בניגוד אליך, לי יש ראיות שיתמכו בדעה שלי
אני מעדיפה לבסס את הדעות שלי על המציאות, במידת האפשר.
 
קודם כל, אודה בכך שיש גרסאות של רגשות שליליים כמו טינה וכעס שאכן יכולות לגרום לנזק בריאותי. זה לא בדיוק מה שאתה אומר, אבל מספיק קרוב (קראתי במגוון מקומות, אחד מהם זה הספר המומלץ מאוד "סרטן כנקודת מפנה").
 
כך שזו נקודה לטובתך.
 
למרות זאת, אני לא מסכימה. יש סוגים שונים של רגשות שליליים, סוגים שונים של סליחה ושל אהבה, ומה שאתה מציג זו פרדיגמה אבסולוטית שפשוט סותרת את המציאות שאני מכירה. וכבר אמרתי שאני מעדיפה לבסס את דעותיי על המציאות.
 
אהבה לא סותרת סליחה. אני אוהבת את הוריי ואחי אהבת נפש, אבל יש דברים שלא סלחתי להם עליהם. (אני לא יכולה להגיד אותו הדבר על בן הזוג. כנראה כי יש בינינו תקשורת טובה שמאפשרת לדבר על דברים, וגם כי הוא מוכן להתנצל על טעויות ולקחת אחריות בצורה שמשפחת המקור שלי לא מסוגלת לעשות).
ואני עדיין אוהבת אותם. זה לא אומר שאני "נוטרת טינה" או אוגרת כעס בלב. אבל נשארה תחושה לא נעימה, והיא לא נעלמה, למרות שעברו שנים. אני לא חושבת על הדברים האלו בכלל, אבל אם שואלים אותי, אני יכולה לומר - לא שכחתי, לא סלחתי, ואני עד היום מממשת את הלקחים שלי. למשל - לא להגיע למקום ולסמוך על אבא שלי שיתן לי טרמפ. לדאוג לאמצעי תחבורה משלי.
 
אני לא חושבת שזה אומר שאהבתי להורי לא עמדה במבחן האש באיזשהו מובן. אהבה זה לא משתנה בינארי. אף אהבה לא מושלמת, ויכולה להיות אהבה-אבל. אני אוהבת את אחי, אבל לא סומכת עליו שיגיע בזמן לשום מקום. זה לא אומר שאהבתי בטלה ומבוטלת, אפילו אם זה המיתוס שבו אתה בוחר להחזיק.
 
אין לי גם שום סיבה להאמין שאי-סליחה שכזו גורמת נזק כלשהו. יש לזה אפס ראיות. לעומת זאת, יש בה תועלת - המנעות ממצבים רעים שרק יגרמו לי לכעוס יותר על ההורים שלי. פעם, מזמן, זה מה שהייתי עושה. מתעצבנת, כועסת, סולחת, ואז שוב חוזרת על אותה הטעות. לא עוד. וזה עשה ליחסים שלנו רק טוב.
 
ובנוגע לתועלת - במצבי קונפליקט חוזרים על עצמם עם כמות משתתפים מעטה, האסטרטגיה המנצחת היא מידה כנגד מידה. כשיש רעש, אז מידה כנגד מידה עם סלחנות לבגידה ראשונה. זה מודל של דילמת האסיר עם חזרות, אבל זו ההתנהגות שמפגינות ציפורים בטבע כשיש פלישה לטריטוריה שלהן, למשל. זו אסטרטגיה מנצחת.
 
עודף סליחה והעדר גבולות גורם לאנשים לדרוך על המוחל והסולח, בעוד שמידה כנגד מידה יכולה לפעמים להציל מערכת יחסים כזו עם אדם שהוא לא רע (או לגלות שהאדם השני לא היה חבר מלכתחילה).
 
זה אומנם לא ממש רלוונטי, אבל האמונה שלך בסליחה ומחילה נשמעת כמעט-דתית, ומאוד בסגנון הושטת הלחי השניה של הנצרות. אני נגד. זה לא מעשי, לא טוב, ולא רצוי בעיניי. וגם בעל אסוציאציות שליליות.
 
ובנוגע לכותבת שנדרה נדר - קודם כל, טבעי שתזעם כרגע, ואני לא יודעת איזו מידת אמינות לייחס לאמירה שלה. סליחה, בעיני, היא קודם כל רגש. ואנחנו לא אדונים לרגשותינו (אף כי יש דרכים להשפיע עליהם). מאיפה לה לדעת מה יקרה בעתיד?
ודבר שני, אני בעצמי לא סלחתי על דברים מסויימים, אבל אני גם לא נוטרת טינה. אני רואה בקלות מצב בו היא מתגרשת, חיה חיים טובים ומאושרים מבלי לחשוב יותר מידי על הבוגד הנקלה, ועדיין לא סולחת. כמו שאני לא סולחת על דברים מסויימים.
אולי אי המחילה גורמת לה לא לתת אמון בבוגד הנקלה במה שקשור להסדרי ראיה, ולכן כשהוא מנסה להשתמש בילדים נגדה ולא לבוא לביקורים שנקבעו לו עם הילדים, היא לא נתקעת במצב הבעייתי שהוא ניסה לתקוע אותה בו, אלא יש לה תוכנית גיבוי, כי היא צפתה את זה מראש.
 
אפשר גם להמשיך וביחד ועדיין לזכור, לא לשכוח, ולהרגיש איזה רגש שלילי עמום, צל של כעס וזכרון של עוולה שלא נסלחה, כשחושבים על הבגידה. אין לי דוגמא קונקרטית לזה בזוגיות, אבל אין לי סיבה לחשוב שזוגיות תהיה שונה מהותית משאר סוגי הקשרים שקיימים. מה שכן, משטמה עזה וזוגיות אכן לא הולכים טוב ביחד. ואם הרגשות הם שליליים כל כך ובן הזוג לא יענה לאתגר ויתקן לפחות חלק מהנזק שגרם, גירושים הם הפתרון בעיניי. ולא כי היא נכשלה באיזה מבחן, אלא קודם ולפני הכל, היא הוא כשל ובגד בברית ביניהם והפר שבועה ומעל באמונה.
 
בגידה זה ביג דיל, גם אם אתה מנסה בעקשנות להקטין אותה, מסיבותייך. הוא הלא בוגד והוא הלא בסדר, לא היא. היא בסדר גמור. לסלוח לו יהיה מעשה נעלה של חסד שמלפנים משורת הדין, אבל לא לסלוח לו יהיה מה שמגיע לו.
 
הנבואות שלך הן עתיד אפשרי, אבל לא מאוד סביר בעיניי. והן מבוססות על איזשהי תפיסה שנראית לי סוג של מיתוס דתי-נוצרי. וכזה שמבוסס על תפיסה של איך העולם אמור להיות, ולא איך הוא באמת.
 
למרות כל זה, אני מוצאת את העמדה שלך מעניינת ושווה דיון, ואת הכתיבה שלך מעניינת ומנומסת. אשמח להמשיך בדיון.
 
 
