זכותך שלא יעשנו לידך.
בה בעת, לדעתי זה שגוי להגיע למסקנות מרחיקות לכת על אופי של אדם רק על סמך סממן אחד- עישון- וזאת מבלי להכיר אותו לעומק.
בנוגע לכך שיפריע לך שבת זוג מעשנת פוגעת בעצמך, אני לא יודעת איך להגיב לזה.. הייתי בקשר פעם עם בחור ששנא עישון. זה באמת הגעיל אותו, והבנתי את זה. לא הייתי מעשנת לידו כמעט בכלל, וזה היה קשה כי היינו ביחד 24/7 ודי חיינו ביחד. אז מידי פעם שהיינו בנפרד עישנתי, ואם הייתי איתו וממש התחשק לי לעשן הייתי שואלת אם זה בסדר, יוצאת לסיבוב ומעשנת, וכמובן שאחר כך אוכלת 5 טיקטקים ומסטיק- הוא מאלה שממש מרגישים שזה "להתנשק עם מאפרה". לכאורה, אין יותר מתחשב מזה, נכון? ועדיין, זה לא הספיק לו. כלומר, כל דבר פחות מהפסקה אבסולוטית שלי מעישון לא היה מספיק לו. למה? הוא שלף את קלף 'זה מפריע לי שאת פוגעת בעצמך'. יצא מצב שאני מאד התפשרתי והתכווננתי אליו, כי באמת אהבתי אותו ואני באמת מכבדת אנשים שנגעלים מישון, ומבחינתו כל המאמץ האדיר הזה שלי (רק מעשנים יבינו) נלקח כמובן מאליו ואף פעם זה לא היה מספיק. למה? כי גם אם אני לא מעשנת בכלל לידו ואף השפעה פיזית של סיגריה לא השפיעה עליו (ריח, מחנק, טעם וכו')- זה עדיין לא היה מספיק כי הפריע לו שאני פוגעת בעצמי.
לדעתי זאת גישה שגויה ולבסוף גם נפרדנו, לא רק בגלל זה, הייתה לי סיבה הרבה יותר משמעותית לסיים את הקשר בינינו, אבל זה היה שם. לקראת סוף הקשר יצא לנו לבלות חודש ימים בנפרד, כשכל אחד מאיתנו ביבשת אחרת. פתאום בחודש הזה, שחזרתי לעשן באוטו שלי ובבית שלי ועם הקפה של הבוקר וכו', פתאום הבנתי מה הייתי מוכנה לעשות בשבילו (ואהיה מוכנה לעשות בשביל כל מי שעישון מפריע לו), וכמה שהוא לא הבין איזה הקרבה עצומה זאת הייתה מבחינתי. זה בהחלט גרם לי לחשוב שוב על הקשר שלנו ובאמת לא הרבה זמן אחרי שהוא חזר לארץ זה נגמר בינינו.
(וואי, יצא חפירה..)