הממ... אישית (עלול להיות TMI לחלקכם), בישראל בלידה הראשונה
(איכילוב) הרגשתי שהכל בסדר מבחינת המיילדות והרופאים - לטעמי הם רק התחלפו לעתים קרובות מדי (אבל סביר שמדובר במספר שעות כל פעם... הלידה הייתה מאוד ארוכה). כל דבר הם שאלו לפני, וגם אם בהתחלה כשהגעתי בערך מיליון רופאים בדקו לי פתיחה, לא הרגשתי שיש עם זה בעייה. אפידורל נתנו לי בשלב מאוד מאוחר (כי ביקשתי בשלב מאוחר - אחרי הפיטוצין שגרם לצירים להיות בלתי נסבלים - רק שהאפידורל התחיל לעבוד מאוחר מדי ממילא), על אף שאם הבנתי נכון לפעמים לא מסכימים. בסופו של דבר (אחרי הרבה שעות) הם אמרו שנראה שיש ירידה בדופק וצריך קיסרי חרום - חתמתי ולקחו אותי לקיסרי. נתנו לבעלי לבוא איתי, מה שהיה לי מאוד מאוד חשוב ואני לא יכולה לדמיין משהו אחר. הניתוח עבר טוב. דבר אחד שהפריע לי היה שהמנתח לא ממש התייחס אליי אחרי הניתוח, ובמובן הזה הרגשתי באמת כאילו לא הייתי בן אדם מבחינתו, אבל עשיתי לזה רציונליזציה שמנתחים צריכים להיות כאלה אחרת קשה להיות מנתח. אחרי ההתאוששות כשבאה אליי אחות, היא ממש כ-ן התייחסה אליי כאל בן אדם. בסופו של דבר התייחסתי אליו כאילו הוא הציל את חיי ואת חיי התינוקת, ואליה כאילו היא הייתה מלאך שגרם לי להרגיש שוב כמו אדם, והייתי אסירת תודה לשניהם. התלונה היחידה שיש לי היא שאולי לא היה צורך בקיסרי (שגזר את דין שאר הלידות שלי להיות קיסריות).
הלידה השנייה הייתה חוויה קצת שונה (גם באיכילוב) - הגעתי עם צירים אבל לא בשלב מאוד מתקדם, אז סילקו את בעלי הבייתה ב-10 בלילה. ב-12 התחילה הלידה והייתי צריכה להתקשר אליו שיבוא כשאני מתפתלת מכאבים. כל הלידה הייתה כמו הלידה הקודמת רק בהילוך מהיר - הכל יותר כואב ויותר מהיר. מבחינת הרופאים והמיילדות זה היה מין קרב כזה - הרופאים רצו קיסרי והמיילדות רצו לידה רגילה, וכל אחד ניסה למשוך לצד שלו (אני הייתי בעד לידה רגילה אם אפשר). בסופו של דבר לא נתנו לי לנסות הרבה, ואחרי כמה שעות כשאמרתי שכואב לי בבטן (מה שסביר כשיש צירים) אמרו "אוי לא, בטח הצלקת מהקיסרי נפתחת לך" ושוב עשו קיסרי חירום - ושוב נתנו לבעלי להיכנס. הפעם אני בכלל לא זוכרת מי היה המנתח, אבל כן תפרו בצורה לא טובה והיה צורך לפתוח את התפר בהמשך - למיטב ידיעתי מי שתפר היה מתמחה, ולכן מהבחינה הזאת לא הייתי מרוצה.
גם אצלי התינוקות היו שעות בהפרדה לפני שקיבלתי אותן - למיטב ידיעתי הן ישנו (הגדולה יותר כי קיבלה יותר חומר הרדמה, השנייה פחות - משהו כמו 12 שעות לעומת 8 שעות). שתיהן לא היו בביות מלא, כבחירה שלי - שבדיעבד לפחות עם השנייה אני מצטערת עליה (אחרי שבשלישית, בצפון אמריקה, בכלל לא הייתה אופציה פרט לביות מלא - וראיתי שזה אפשרי גם עם כאבים מהניתוח הקיסרי).
הלידה השלישית הייתה, כאמור, בצפון אמריקה. פה הדברים היו שונים - מי שמנתח הוא הרופא האישי שלך. מאוד מאוד חיפשתי רופא מנתח טוב, אבל לא הצלחתי לקבל מידע שיאפשר לי בחירה מושכלת. בסופו של דבר הייתה לי מנתחת ששחתה לי את הצורה וחיסלה לי את קריירת הלידות. בחדר הניתוח (גם פה הרשו לבעלי להיכנס, אבל זה היה קיסרי מתוכנן) היו המון אנשים משום מה, ועל אף שהיה ידוע מראש שהניתוח שלי יתארך (כי זה קיסרי שלישי) עשו הרדמה ספינלית במקום אפידורלית (נראה לי שזה מה שהמרדים ידע לעשות פשוט), ולכן הלידה הסתיימה בהרדמה מלאה, אחרי שההרדמה התחילה לפוג בשלב שאחרי שהוציאו את הילדה. האמת שגם לא ממש בדקו שהיא התחילה לעבוד לפני שעמדו לנתח, ואני הייתי צריכה להגיד להם שאני עוד לא רדומה כשהם עם הסכין מתקרב אליי... בניגוד לישראל לא נתנו ליילודים בגדים בבית החולים, ולקח לי יום-יומיים להבין את זה (כלומר לשאול במפורש למה לא נתנו לה בגדים), אז עכשיו יש לי ילדה חסינה לקור... מבחינת אחיות, גם פה הן התחלפו לעתים קרובות, ובניגוד למלאכית בלידה הראשונה שלי, פה עצבנתי את אחת האחיות שבאה לבדוק אותי ואת התינוקת ולהזריק לי חומר נגד קרישה, כשביקשתי ממנה לשטוף ידיים (בחדר מלא שלטים "שאל אותנו אם שטפנו ידיים") כי היא התעטשה לתוך היד רגע לפני שהיא הגיעה אלינו. בתגובה היא אמרה ש"זו רק אלרגיה" ושהיא שטפה ידיים בחוץ, וכשהתעקשתי שבכל זאת תשטוף, היא שטפה ואז תקעה בי בכעס את המזרק בעוצמה כזאת שהיה לי שטף דם ענקי אחר כך...
בסופו של דבר הרגשתי שהיחס כלפיי היה אנושי ומתחשב בכל הלידות, שטובתי הייתה בראש מעייניהם של כל המטפלים (פרט לאחות שנתבקשה לשטוף ידיים), פרט לאותו מנתח ראשון שהתייחס אליי כגוף ושממש פיללתי למצוא אחד כמוהו בלידה השלישית, ובמקום זה שחתו אותי... כשמדובר במנתחים חשוב לי רק כמה הם טובים בלנתח, לא כמה הם נחמדים ומתייחסים אליי יפה - בעיקר, כאמור, כשיש אנשים אחרים שזה התפקיד שלהם והם עושים אותו היטב (כמו אותה אחות אחרי הלידה הראשונה). אגב, המנתחת הגרועה ההיא מהלידה השלישית גם לא הייתה נחמדה במיוחד... והאמת שהעיקר ששרדנו (נקווה שגם בלי מחלות מיוחדות כי קיבלתי גם כמה מנות דם באותו ניתוח מזעזע...).
