אצלנו אומרים ש"אמור זה שם של דג",
במובן שגם אם אמורים, כלומר עדיף, להרגיש בצורה מסוימת, זה לא תמיד קל ולוקח זמן להגיע לרגשות האלה. אני לא חושבת שאני אמורה לא לסלוח לעצמי, אלא שלפעמים הניסיון להגיע למצב שבו אני באמת מצליחה לסלוח לוקח את הזמן שלו. לעומת זאת, יש דברים שאני מרגישה אחריות על גרימתם, אך גם מבינה שבאותו הזמן שהחלטתי ופעלתי, פעלתי על פי מיטב הידע והשיקולים שהיו לי באותו זמן ומתוך כוונות טובות, וזה שבדיעבד הסתבר שטעיתי זו לא סיבה להמשיך להתייסר ולא לסלוח לעצמי, אלא, אם רלוונטי, להפיק לקחים לפעם הבאה. אם אחזור על אותה התנהגות בפעם הבאה, תוך שאני כבר מודעת לכך שהיא פסולה ומבינה את כל ההשלכות שלה - אז סביר שבאמת אחוש אשמה ולא רק אחראית.
אגב, אני בהחלט לא מאמינה בהכללות, גם בענייני סליחה ואהבה. יש דברים שעליהם לדעתי לא סולחים. אם מישהו, חלילה, ירצח אדם שאני אוהבת, אני לא רוצה ולא מוכנה לסלוח לו. זה אפילו נראה לי מעוות לסלוח לו. זו סתם דוגמה קיצונית כדי להדגים את הנקודה שלי, ואין כאן כל ניסיון להשוות בין בגידה ורצח, כמובן.
אני לא בטוחה שדיונים בפורומים ברמה התיאורטית מעוררים בי משהו שניתן לכנות אותו רגש. מתעורר בי רגש במצבים אישיים יותר, אם מותר להגדיר כך, שבהם, אנשים בשר ודם כמוך וכמו סנדי חולקים אותי את סבלם וכאבם האישי. זה מעורר בי אמפתיה, רצון לנחם, לתמוך ולסייע, אם אפשר, או לפחות להגיד מילים טובות ומחזקות. דיונים יותר כלליים, קיומיים ועקרוניים, בעלי אופי פילוסופי או פסיכולוגי, מעוררים בי יותר מחשבה (כשהם מעניינים) מאשר רגש.