה זה? משהו נגדי?

אז הנה הסיפור: סיפור הלידה שלנו – סיכומה של תקופה הסיפור הזה מתחיל ב-4 באפריל 2002. יום הבטא. IVF שלישי, הטיפול המי - יודע- כמה והתקווה שבכל פעם עולה מחדש. הפעם התקווה התממשה. ובעיני, סיפור הלידה מתחיל מכאן. תקופת ההיריון לא היתה קלה. השבריריות של התשובה החיובית התגלתה במלוא עוצמתה כשאיבדנו אחד מהעוברים שהשתרשו. כל יום שעבר היינו אסירי תודה על האחד ששרד, גדל והתפתח. כל בדיקה שעברנו בשלום נתנה לנו תקווה להמשך. הבטן המתעגלת הסבה לנו אושר אין קץ. כשהחלו הבעיטות להיות מורגשות גם מבחוץ, ישבנו שעות עם הידיים על הבטן, מעודדים את סמי להמשיך. הימים עברו מהר (היום כבר אפשר להגיד. אז זה נראה כמו נצח). הבטן כבר הולכת לפני (ואני מגיעה כמה דקות מאוחר יותר...) ואנחנו מחליטים לעשות קורס הכנה ללידה בשלב מוקדם יחסית, שלא בטעות נלד במהלך הקורס. אני מתכננת לידה כמה שיותר טבעית (אולי כקונטרה לצורה שבה הושג ההיריון? אולי) ואנחנו לומדים כיצד לנשום ואיזה מסאז´ים לעשות כדי להקל על כאבי הלידה. בשבוע 33 מתחילים צירים מוקדמים, ואני מקבלת הוראה חד משמעית לקצץ שעות עבודה, או שאני יוצאת לשמירת היריון. בשבוע 36 רעיון הלידה הטבעית נגוז. האבחנה של קונסוליום הרופאים שעמד מעל לבטן שלי היתה- מצג עכוז, מיעוט מי שפיר והשילוב של אקווריום קטן ועובר גדול (הערכת המשקל היתה 3200 ק"ג) – היפוך לא יהיה כאן. הוחלט על יציאה לשמירת היריון ולמעקב צמוד על לקביעת תאריך לניתוח קיסרי. אני נכנסת לנוהל שמירת היריון. ובעברית- תזוזה מהמיטה לספה הגדולה לספה הקטנה וחוזר חלילה. כל יומיים ביקורת בביה"ח. המנוחה מסייעת לכמות מי השפיר, שמתרבים בהדרגה, ותאריך הניתוח נקבע ל-1 בדצמבר. התקופה עד ליום המיוחל מורטת עצבים. כל תסריטי האימה עוברים לי בראש. אני מנסה להוציא עצמי להפסקת פרסומות, ולא כ"כ מצליחה. לשמחתי, סמי כנראה יודע נפש אימו, וברגעים שאני כבר על סף הדלת לטוס לביה"ח, הוא מנחית בעיטת קרן לצלעות ומודיע על קיומו ותקינותו. 30 בנובמבר שעה 19:00 בערב. אני מתייצבת לאשפוז לפני ניתוח. אני נכנסת לצום ועולה על "מדים" ורודים. לא ממש יודעת איך הצלחתי לעבור את הלילה. היה לי קשה בלי ערן לידי, וכשהתעוררתי ב-3 לפנות בוקר, העברתי את הזמן בשיחות עם סמי על מה שעומד להתרחש למחרת בבוקר. 1 בדצמבר 6:30 בבוקר. ערן מתייצב. לא הצליח לישון כמעט, התהפך משעה 5 לפנות בוקר והצליח למשוך עד 6 ולא יותר. כמה דקות אח"כ, ההורים שלי מתייצבים (לא מתרגשים....) אמא עם דמעה בקצה העין. אבא לא יודע איפה לשים את עצמו אבל לא יודה בקול רם. מחכים שיבואו לקחת אותי לחדר ניתוח. הדקות עוברות באיטיות מרגיזה. ב-7:30 אני שואלת אם שכחו אותי. אל תדאגי. הרופא שלך תקוע בפקק ולכן מתעכבים מעט. כמה דקות אח"כ נכנס הסניטר לחדר. הוא מסתכל עלינו ופונה לאמא שלי – המורה יהודית... נו שוין, עם אמא שלי פוגשים אנשים בכל מיני מקומות מפתיעים. קפיצה קטנה לאחור – שבוע קודם לכן היא איתרה את המיילדת שיילדה את אחי הגדול לפני 38 שנה ובועד שנה יוצאת לפנסיה. זה יהיה לנו לעזר מאוחר יותר. יהודה הסניטר מוביל את החבורה הנרגשת לחדר ניתוח. ערן נכנס איתי, אמא אבא נשארים מודאגים בחוץ. בדרך ערן ואני נפרדים מסטטוס הנשואים בלבד. כשנצא מדלתות אלה בעוד מעט קט כבר נהיה נשואים פלוס. אני עוברת מחליפה ורודה לוילון לבן עם פרחים, ששכחו לתפור את חלקו האחורי (שילמו פחות?....)שמה כובע אופנתי על הראש ומתכוננת לצעוד לחדר הניתוח. רגע, ערן לא יכול להיכנס. מה זאת אומרת? למה לא סיפרו לי? כדי לא לעכב את המרדים אני משאירה את ערן להמתין לרופא ונכנסת לחדר הניתוח. כ"כ הרבה אנשים בחדר הניתוח. כולם בשבילי? האחיות מסייעות למרדים עם האפידורל. להתקפל עוד. נו, תסי את להתקפל לכדור כשיש לך מגרש טניס שלם לפניך. דקירה קטנה ועוד קצת, והופ חלק הגוף התחתון הולך לישון. הרופא שלי מגיע ומרגיע (כתמיד). ערן לא יכול להיכנס. אין כניסה מיוחדת וחייבים לעבור דרך חדרי הניתוח ולא ניתן להפוך את ערן סטרילי לגמרי. בדיעבד, טוב שכך. אני יודעת שהיה לו קשה מאוד לראות אותי במצב בו הייתי, חסרת אונים על שולחן הניתוחים מחוברת לעשרות מכשירים וצינורות. אני מבקשת לא לדעת מה עושים מתי, רק לספר לי כשיראו שסמי בסדר. את כבר תשמעי, הרופא שלי מרגיע. איבדתי את תחושת הזמן, ונדמה לי שעבר נצח מהרגע ששמעתי מתחילים ועד ששמעתי זוג ריאות בריאות צועקות. את רוצה לדעת כבר מה גידלת 9 חודשים? בן, הוא אומר לי. יש לך בן יפהפה. אני מתחילה לבכות לתוך מסיכת החמצן. יש לי בן. יש לי בן. סמי מובהל החוצה מחדר הניתוח, לאינקובטור חימום. אבא אחד מודאג, שעד עכשיו סתם קראו לו ערן, הולך איתו למח´ יילודים ונותן את ההוראות שהכנתי מראש. צמד סבים וסבתות מודאגים מצליחים להעיף בו מבט ונושמים לרווחה. כמה דקות אח"כ אני מועברת להתאוששות. הרופא שלי מגיע מחוייך, מרגיע ומעודד, נפרד ממני והולך לסייע לזוגות נוספים להגיע לרגע שבו אני נמצאת. אני מביטה בשעון –9:15. זה הכל? וואו, זה היה מהיר. אחרי שאני מועברת למח´ יולדות, אמא שלי מאתרת את נאווה המיילדת (זוכרים? זו שיילדה אותה) והיא מביאה אלי את הבן שלי. בעגלה שמגיעה שוכב לו איש קטן ומושלם ישן שנת ישרים. נאווה מביאה אותו אלי ואני מחבקת אותו. האיש הקטן שלי הוא העתק מוקטן של האיש הגדול שלי. כאן מגיע שלב הדמעות. אפשר היה להציל את הכנרת עם מה שנשפך לי מהעיניים. מאוחר יותר אני מקבלת את כל הפרטים –סמי נולד בשעה 8:47 (זה היה מהיר, כבר אמרתי?) במשקל 3380 ק"ג (פלא שלא הצלחתי לזוז בסוף ההיריון?) ההחלמה מהניתוח לא היתה קלה. את שלב הלקום מהמיטה בפעם הראשונה אני עושה עם אמא, שמכירה את הנטיה שלי להתעלף מרוב כאב. במסירות היא מסייעת לי לרדת מהמיטה ולהתקלח. כל תזוזה מלווה בכאב חד. אי אפשר לתאר כאבי צירים, ואי אפשר לתאר כאב אחרי ניתוח כזה. אני מגלה כמה שרירי הבטן פעילים בכל תנועה קטנה שאנחנו עושים, מבלי שנהיה מודעים לכך. אני לא מוותרת לעצמי. יש לי ילד שאני צריכה לדאוג לו. הבחור התגלה כרעבתן ועקשן. כשהוא רוצה לאכול, הוא רוצה כאן ועכשיו. ציצי כבר לא יהיה פה אני מבינה מהר מאוד, אבל מנסה בכל זאת.אחרי כמה ימים של תסכול הדדי, אני מחליטה שלא יצאתי מדעתי ומה שחשוב זה שהילד יאכל ויהיה רגוע (וגם אני). אני מתארגנת על משאבת חלב ואנחנו עוברים להאכלה מבקבוק. ביום שישי אנחנו משתחררים והולכים הביתה. ששה ימים קודם לכן נכנסתי בשערי בית החולים עם בטן גדולה. עכשיו הבטן מונחת בבטחה בסל-קל ומחייכת מתוך שינה. שמו בישראל של סמי – יהב. שהו שם שמאוד אהבנו ואינו נפוץ כ"כ, בייחוד אצל בנים. בדיקה במילון העלתה שיהב משמעותו תקווה. כמה סמלי. יהב שלנו התחיל ב-21 במרץ כעובר בן 4 תאים שהוחזר לרחם. ב-4 באפריל התממשה התקווה שלנו לבטא חיובית. ב-1 בדצמבר נולדה התקווה שלנו. עד כאן הסיפור שלנו (מתנצלת שיצא קצת ארוך). תודה לכל מי שהיתה לו הסבלנות לקרוא עד כאן. תודה לכל החברים והחברות שליוו אותנו לאורך כל הדרך. תודה לכולכם על העצות החכמות שקיבלנו כאן, על היד המלטפת והמחבקת ברגעים הקשים, על השמחה ברגעים המאושרים.

 

[חגית של אורן]

וואוו, באמת מלא תקווה

סיפור מדהים עם סוף מדהים. אז עכשיו את צריכה רק לצרף תמונה של הבונבון

 

[מרב של ערן]

לבקשת הקהל...

 

[אמא של אלמוג וירדן]

איזה סיפור מרגש../images/Emo24.gif

ויהב תינוק מהמם

 

[ש י ר ל י 30]

איזה סיפור מלא תקוה - פשוט מדהים !

ויהב

אמיתי ! הרבה אושר שיהיה לכם !

 

[ammy]

וואו איזה סיפור !!!מאחל לך הרבה אוש

ר !!!

 

[טאש]

וואו, מרב. איזה סיפור!

שתהיו בריאים. כל כך ריגשת אותי (את וחוש ההומור שלך. נראה לי שהיינו יכולות להיות חברות נהדרות

) שתהיה לכם הרבה נחת מיהב. המון אושר ובריאות