אינני מונוגמי
- פותח הנושא משועשע מהחיים
- פורסם בתאריך
אורחת11111
New member
אני לא בטוחה כלל שאין פגיעה.
אם הוא בוגד באופן קבוע, קשה לי להאמין שנשארים לו הרבה אנרגיה, רגש ותשומת לב להעניק גם לה. מטבע הדברים, הוא גם מבלה פחות זמן בבית. גם אם היא לא יודעת מה מתרחש באמת, יש סיכוי טוב שהיא חשה בריחוק, בשינוי לרעה בקשר שלהם. פרט לכך, יש סיכוי לא קטן בכלל שהאמת תצא לאור והיא תרגיש שבזבזה את חייה על אדם שמעל באמונה. יש משהו מעוות בעיניי בלהפוך את היוצרות ולהציג אותו כקורבן רק כי בשלב הזה היא לא מודעת למה בדיוק הוא עושה כי הוא מסתיר ומשקר. מזכיר לי קצת הטלת אחריות לאונס על נשים כי לא היו לבושות צנוע מספיק או הלכו בחושך. עם כל הכבוד, הוא זה שבוחר מרצונו החופשי וללא כל עקבות, לא היא. אלא אם כן מצא מין את מינו וגם היא בוגדת בו, כמובן.
אם הוא בוגד באופן קבוע, קשה לי להאמין שנשארים לו הרבה אנרגיה, רגש ותשומת לב להעניק גם לה. מטבע הדברים, הוא גם מבלה פחות זמן בבית. גם אם היא לא יודעת מה מתרחש באמת, יש סיכוי טוב שהיא חשה בריחוק, בשינוי לרעה בקשר שלהם. פרט לכך, יש סיכוי לא קטן בכלל שהאמת תצא לאור והיא תרגיש שבזבזה את חייה על אדם שמעל באמונה. יש משהו מעוות בעיניי בלהפוך את היוצרות ולהציג אותו כקורבן רק כי בשלב הזה היא לא מודעת למה בדיוק הוא עושה כי הוא מסתיר ומשקר. מזכיר לי קצת הטלת אחריות לאונס על נשים כי לא היו לבושות צנוע מספיק או הלכו בחושך. עם כל הכבוד, הוא זה שבוחר מרצונו החופשי וללא כל עקבות, לא היא. אלא אם כן מצא מין את מינו וגם היא בוגדת בו, כמובן.
לי זה לא מזכיר אונס, לא מצליח להבין מדוע את הולכת למקום הזה?
לצערי, יצא לי להקשיב להרבה מאוד סיפורי אונס, אונס על אמת.
מה שאת כותבת מזכיר לי יותר דמיון ל "הכחשת שואה"
אלו שמשווים כל דבר לנאצים ולשואה ומבצעים בזאת זילות והורדת הנוראות והמיוחדות שבשואה וזה למעשה הכחשת שואה.
אונס מיני זו חוויה נוראה, ההשואות הנואלות הללו זה זילות הנוראות שבמקרה. זה הפחתת החומרה שבמקרה זה כמו להכחיש את נוראות האונס.
לצערי, יצא לי להקשיב להרבה מאוד סיפורי אונס, אונס על אמת.
מה שאת כותבת מזכיר לי יותר דמיון ל "הכחשת שואה"
אלו שמשווים כל דבר לנאצים ולשואה ומבצעים בזאת זילות והורדת הנוראות והמיוחדות שבשואה וזה למעשה הכחשת שואה.
אונס מיני זו חוויה נוראה, ההשואות הנואלות הללו זה זילות הנוראות שבמקרה. זה הפחתת החומרה שבמקרה זה כמו להכחיש את נוראות האונס.
אורחת11111
New member
כי ההשוואה היא כלל לא לפעולת האונס.
לצערי, אני רואה שאתה חושב שכשמשווים משהו אפשר להשוות רק למשהו כמעט לגמרי זהה. זה ממש לא עובד ככה. העניין שאפשר להשוות היבטים מסוימים בלבד של עניין כלשהו מבלי להשוות את העניין עצמו. אין כל קשר בין פעולת האונס לפעולת הבגידה, אני דיברתי רק על התופעה המאוד ספציפית של הטלת חלק מהאחריות על הקורבן.
לצערי, אני רואה שאתה חושב שכשמשווים משהו אפשר להשוות רק למשהו כמעט לגמרי זהה. זה ממש לא עובד ככה. העניין שאפשר להשוות היבטים מסוימים בלבד של עניין כלשהו מבלי להשוות את העניין עצמו. אין כל קשר בין פעולת האונס לפעולת הבגידה, אני דיברתי רק על התופעה המאוד ספציפית של הטלת חלק מהאחריות על הקורבן.
גם בעניין אחריות ההשוואה נואלת. אונס פעולה פיזית אלימה.
בכל פעולה של תקיפה פיזית אין אחריות לנתקף שאינו תוקף.
לעומת עשיית מין עם אחר מהזוגיות אין כאן תקיפה פיזית בבן הזוג.
יש הפרת אמון יש הפרת הסכם אבל אין תקיפה פיזית.
הזוגיות היא של שני הצדדים ושניהם אחראים למה שקורה בה.
מה שאת כותבת זה עיוות קיצוני של המציאות.
אם אישה מחליטה לא לקיים מין עם בן זוגה במשך שנה,
יש לה אחריות או לא?
מי הקרבן?
בכל פעולה של תקיפה פיזית אין אחריות לנתקף שאינו תוקף.
לעומת עשיית מין עם אחר מהזוגיות אין כאן תקיפה פיזית בבן הזוג.
יש הפרת אמון יש הפרת הסכם אבל אין תקיפה פיזית.
הזוגיות היא של שני הצדדים ושניהם אחראים למה שקורה בה.
מה שאת כותבת זה עיוות קיצוני של המציאות.
אם אישה מחליטה לא לקיים מין עם בן זוגה במשך שנה,
יש לה אחריות או לא?
מי הקרבן?
אורחת11111
New member
לא משנה מה הפעולה כי לא השוויתי בין פעולות.
אפשר כמובן להינעל על משהו ולא להגמיש את המחשבה או הדמיון, אבל לי אין עניין בצרות מחשבה כזו.
אם משהו לא בסדר בזוגיות אז קודם כל מדברים ומנסים לתקן. על פי המידע שניתן כאן, לא היה אפילו רמז שיש איזו בעיה ומסופר פה במפורש על בילויים ויחסים אינטימיים שהתקיימו בין הבעל לאשתו במתכונת "עסקים כרגיל" במקביל לבגידה. הקורבן זה מי שמרמים אותו, משקרים לו ובוגדים באמון שלו. לא תמיד שני הצדדים אשמים, ולהטיל אשמה על הקורבן בלי אפילו לברר פרטים זה ממש לא הוגן. גם אני עברתי גירושים בעברי וגם אני יודעת מה זה כשאין סיפוק מיחסים זוגיים. אז כשהרגשתי שמשהו לא מתנהל בצורה מספקת - דיברתי עם בעלי הראשון, לא הלכתי לבגוד בו. וגם ברור לו שזו לא אשמתו - אנחנו פשוט היינו שונים מדי, לא הצלחנו להבין עד הסוף זה את זה, ובדברים האלה זו לא אשמתו של איש. כשראיתי שזה לא משהו שאפשר לפתור, התגרשתי. אבל לרמות? לשקר? לבגוד באמון? ואילו הייתי עושה זאת זו הייתה לגמרי אשמתי ואחריותי וכל ניסיון להעביר את האחריות עליו כי התברר שהוא, שלא באשמתו, לא גבר חלומותיי ולא מספק אותי כבעל בכלל לא בא בחשבון כי זה ניסיון נואל ולא הוגן מבחינתי.
אפשר כמובן להינעל על משהו ולא להגמיש את המחשבה או הדמיון, אבל לי אין עניין בצרות מחשבה כזו.
אם משהו לא בסדר בזוגיות אז קודם כל מדברים ומנסים לתקן. על פי המידע שניתן כאן, לא היה אפילו רמז שיש איזו בעיה ומסופר פה במפורש על בילויים ויחסים אינטימיים שהתקיימו בין הבעל לאשתו במתכונת "עסקים כרגיל" במקביל לבגידה. הקורבן זה מי שמרמים אותו, משקרים לו ובוגדים באמון שלו. לא תמיד שני הצדדים אשמים, ולהטיל אשמה על הקורבן בלי אפילו לברר פרטים זה ממש לא הוגן. גם אני עברתי גירושים בעברי וגם אני יודעת מה זה כשאין סיפוק מיחסים זוגיים. אז כשהרגשתי שמשהו לא מתנהל בצורה מספקת - דיברתי עם בעלי הראשון, לא הלכתי לבגוד בו. וגם ברור לו שזו לא אשמתו - אנחנו פשוט היינו שונים מדי, לא הצלחנו להבין עד הסוף זה את זה, ובדברים האלה זו לא אשמתו של איש. כשראיתי שזה לא משהו שאפשר לפתור, התגרשתי. אבל לרמות? לשקר? לבגוד באמון? ואילו הייתי עושה זאת זו הייתה לגמרי אשמתי ואחריותי וכל ניסיון להעביר את האחריות עליו כי התברר שהוא, שלא באשמתו, לא גבר חלומותיי ולא מספק אותי כבעל בכלל לא בא בחשבון כי זה ניסיון נואל ולא הוגן מבחינתי.
כשאדם פונה למה שפנה פותח השרשור זה כי יש לו קושי בהתמודדות
עם המציאות. יש שקושי עבורם אתגר ומוצאים לבד ולפעמים עם עזרה
איך להתמודד עם הקיים. יש הפונים לבריחה דרך הרפתקאות והתעסקויות שונות , וסוגים שונים. יש הבוחרים בלנתק.
ממה שאת כותבת על הקשר הראשון ומאחר ולדעתי שונה יכול אפילו להעשיר זוגיות, יש לי השערה לפי תפישתי שיכולת לפעול אחרת, אין לי מושג האם היו ילדים,
איז הרקע החל הקשר ההוא, באיזה ניסיון ובמה ובמי הסתיעת לבחירה. מה שבחרת שייך לעבר. לטעמי המושג אשמה שייך לעולם המשפט הפלילי ולאי שמירת דת ואין לא מקום במערכת יחסים.
את בטוחה שדרך הפעולה שלך היא המיטבית, אולי כן אולי לא.
בפורמט הזה אין לי מנדט לברר וגם לא מקום ראוי לכך.
אני מעיד על עצמי שסיגלתי ספקנות ואפילו יצירתיות וגמישות מחשבתית.
בעיסוקים שלי בלי זה אין לי אפשרות לפעול.
עם המציאות. יש שקושי עבורם אתגר ומוצאים לבד ולפעמים עם עזרה
איך להתמודד עם הקיים. יש הפונים לבריחה דרך הרפתקאות והתעסקויות שונות , וסוגים שונים. יש הבוחרים בלנתק.
ממה שאת כותבת על הקשר הראשון ומאחר ולדעתי שונה יכול אפילו להעשיר זוגיות, יש לי השערה לפי תפישתי שיכולת לפעול אחרת, אין לי מושג האם היו ילדים,
איז הרקע החל הקשר ההוא, באיזה ניסיון ובמה ובמי הסתיעת לבחירה. מה שבחרת שייך לעבר. לטעמי המושג אשמה שייך לעולם המשפט הפלילי ולאי שמירת דת ואין לא מקום במערכת יחסים.
את בטוחה שדרך הפעולה שלך היא המיטבית, אולי כן אולי לא.
בפורמט הזה אין לי מנדט לברר וגם לא מקום ראוי לכך.
אני מעיד על עצמי שסיגלתי ספקנות ואפילו יצירתיות וגמישות מחשבתית.
בעיסוקים שלי בלי זה אין לי אפשרות לפעול.
אורחת11111
New member
לא כתבתי על הקשר הראשון, אלא על הנישואים הראשונים.
היו לי קשרים, ואף קשר ארוך, גם לפני זה. ולא, לא יכולתי לנהוג אחרת כי זה לא מתאים לי. הכי חשוב לאדם להיות שלם עם עצמו ועם מעשיו. ואשמה זה ממש לא רק עניין פלילי בעיניי. כשאדם פועל בצורה שלדעתו אינה מוסרית הוא מרגיש רגשות אשמה. תחושת אשמה קיימת כשלאדם יש מצפון וערכים שהוא מאמין בהם אבל לא הצליח לפעול בהם, ולדעתי זה רגש טבעי שבגדול מכוון אותי למקומות הנכונים עבורו. ברור שכמו בכל דבר, יש מצבים פתולוגיים שבהם זה קיצוני ומוגזם ולא מאפשר חיים נורמליים (בדיוק כמו שלאכול במידה ולהגביל את סוג וכמות המזון שנכנס לפה זה בריא, אך אנורקסיה והרעבה עצמית זה בכלל לא בריא), אך אני לא מדברת על מצבים כאלה. כשאני מודעת לכך שאילו הייתי עושה משהו זה היה גורם לי לרגשות אשמה, אני מבינה שהמצפן המוסרי שלי אומר לי לעצור ולחשוב היטב, שזה לא הכיוון שבו אני רוצה ללכת (לא קשור לבגידה, כי אף פעם לא היה לי צורך או רצון לבגוד, אבל בעניינים אחרים זה כן קרה לי). שוב, אני מדברת על עצמי וומיניסיוני. ברור שלא כולם חושבים ונוהגים כמוני, וזו זכותם, אבל זה לא רלוונטי מבחינתי.
וכן, ההחלטה קיבלתי להתגרש באותו מצב, למרות הקושי והכאב, הייתה בהחלט ההחלטה החכמה והטובה ביותר שקיבלתי בחיי. פשוט ידעתי שאני חייבת לעשות זאת, שאין מצב שאמשיך לחיות כך את חיי. ברור לי שלא הייתי יכולה להיות מאושרת עם האדם הזה, וכבר הבנתי מהניסיון איתו מה אני כן צריכה בבן זוג כדי שיהיה לי סיכוי להיות מאושרת איתו. מאז חלפה יותר מרבע מאה בנישואים שניים - וטפו טפו טפו, מצאתי בדיוק את אותו הקשר ברמה הנפשית והרגשית שהיה כה חסר לי עם בעלי הראשון - ושוב, לגמרי לא באשמתו או כי היה אדם רע (ואני יודעת שהוא בסוף כן מצא את האישה שכנראה מתאימה לו באמת והקים משפחה שמחזיקה מעמד עד היום), אלא כי פשוט לא התאמנו, לא חלמנו ולא התחברנו לאותם דברים, ולמרות הכוונות הטובות מצד שנינו שום דבר לא היה יכול לשנות זאת.
היו לי קשרים, ואף קשר ארוך, גם לפני זה. ולא, לא יכולתי לנהוג אחרת כי זה לא מתאים לי. הכי חשוב לאדם להיות שלם עם עצמו ועם מעשיו. ואשמה זה ממש לא רק עניין פלילי בעיניי. כשאדם פועל בצורה שלדעתו אינה מוסרית הוא מרגיש רגשות אשמה. תחושת אשמה קיימת כשלאדם יש מצפון וערכים שהוא מאמין בהם אבל לא הצליח לפעול בהם, ולדעתי זה רגש טבעי שבגדול מכוון אותי למקומות הנכונים עבורו. ברור שכמו בכל דבר, יש מצבים פתולוגיים שבהם זה קיצוני ומוגזם ולא מאפשר חיים נורמליים (בדיוק כמו שלאכול במידה ולהגביל את סוג וכמות המזון שנכנס לפה זה בריא, אך אנורקסיה והרעבה עצמית זה בכלל לא בריא), אך אני לא מדברת על מצבים כאלה. כשאני מודעת לכך שאילו הייתי עושה משהו זה היה גורם לי לרגשות אשמה, אני מבינה שהמצפן המוסרי שלי אומר לי לעצור ולחשוב היטב, שזה לא הכיוון שבו אני רוצה ללכת (לא קשור לבגידה, כי אף פעם לא היה לי צורך או רצון לבגוד, אבל בעניינים אחרים זה כן קרה לי). שוב, אני מדברת על עצמי וומיניסיוני. ברור שלא כולם חושבים ונוהגים כמוני, וזו זכותם, אבל זה לא רלוונטי מבחינתי.
וכן, ההחלטה קיבלתי להתגרש באותו מצב, למרות הקושי והכאב, הייתה בהחלט ההחלטה החכמה והטובה ביותר שקיבלתי בחיי. פשוט ידעתי שאני חייבת לעשות זאת, שאין מצב שאמשיך לחיות כך את חיי. ברור לי שלא הייתי יכולה להיות מאושרת עם האדם הזה, וכבר הבנתי מהניסיון איתו מה אני כן צריכה בבן זוג כדי שיהיה לי סיכוי להיות מאושרת איתו. מאז חלפה יותר מרבע מאה בנישואים שניים - וטפו טפו טפו, מצאתי בדיוק את אותו הקשר ברמה הנפשית והרגשית שהיה כה חסר לי עם בעלי הראשון - ושוב, לגמרי לא באשמתו או כי היה אדם רע (ואני יודעת שהוא בסוף כן מצא את האישה שכנראה מתאימה לו באמת והקים משפחה שמחזיקה מעמד עד היום), אלא כי פשוט לא התאמנו, לא חלמנו ולא התחברנו לאותם דברים, ולמרות הכוונות הטובות מצד שנינו שום דבר לא היה יכול לשנות זאת.
הצמדותיך לאמונותייך מעוררת כבוד.
אני סבור שאין אדם שאין לו מצפון וערכים (לא כולל פסיכופתים או כל סוג של פגועים כמו כאלו שמוגדרים בפיגור עמוק )
איך את מגדירה ערך?
איך תגדירי מצפון?
האם סליחה, חמלה, נכנסים לדעתך בגדר ערכים?
כשאת כותבת אושר, למה את מתכוונת? איך זה נראה בחיים? איך בא לביטוי?
אני סבור שאין אדם שאין לו מצפון וערכים (לא כולל פסיכופתים או כל סוג של פגועים כמו כאלו שמוגדרים בפיגור עמוק )
איך את מגדירה ערך?
איך תגדירי מצפון?
האם סליחה, חמלה, נכנסים לדעתך בגדר ערכים?
כשאת כותבת אושר, למה את מתכוונת? איך זה נראה בחיים? איך בא לביטוי?
אורחת11111
New member
אני לא יודעת כי אין לי אפשרות להביט לתוך נפשם של אחרים,
אך אני בהחלט רוצה להאמין שלרוב בני האדם יש מצפון וערכים. עם זאת, לדעתי, כשיש מצפון וערכים, לא מן הנמנע ואף טבעי שמתישהו יתעוררו גם רגשות אשם, כי אף אחד מאיתנו לא מושלם ומדי פעם כל אחד עלול להיקלע לסיטואציות שבהן יש התנגשות בין העקרונות המוסריים שהוא דוגל בהם למה שהוא חושב או אפילו עושה. זה כמו דגל אדום שהמצפון מנפנף בו כדי להזהיר שיש גבולות שלא חוצים או שאסור לחצות שוב.
בוודאי שסליחה וחמלה הם ערכים, אך לא בכל מחיר ובכל מצב, ובמיוחד כשיש סיכוי גדול שהם יגרמו לסבל נוסף למי שכבר נפגע מאותו אדם.
במצבים כאלה יש מבחינתי סדר עדיפויות: אם יש צד שנפגע בשל התנהגות חסרת התחשבות ואנוכית, אז הוא זה שמגיעה לו בראש וראשונה החמלה שלי וההזדהות עם הצורך של אותו אדם להגן על עצמו בפני פגיעה נוספת (או, במקרים מסוימים והחמורים יותר, זה אפילו תפקידה של המדינה והחברה). מי שמבצע מעשים שבעיניי הם רעים מתוך ידיעה והבנה של מעשיו, ושגם עושה זאת בשקט ובמרמה מאחורי הגב של מי שהוא התחייב לנהוג כלפיו בהגינות ובנאמנות (וברור שאם האדם מסתיר ומתגנב, הוא מודע לכך שמה שהוא עושה לא בסדר) - אז כן, לדעתי הוא פחות ראוי לסליחה ולחמלה. זה לא אומר שבמציאות לעולם לא אסלח ולא אחמול - אלה הם דברים שלא ניתן לדעת בוודאות איך נתמודד איתם עד שחלילה מתרחשים בזמן אמת, והם תלויים בנסיבות, בהתנהגות וברגשות של הנוגעים בדבר שלא בהכרח ניתנים לחיזוי, אבל זה בהחלט מה שאני חושבת ברמה העקרונית.
כבר היו לי מצבים שבהם סלחתי לאנשים על כך מיני פגיעות שלא הייתי בטוחה אם אוכל לסלוח עליהן, אך מעולם לא עמדתי במצב שבו הייתי צריכה לסלוח על בגידה קשה מצד האדם הקרוב לי ביותר עליי אדמות שעליו סמכתי בעיניים עצומות ושהפר את ההבטחות החשובות ביותר שנתן לי.
אך אני בהחלט רוצה להאמין שלרוב בני האדם יש מצפון וערכים. עם זאת, לדעתי, כשיש מצפון וערכים, לא מן הנמנע ואף טבעי שמתישהו יתעוררו גם רגשות אשם, כי אף אחד מאיתנו לא מושלם ומדי פעם כל אחד עלול להיקלע לסיטואציות שבהן יש התנגשות בין העקרונות המוסריים שהוא דוגל בהם למה שהוא חושב או אפילו עושה. זה כמו דגל אדום שהמצפון מנפנף בו כדי להזהיר שיש גבולות שלא חוצים או שאסור לחצות שוב.
בוודאי שסליחה וחמלה הם ערכים, אך לא בכל מחיר ובכל מצב, ובמיוחד כשיש סיכוי גדול שהם יגרמו לסבל נוסף למי שכבר נפגע מאותו אדם.
במצבים כאלה יש מבחינתי סדר עדיפויות: אם יש צד שנפגע בשל התנהגות חסרת התחשבות ואנוכית, אז הוא זה שמגיעה לו בראש וראשונה החמלה שלי וההזדהות עם הצורך של אותו אדם להגן על עצמו בפני פגיעה נוספת (או, במקרים מסוימים והחמורים יותר, זה אפילו תפקידה של המדינה והחברה). מי שמבצע מעשים שבעיניי הם רעים מתוך ידיעה והבנה של מעשיו, ושגם עושה זאת בשקט ובמרמה מאחורי הגב של מי שהוא התחייב לנהוג כלפיו בהגינות ובנאמנות (וברור שאם האדם מסתיר ומתגנב, הוא מודע לכך שמה שהוא עושה לא בסדר) - אז כן, לדעתי הוא פחות ראוי לסליחה ולחמלה. זה לא אומר שבמציאות לעולם לא אסלח ולא אחמול - אלה הם דברים שלא ניתן לדעת בוודאות איך נתמודד איתם עד שחלילה מתרחשים בזמן אמת, והם תלויים בנסיבות, בהתנהגות וברגשות של הנוגעים בדבר שלא בהכרח ניתנים לחיזוי, אבל זה בהחלט מה שאני חושבת ברמה העקרונית.
כבר היו לי מצבים שבהם סלחתי לאנשים על כך מיני פגיעות שלא הייתי בטוחה אם אוכל לסלוח עליהן, אך מעולם לא עמדתי במצב שבו הייתי צריכה לסלוח על בגידה קשה מצד האדם הקרוב לי ביותר עליי אדמות שעליו סמכתי בעיניים עצומות ושהפר את ההבטחות החשובות ביותר שנתן לי.
אורחת11111
New member
זה תלוי. יש דברים שעליהם אין לי בעיה לסלוח לעצמי
ויש דברים שגם אם אני רוצה ומאמינה שאני אמורה לסלוח לעצמי עליהם, בפועל אני לא בהכרח מצליחה, לפחות לא בקלות ובמהירות. זה לא שיש הרבה כאלה או שהם קיימים באופן תמידי, אלא שיש מצבים ותקופות שבהם זה יכול להיות המצב. בסך הכול אני לא מאמינה שאני נוטה יותר מהממוצע ובאופן מוגזם להלקאות עצמיות או לקושי לסלוח לעצמי ללא סיבה ממשית, אבל זה קורה פה ושם, כמו, אני מניחה, אצל עוד אנשים רבים.
ערכים הם אמות מידה או עקרוניות המבוססים על השקפת עולם ואמונות מוסריות ואתיות שלי כאדם בתחום ההתנהגות האנושית, כלומר איזו התנהגות אנושית ראויה בעיניי ואיזו לא, מה טוב או רע, מה מותר או אסור. כמובן שלא לכל העקרונות מעמד שווה, ושיש עקרונות חשובים ועקרוניים יותר וחשובים ועקרוניים פחות ביחס לאחרים או בכלל (למשל, כל מה שנוגע ליחס לגופם ונפשם של בני אדם חשוב יותר מבחינתי מיחס לחפצים דוממים או רכוש), ויש שנתפסים כיותר מוחלטים במובן של מידת הטוב או הרע שבהם ויש שפחות (למשל, רצח שלא למטרת הגנה עצמית הוא פסול באופן מוחלט ואילו על המתת חסד או התאבדות אין לי דעה חד משמעית ואני מניחה שכאן השיפוט יהיה מורכב יותר ותלוי מקרה אינדיבידואלי, סיבותיו והשלכותיו), כלומר יש ערכים חד משמעיים יותר לעומת כאלה שהם יותר מורכבים ויש בהם היבטים לכאן או לכאן שעלולים ליצור דילמיות והתלבטויות מוסריות, שאולי אף בלתי ניתנות לפתרון (למשל, אם יש כמה אנשים הניצבים לפני סכנת מוות, ויש אפשרות להציל רק אחד או חלק מהם, את מי מצילים קודם או את מי מצילים אחרון או לא מצילים כלל). לפעמים יכול להיווצר הבדל בין דעה או התייחסות ברמה העקרונית לעומת בסיטואציות קונקרטיות, שבהן אנו, כיצורי אנוש ולא רובוטים, מושפעים מנסיבות או רגשות אישיים (בפרט, אני יכולה להאמין ברמה העקרונית שבגידה היא מעשה פסול שלעולם לא אסלח עליו, אך בפועל בנסיבות מסוימות ולאנשים מסוימים אולי כן אחליט או אצליח לסלוח עליו).
ויש דברים שגם אם אני רוצה ומאמינה שאני אמורה לסלוח לעצמי עליהם, בפועל אני לא בהכרח מצליחה, לפחות לא בקלות ובמהירות. זה לא שיש הרבה כאלה או שהם קיימים באופן תמידי, אלא שיש מצבים ותקופות שבהם זה יכול להיות המצב. בסך הכול אני לא מאמינה שאני נוטה יותר מהממוצע ובאופן מוגזם להלקאות עצמיות או לקושי לסלוח לעצמי ללא סיבה ממשית, אבל זה קורה פה ושם, כמו, אני מניחה, אצל עוד אנשים רבים.
ערכים הם אמות מידה או עקרוניות המבוססים על השקפת עולם ואמונות מוסריות ואתיות שלי כאדם בתחום ההתנהגות האנושית, כלומר איזו התנהגות אנושית ראויה בעיניי ואיזו לא, מה טוב או רע, מה מותר או אסור. כמובן שלא לכל העקרונות מעמד שווה, ושיש עקרונות חשובים ועקרוניים יותר וחשובים ועקרוניים פחות ביחס לאחרים או בכלל (למשל, כל מה שנוגע ליחס לגופם ונפשם של בני אדם חשוב יותר מבחינתי מיחס לחפצים דוממים או רכוש), ויש שנתפסים כיותר מוחלטים במובן של מידת הטוב או הרע שבהם ויש שפחות (למשל, רצח שלא למטרת הגנה עצמית הוא פסול באופן מוחלט ואילו על המתת חסד או התאבדות אין לי דעה חד משמעית ואני מניחה שכאן השיפוט יהיה מורכב יותר ותלוי מקרה אינדיבידואלי, סיבותיו והשלכותיו), כלומר יש ערכים חד משמעיים יותר לעומת כאלה שהם יותר מורכבים ויש בהם היבטים לכאן או לכאן שעלולים ליצור דילמיות והתלבטויות מוסריות, שאולי אף בלתי ניתנות לפתרון (למשל, אם יש כמה אנשים הניצבים לפני סכנת מוות, ויש אפשרות להציל רק אחד או חלק מהם, את מי מצילים קודם או את מי מצילים אחרון או לא מצילים כלל). לפעמים יכול להיווצר הבדל בין דעה או התייחסות ברמה העקרונית לעומת בסיטואציות קונקרטיות, שבהן אנו, כיצורי אנוש ולא רובוטים, מושפעים מנסיבות או רגשות אישיים (בפרט, אני יכולה להאמין ברמה העקרונית שבגידה היא מעשה פסול שלעולם לא אסלח עליו, אך בפועל בנסיבות מסוימות ולאנשים מסוימים אולי כן אחליט או אצליח לסלוח עליו).
המנופים
לשינוי פנימי לטובה: האהבה והסליחה.
ראשית לעצמך ומכאן לסובב ולעולם.
בעולם הפיזיקלי מגנט יש בו צד מושך וצד דוחה,
אחד אינו יכול ללא השני ושני צידיו הוא השלם.
אדם שלם יש בו חוזקות וחולשות וכשלא חשים אהבה לחולשה
כחלק מהשלם ולא סולחים נשאר כאב.
כאב הוא מנגנון אזעקה לסכנה וכשכזה הוא אמור להיות
זמני ככל האפשר וארעי ולא לאחסון פנימי לתקופות ארוכות.
אהבה וסליחה אין בהן משמעות של הסכמה למקרה
אלא הסכמה למציאות שחלפה ושאי אפשר לשנותה,
אלא להתכונן לעתיד שמקרה מסויים לא ישוב להיות.
אהבה וסליחה הם התיקון לך ולסובב אותך.
העולם ברובו לא מורגל בתפישה הזו שבחירה בה מסייעת לחיים טובים יותר לכולנו.
השינוי לדרך חדשה כמו כל שינוי כרוך בקשיים.
הכאילו אבסורד שלהצליח לסגל את התפישה של אהבה וסליחה
צריך להשתמש באהבה וסליחה.
מצאת מה לקחת מהדברים?
מה לקחת? איזה רגש (עם זיהית שעלה) עלה לך?
לשינוי פנימי לטובה: האהבה והסליחה.
ראשית לעצמך ומכאן לסובב ולעולם.
בעולם הפיזיקלי מגנט יש בו צד מושך וצד דוחה,
אחד אינו יכול ללא השני ושני צידיו הוא השלם.
אדם שלם יש בו חוזקות וחולשות וכשלא חשים אהבה לחולשה
כחלק מהשלם ולא סולחים נשאר כאב.
כאב הוא מנגנון אזעקה לסכנה וכשכזה הוא אמור להיות
זמני ככל האפשר וארעי ולא לאחסון פנימי לתקופות ארוכות.
אהבה וסליחה אין בהן משמעות של הסכמה למקרה
אלא הסכמה למציאות שחלפה ושאי אפשר לשנותה,
אלא להתכונן לעתיד שמקרה מסויים לא ישוב להיות.
אהבה וסליחה הם התיקון לך ולסובב אותך.
העולם ברובו לא מורגל בתפישה הזו שבחירה בה מסייעת לחיים טובים יותר לכולנו.
השינוי לדרך חדשה כמו כל שינוי כרוך בקשיים.
הכאילו אבסורד שלהצליח לסגל את התפישה של אהבה וסליחה
צריך להשתמש באהבה וסליחה.
מצאת מה לקחת מהדברים?
מה לקחת? איזה רגש (עם זיהית שעלה) עלה לך?
אורחת11111
New member
אצלנו אומרים ש"אמור זה שם של דג",
במובן שגם אם אמורים, כלומר עדיף, להרגיש בצורה מסוימת, זה לא תמיד קל ולוקח זמן להגיע לרגשות האלה. אני לא חושבת שאני אמורה לא לסלוח לעצמי, אלא שלפעמים הניסיון להגיע למצב שבו אני באמת מצליחה לסלוח לוקח את הזמן שלו. לעומת זאת, יש דברים שאני מרגישה אחריות על גרימתם, אך גם מבינה שבאותו הזמן שהחלטתי ופעלתי, פעלתי על פי מיטב הידע והשיקולים שהיו לי באותו זמן ומתוך כוונות טובות, וזה שבדיעבד הסתבר שטעיתי זו לא סיבה להמשיך להתייסר ולא לסלוח לעצמי, אלא, אם רלוונטי, להפיק לקחים לפעם הבאה. אם אחזור על אותה התנהגות בפעם הבאה, תוך שאני כבר מודעת לכך שהיא פסולה ומבינה את כל ההשלכות שלה - אז סביר שבאמת אחוש אשמה ולא רק אחראית.
אגב, אני בהחלט לא מאמינה בהכללות, גם בענייני סליחה ואהבה. יש דברים שעליהם לדעתי לא סולחים. אם מישהו, חלילה, ירצח אדם שאני אוהבת, אני לא רוצה ולא מוכנה לסלוח לו. זה אפילו נראה לי מעוות לסלוח לו. זו סתם דוגמה קיצונית כדי להדגים את הנקודה שלי, ואין כאן כל ניסיון להשוות בין בגידה ורצח, כמובן.
אני לא בטוחה שדיונים בפורומים ברמה התיאורטית מעוררים בי משהו שניתן לכנות אותו רגש. מתעורר בי רגש במצבים אישיים יותר, אם מותר להגדיר כך, שבהם, אנשים בשר ודם כמוך וכמו סנדי חולקים אותי את סבלם וכאבם האישי. זה מעורר בי אמפתיה, רצון לנחם, לתמוך ולסייע, אם אפשר, או לפחות להגיד מילים טובות ומחזקות. דיונים יותר כלליים, קיומיים ועקרוניים, בעלי אופי פילוסופי או פסיכולוגי, מעוררים בי יותר מחשבה (כשהם מעניינים) מאשר רגש.
במובן שגם אם אמורים, כלומר עדיף, להרגיש בצורה מסוימת, זה לא תמיד קל ולוקח זמן להגיע לרגשות האלה. אני לא חושבת שאני אמורה לא לסלוח לעצמי, אלא שלפעמים הניסיון להגיע למצב שבו אני באמת מצליחה לסלוח לוקח את הזמן שלו. לעומת זאת, יש דברים שאני מרגישה אחריות על גרימתם, אך גם מבינה שבאותו הזמן שהחלטתי ופעלתי, פעלתי על פי מיטב הידע והשיקולים שהיו לי באותו זמן ומתוך כוונות טובות, וזה שבדיעבד הסתבר שטעיתי זו לא סיבה להמשיך להתייסר ולא לסלוח לעצמי, אלא, אם רלוונטי, להפיק לקחים לפעם הבאה. אם אחזור על אותה התנהגות בפעם הבאה, תוך שאני כבר מודעת לכך שהיא פסולה ומבינה את כל ההשלכות שלה - אז סביר שבאמת אחוש אשמה ולא רק אחראית.
אגב, אני בהחלט לא מאמינה בהכללות, גם בענייני סליחה ואהבה. יש דברים שעליהם לדעתי לא סולחים. אם מישהו, חלילה, ירצח אדם שאני אוהבת, אני לא רוצה ולא מוכנה לסלוח לו. זה אפילו נראה לי מעוות לסלוח לו. זו סתם דוגמה קיצונית כדי להדגים את הנקודה שלי, ואין כאן כל ניסיון להשוות בין בגידה ורצח, כמובן.
אני לא בטוחה שדיונים בפורומים ברמה התיאורטית מעוררים בי משהו שניתן לכנות אותו רגש. מתעורר בי רגש במצבים אישיים יותר, אם מותר להגדיר כך, שבהם, אנשים בשר ודם כמוך וכמו סנדי חולקים אותי את סבלם וכאבם האישי. זה מעורר בי אמפתיה, רצון לנחם, לתמוך ולסייע, אם אפשר, או לפחות להגיד מילים טובות ומחזקות. דיונים יותר כלליים, קיומיים ועקרוניים, בעלי אופי פילוסופי או פסיכולוגי, מעוררים בי יותר מחשבה (כשהם מעניינים) מאשר רגש.
האמור שנכתב הוא לתפקיד הפעולה ושימוש במנגנון הכאב כמו:
"שמתקנים מערכת חשמל הזרם הראשי אמור להיות מנותק"
מי שעובד על מערכת חשמל מתח גבוה לא מנותקת עלול שיהיה לו ריח של דג.
אנשים קוראים ספרות ושירה, צופים באמנות, רואים סרטים וצופים בתכניות TV בעיקר בשל הרגשות שזה מעלה בהם.
אלו מחשבות אזכורים אלו מעלים לך?
למה יש שבוכים בסרטים? למה יש באותו סרט שלא בוכים?
אנשים מלאים באמונות, כך נכון להיות וכך לא נכון. יש אמונות מקדמות
ויש אמונות מכשילות. יש אמונות שבמקרה אחד יקדמו אך במקרה אחר יכשילו.
דרך האימון הרגשי שאני מכיר, מנסה לצפות בחיים בהכי פשטות אוֹתֶנְטִית.
דרכי חשיבה שמכירים, כבר מקובעים וכדי לשנות לדרך חשיבה שתטיב עם האדם יותר מהקודמת, צריך לחוש רצון לשנות.
יש ראשית לזהות מה מטיב יותר אח"כ להתגבר על האמונה איך נכון לחשוב. ואז להתגבר על ההרגל ולתרגל את המחשבה החדשה.
מה את סבורה על פשטות אותנטית בלהסביר את החיים?
"שמתקנים מערכת חשמל הזרם הראשי אמור להיות מנותק"
מי שעובד על מערכת חשמל מתח גבוה לא מנותקת עלול שיהיה לו ריח של דג.
אנשים קוראים ספרות ושירה, צופים באמנות, רואים סרטים וצופים בתכניות TV בעיקר בשל הרגשות שזה מעלה בהם.
אלו מחשבות אזכורים אלו מעלים לך?
למה יש שבוכים בסרטים? למה יש באותו סרט שלא בוכים?
אנשים מלאים באמונות, כך נכון להיות וכך לא נכון. יש אמונות מקדמות
ויש אמונות מכשילות. יש אמונות שבמקרה אחד יקדמו אך במקרה אחר יכשילו.
דרך האימון הרגשי שאני מכיר, מנסה לצפות בחיים בהכי פשטות אוֹתֶנְטִית.
דרכי חשיבה שמכירים, כבר מקובעים וכדי לשנות לדרך חשיבה שתטיב עם האדם יותר מהקודמת, צריך לחוש רצון לשנות.
יש ראשית לזהות מה מטיב יותר אח"כ להתגבר על האמונה איך נכון לחשוב. ואז להתגבר על ההרגל ולתרגל את המחשבה החדשה.
מה את סבורה על פשטות אותנטית בלהסביר את החיים?
אורחת11111
New member
נכון, יצירות אומנות טובות פונות לרוב לרגש ואמורות לעורר רגש,
בין אם עצב או כעס או שמחה או כל רגש אחר. אם עשו זאת - נקודה גדולה לזכות ערכן האומנותי, הספרותי וכד'. נכון שיש יצירות הפונות בעיקר לאינטלקט, אבל יחסית מיעוט. אבל דיברת על יצירות אומנות, ואילו כאן זה דיון שאינו בעל אופי ספרותי או אומנותי, אין בו לטעמי רכיב של התרגשות ואמוציות. לדעתי דיונים עקרוניים בפילוסופיה, פסיכולוגיה וכו' פחות פונים לרגש, או לפחות לא מעוררים אצלי רגש, אלא מחשבה.
לא בטוחה שהבנתי את השאלה בסוף. לדעתי החיים הם עניין מורכב, הבנוי מניגודים וסתירות וכולל בתוכו אינסוף אלמנטים והבטים שונים. אולי אפשר להסביר בפשטות, אבל כל עוד אני לא מבינה מה זה אומר בדיוק ואיך אתה מגדיר חיים במקרה הזה, אני לא יכולה לתת תשובה מושכלת.
בין אם עצב או כעס או שמחה או כל רגש אחר. אם עשו זאת - נקודה גדולה לזכות ערכן האומנותי, הספרותי וכד'. נכון שיש יצירות הפונות בעיקר לאינטלקט, אבל יחסית מיעוט. אבל דיברת על יצירות אומנות, ואילו כאן זה דיון שאינו בעל אופי ספרותי או אומנותי, אין בו לטעמי רכיב של התרגשות ואמוציות. לדעתי דיונים עקרוניים בפילוסופיה, פסיכולוגיה וכו' פחות פונים לרגש, או לפחות לא מעוררים אצלי רגש, אלא מחשבה.
לא בטוחה שהבנתי את השאלה בסוף. לדעתי החיים הם עניין מורכב, הבנוי מניגודים וסתירות וכולל בתוכו אינסוף אלמנטים והבטים שונים. אולי אפשר להסביר בפשטות, אבל כל עוד אני לא מבינה מה זה אומר בדיוק ואיך אתה מגדיר חיים במקרה הזה, אני לא יכולה לתת תשובה מושכלת.
בתשוב שלי נעתי ב 2 נקודות
1. על משמעות מילת התיווך "אמור"
2. שמה שמניע את האנושות בבסיס הוא רגשות.
מה שכתבתי כאן ב 2 זו פילוסופיה אך כמו שמה שמושך אותך ואותי לכתוב פה זה רגש מסויים, כך פועלים אחרים בעניינים אחרים. האמנות והאומנות הן דוגמה לאחת הצורות של ההנעה וההנאה הרגשית. יש עוד דוגמאות למכביר.
כמו שבתורת הפיזיקה יש מונחי יסוד שאפשר ללא הבנתם לקיים שגרת חיים, אבל מאידך ככל שהבנתם יורדת לשרשם כך עולה יכולת החידוש שרוצים לעשות חידוש
שייטיב. זהה לכך גם בהבנת שרשי ההנעה וההתנהלות האנושית שלהם יש אבני יסוד פשוטים וכשמבינים בהם קל לטפל במורכבות.
1. על משמעות מילת התיווך "אמור"
2. שמה שמניע את האנושות בבסיס הוא רגשות.
מה שכתבתי כאן ב 2 זו פילוסופיה אך כמו שמה שמושך אותך ואותי לכתוב פה זה רגש מסויים, כך פועלים אחרים בעניינים אחרים. האמנות והאומנות הן דוגמה לאחת הצורות של ההנעה וההנאה הרגשית. יש עוד דוגמאות למכביר.
כמו שבתורת הפיזיקה יש מונחי יסוד שאפשר ללא הבנתם לקיים שגרת חיים, אבל מאידך ככל שהבנתם יורדת לשרשם כך עולה יכולת החידוש שרוצים לעשות חידוש
שייטיב. זהה לכך גם בהבנת שרשי ההנעה וההתנהלות האנושית שלהם יש אבני יסוד פשוטים וכשמבינים בהם קל לטפל במורכבות.
אורחת11111
New member
לפי כללי הכתיב החדשים של האקדמיה, עכשיו כבר אין אומנות לעומת אמנות בכתיב המלא, שתי המילים נכתבות באותה צורה: עם ו' (כמובן שיש עדיין הבדל בהגייה). כן, אני יודעת שמרוב רצון להקל ולפשט יש לאקדמיה לפעמים החלטות מוזרות, בלשון המעטה, אבל היה לי חשוב להבהיר שכשכתבתי "אומנות", התכוונתי לזאת שנכתבה בלי ו' לפי כללי הכתיב הישן יותר...
נכון מאוד שמה שמושך לכתוב כאן, לפחות בין השאר, זה רגש, אבל זה כי נידונות כאן דילמות מפי אנשים אמיתיים (בניגוד לרובוטים) שנמצאים בסוג כזה או אחר של מצוקה או פרשת דרכים וזקוקים לסיוע אמיתי ומעשי (לפחות חלקם), כלומר יש כאן תגובה רגשית לסיפורים אנושיים מרגשים בצורה כזו או אחרת.
זה שכחלק ובעקבות תגובה על מקרים אישיים פרטניים מתעוררות לפעמים גם שאלות עקרוניות, תיאורטיות, כלליות, כמו סוגיות מוסריות או פסיכולוגיות וכד' - זה בסדר גמור, זה טבעי, וזה יכול להיות מעניין מאוד, אך לדעתי זה לא החלק המעורר רגשית בדיונים. לפחות אצלי, זה חלק שמעורר מחשבה, אבל אינו מרגש אותי במובן שסיפור חיים של אדם, שלצורך העניין ממש לא חשוב אם אני מכירה אותו ברמה האישית או יודעת את זהותו, מרגש אותי.
באשר לטיפול באנשים - אני מניחה שאילו זה היה כל כך קל, הרבה פחות אנשים היו יוצאים מטיפולים מבלי להרגיש שזה ממש עזר להם. וגם אם אפשר להגיע לשורש הבעיה, הרי שהחלק הקשה הוא להביא לכך שהטיפול באמת יעזור לפתור אותה. למען האמת, אני לא התרשמתי עד כה שיש משהו קל בעניין הזה, אם כבר - להיפך.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.