ראשית, זכותך לחשוב שמילה מסוימת לא מתאימה.
אני לא אומרת לך באילו מילים להשתמש, אני משתמשת במילים שלדעתי מתאימות, אתה יכול להשתמש במילים אחרות.
שנית, לא דיברתי על תרופות. למיטב הבנתי גם סנדי לא לוקחת תרופות. דיכאון יכול להופיע בכל מיני צורות. עוד בתקופה שלא היו תרופות ולא ידעו ממש מה גורם לו, אני זוכרת שקראתי על סופר מפורסם שהיו לו תקופות שפשוט ללא שום קשר לנסיבות חיצוניות היה נכנס לדיכאון קשה לתקופה מסוימת ואחר כך זה היה עובר לו, שוב לכאורה ללא שום טריגר חיצוני, עד הפעם הבאה. בלי שום כדורים. ככה זה עבד אצלו, ואני מכירה עוד אנשים שסובלים מהתקפי דיכאון כאלה. יש כאלה שיוצאים ונכנסים ויש כאלה שסובלים רוב חייהם. לחלק התרופות עוזרות ולחלק לא. הרבה פעמים נטייה לדיכאון גם עוברת במשפחה. באותן נסיבות אדם אחד יכנס לדיכאון ואחר לא. ושוב - הדיכאון לפעמים כלל לא קשור לנסיבות חיצוניות. ככה שזה עניין מורכב. אני לא אומרת שכיום מבינים בדיוק איך ולמה המצב הזה נוצר (כמו שלא יודעים לפעמים מה בדיוק גורם למחלה זו או אחרת, או מדוע בתנאים זהים אדם אחד יחלה ואחר לא, או יחלה במשהו אחר). אבל לדעתי ברור שזה הרבה יותר מורכב ומסובך מכדי להאשים את האדם שנכנס לדיכאון או מגיב למצב בצורה רגשית מסוימת שזה הכול עניין של רצון ושליטה עצמית ואם רק ירצה - הוקוס פוקוס והרגשתו תתהפך.
אני זוכרת משבר נוראי מבחינתי כשהילדה שלי הייתה בבית חולים תקופה ארוכה עם כאבים נוראיים והרופאים לא יכלו לאבחן מה יש לה, ובשלב מסוים לאור בדיקות שעשו חשדו שזה משהו ממש לא טוב. לא יכולתי לישון בלילות. הייתי כל הזמן עוסקת בשכנועים עצמיים שאני חייבת להיות חזקה, שיהיה בסדר, שמה שזה לא יהיה נתגבר על זה, שיש לי עוד ילדים שצריכים אותי וכו'. זה עזר לי? ממש לא. אפילו לאכול לא הייתי מסוגלת. וכשבסוף בעקבות חשדות שאפילו כרגע אני לא יכולה להעלות אותם על הכתב עשו לה בדיקות וניתוחים והתגלה שזה היה משהו שחולף והיא גם הבריאה והכול הסתיים בשלום, הייתי בטוחה שאחוש הקלה עצומה, שאהיה מאושרת, שארקוד על הגגות. ומה קרה במקום זה?
המועקה והחרדה פשוט סירבו לעזוב אותי. הכול היה טוב בחיי, משפחה אוהבת, כולם בריאים, הכול חזר לקדמותו, קיבלנו את חיינו בחזרה, זכינו במתנה מופלאה. לא הבנתי מה לא בסדר איתי, כעסתי על עצמי שאני לא יודעת להעריך את מה שיש לי, שבמקום ליהנות מהחיים ולנצל כל רגע שבו הכל בסדר כי החיים קצרים, אני כל הזמן מסתובבת עם האבן הכבדה הזו בלב. התביישתי מההרגשה הזו וניסיתי לשמור אותה כמה שיותר לעצמי כדי לא להרוס את מצב הרוח לבני משפחתי, שהגיע להם להיות מאושרים אחרי תקופה כה קשה. המשכתי לכאורה לתפקד כרגיל, ללמוד לעבוד ולבלות, אבל הרבה פעמים כל מה שבאמת רציתי זה לשבת בפינה חשוגה ולבכות או להיעלם לגמרי. אף פעם לא הרגשתי ככה לפני זה ולא הבנתי מה עובר עליי, ואיך זה שאני, שתמיד הייתי חזקה, כל כך חלשה פתאום שאני לא מסוגלת להתגבר על תחושה שאין לה אפילו שום הצדקה במציאות - זו פשוט לא אני. הלכתי לדבר עם אנשי מקצוע שונים, הייתי עוסקת בשכנועים עצמיים בלי סוף, וגם היה לי ברור שאין לי על מי לכעוס ולמי לבוא בטענות כי אף אחד לא אשם בכלום ואלה פשוט החיים. כעסתי רק על עצמי שאני לא מסוגלת לקחת את עצמי בידיים. כשהבנתי שזה לא עובר רק משכנועים עצמיים ושיחות, ניסיתי לקחת תרופות לא חזקות בעצת רופא (כי היה לי חשוב להמשיך לתפקד), הן לא ממש עזרו. לא רציתי לקחת תרופות חזקות יותר. כן ניסיתי טיפול הומיאופתי שאולי קצת עזר, ואולי זה פשוט עבר כבר מספיק זמן שעשה את שלו. בהדרגה ומאוד לאט יצאתי מהמצב האקוטי הזה, שכיום כשאני מסתכלת לאחור ברור לי שהיה תגובה פוסט טראומטית חריפה מאוד. זה לקח שנים עד שלגמרי נפטרתי מהמועקה האיומה והתמידית הזו, ואני בסך הכול בסדר גמור עכשיו, אך בכל זאת יש למה שקרה השלכות, כנראה לכל החיים. עד היום אני מפתחת חרדות נוראיות ונכנסת ללחץ בכל בעיה בריאותית שבני משפחתי מתלוננים עליה. ישר מתחילים לרוץ לי סרטים בראש, וכמה שאני לא משכנעת את עצמי שזה טיפשי ואין סיבה וזה גם לא מסייע בשום צורה להילחץ מכל שטות - זה לא עוזר. מצב של אי ודאות בריאותית, כשלא ברור מה גורם לכאב או למחלה, מכניס אותי תמיד לסטרס שמלווה אותי עד שיש אבחנה או עד שהבעיה חולפת מעצמה. לא משנה כמה קשה אני עובדת על עצמי (ואני עובדת על עצמי כל הזמן בעניין הזה) - התגובה הזו היא פשוט בלתי נשלטת ולא משנה כמה רציתי למצוא וחיפשתי את הדרך למנוע אותה.
אז שוב, ברור שכל מקרה לגופו וברור שתגובתו של כל אדם אינדיבידואלית ושסוג הטראומה שאני חוויתי בגלל מחלת ילד שונה מסוג הטראומה שסנדי חוותה ואין לי ספק שגם אני הייתי חווה במצבה (כי אני כבר מכירה את עצמי מספיק טוב כדי לדעת זאת), שבו האדם שאני אוהבת וסומכת עליו יותר מכל דבר אחר בעולם ושביליתי איתו את מרבית חיי, ושנתפס בעיניי לאור התנהגותו לאורך השנים הרבות שאני צמודה אליו כאדם בעל נפש אצילית וטהורה עם ערכים התואמים את שלי, היה מועל באמוני בצורה כזו. ואין לי ספק שאף על פי שתאורטית אני יודעת שכל דבר עלול לקרות בחיים, עדיין לו זה היה קורה זה היה מכה נראית. אין לי ספק שהיה לוקח לי הרבה זמן להתאושש ממצב כזה, והיו גם נשארים משקעים לכל החיים.
רק בגלל שאף אחד לא נפגע פיזית, זו טעות לדעתי להקל ראש. פגיעות בנפש אינן בהכרח פחותות בעוצמתן או בנזק שהן גורמות מפגיעות פיזיות. אז אני מסכימה שכשקורה דבר כזה בחיים, האדם (בהנחה שהוא רוצה לחזור לחיים) חייב לנסות בכל כוחו ובכל הדרכים האפשריות לאסוף את עצמו ולנסות לצאת מזה, אבל זה מאוד מאוד קשה, הדרגתי ולוקח לפעמים המון זמן, וגם סנדי זקוקה כנראה לזמן שלה ואין מה להאשים אותה בזה שהיא עדיין לא התאוששה ולא חיה את חייה בכיף כאילו כלום לא קרה. אולי בעוד שנה, שנתיים, שלוש היא תהיה במקום אחר, אבל זה יקח כמה שזה יקח, ולא באשמתה.
אני מודעת היטב לעובדה שהעולם אינו מושלם. אבל אני גם מאמינה, ואף יודעת מניסיון, שככל שאני שואפת ומתאמצת יותר להגיע לשלמות כפי שהיא נתפסת בעיניי, כך יש לי סיכוי להגיע יותר קרוב אליה. נכון, אני אף פעם לא אגיע לשלמות מוחלטת, אך רוב הסיכויים שאהיה במצב הרבה יותר טוב מאשר אם אגיד לעצמי שהעולם לא מושלם ולכן אין אפילו טעם לשאוף ולהילחם בטחנות רוח. אז אני רחוקה מאוד מלהיות דון קישוט או להאמין בתמימות בדברים שהוא האמין בהם, אבל אני כן מאמינה בלהילחם למען הגשמת חלומותיי ומטרותיי ולמען מי ומה שחשוב לי, ומרגישה שהמלחמה הזו בסך הכול ממש משתלמת. וגם אם אפסיד אי פעם - זה לא יהיה כי לא ניסיתי ולא עשיתי את כל מה שיכולתי. tאו, כמאמר המשורר, do not go gently into that good night, ולא רק במשמעות של להילחם במוות, אלא גם למען החיים.
ובאשר לפרנקל - אני לא רואה איך משנתו סותרת ולו משהו ממה שכתבתי. אין לי כמובן אפשרות להעמיד את עצמי במקומו חלילה ולדעת איך הייתי מתנהגת ומה חושבת מהמקום שבו היה, אבל שוב - כולנו אנשים שונים ולא כולנו מתמודדים עם קושי באותה צורה ומתגברים באותה קלות ומהירות. אנשים שונים זה מזה במאפיינים הפיזיים שלהם, ובאותה מידה במאפיינים הנפשיים שלהם. למה ואיך בדיוק אנחנו עוד לא יודעים, ולכן עדיין גם לא יודעים מה הדרך הטובה ביותר לעזור לכל אינדיבידואל. טיפול שעובד על אחד עלול לא לעבוד על אחר, גם ברפואה הפיזית, אבל גם הנפשית.
מה שבטוח - קטונתי ואיני מתיימרת לזלזל בסבל של אחרים ולהגיד למי שסובל שזו בחירה שלו לסבול ושאם רק יבחר - הסבל יעלם כבמטה קסם.
