ברוך גולשטיין
New member
אכן צדקתי
אלימות (מילולית או פיזית) בחדר הלידה
- פותח הנושא debby12
- פורסם בתאריך
לשמחתי זה לא קרה לי
אבל כן קרה בחדרים אחרים בבית החולים: בהתאוששות מהקיסרי חירום באה האחות ובנונשלנט פשוט תקעה בי זריקה בלי לשאול ובלי להסביר. חמש דקות אחר כך, בעודי מקיאה את נשמתי ודורשת לדעת למה זריקה ומה קורה פה, היא הודיעה באדישות שזה היה מורפיום כדי שלא יכאב לי. אז זהו, שלא כאב לי (סף הכאב שלי גבוה מאוד) ואני רגישה למורפיום. שורה תחתונה: באותו אשפוז התנפלתי על כל אחות שהתקרבה בפעם הראשונה בחשדנות (וגם על האח), מסכנים, באמת לא הגיע להם. במקרה אחר, בחדר מיון עם התינוקת, האחות התעקשה על קטטר לתינוקת בת שלושה חודשים שבכתה בלי סיבה (כלומר: לא בגלל סיבה רפואית מוצקה אלא "כי זה הנוהל"), וגם מלמלה בשקט שהעמיתה שעמדה לידה תעשה את זה. העמיתה מסתבר היתה אחות מתלמדת, שלא הצליחה לעשות את הפעולה, גרמה לתינוקת לצרוח בעוז הרבה יותר במשך חצי השעה שניסתה עד שהודעתי להן שזהו ולא תהיה כאן בדיקת שתן תוך התעללות בילדה. חצי שעה אחר כך, כשהקטנה נרגעה ונרדמה, הרופאה איימה עלי שאם לא ארשה להם להכניס קטטר לא ימשיכו את הבדיקות. כתוצאה, חתמתי על לקיחת אחריות ויצאנו משם בעוז. לילדה שלום (חגגה בת מצווה לא מזמן וסבלה מהידבקות עד אז, אולי באדיבות הבדיקה ההיא).
מסקנה: אלימות של צוותי רפואה לא מוגבלת לחדרי לידה. רק שזה לא יתפוס כותרות בעיתון כי בחדרים אחרים זה לא "קדושת הלידה" בלה בלה.
מסקנה 2: גם לא לאיזור גאוגרפי מסוים. שני המקרים שתיארתי קרו בביה"ח באריזונה שהביטוח שלנו שילם עליו במיטב כספו, כולל חדר לבד וכל הפינוקים. מאז הספקנו להיות מאושפזות שלוש פעמים בסורוקה (ולא מעט פעמים באשפוז יום), כולל אוכל מזעזע ואשפוז במסדרון. אי אפשר להאשים את סורוקה במצויינות ובוודאי שלא כשזה מגיע לשירות לחולה (למרות שמחלקות הילדים באמת טפו טפו, מתעלות על הנסיבות והמשאבים שנותנים להם, ותודה לחיים סבן שהביאנו עד הלום), אבל מעולם אף בעל תפקיד רפואי לא עשה שום פעולה רפואית לפני ששאל אותי (או את אבא שלה). וכן, גם שם היו הליכים שסירבתי להם (כזאת אני, דעתנית שכזו), אף אחד לא איים עלי או סירב לתת לנו טיפול בגלל זה. זו לא סטטיסטיקה מייצגת, זה ברור, אבל נשאלתי לדעתי - אז דעתי היא שבמקום שבו הליכים ופרוצדורות הם מעל לכל, יקרו דברים כאלה. במקום בו האדם מקבל חשיבות גבוהה, אולי יחשבו עוד פעם לפני נקיטת צעדים כאלה.
אבל כן קרה בחדרים אחרים בבית החולים: בהתאוששות מהקיסרי חירום באה האחות ובנונשלנט פשוט תקעה בי זריקה בלי לשאול ובלי להסביר. חמש דקות אחר כך, בעודי מקיאה את נשמתי ודורשת לדעת למה זריקה ומה קורה פה, היא הודיעה באדישות שזה היה מורפיום כדי שלא יכאב לי. אז זהו, שלא כאב לי (סף הכאב שלי גבוה מאוד) ואני רגישה למורפיום. שורה תחתונה: באותו אשפוז התנפלתי על כל אחות שהתקרבה בפעם הראשונה בחשדנות (וגם על האח), מסכנים, באמת לא הגיע להם. במקרה אחר, בחדר מיון עם התינוקת, האחות התעקשה על קטטר לתינוקת בת שלושה חודשים שבכתה בלי סיבה (כלומר: לא בגלל סיבה רפואית מוצקה אלא "כי זה הנוהל"), וגם מלמלה בשקט שהעמיתה שעמדה לידה תעשה את זה. העמיתה מסתבר היתה אחות מתלמדת, שלא הצליחה לעשות את הפעולה, גרמה לתינוקת לצרוח בעוז הרבה יותר במשך חצי השעה שניסתה עד שהודעתי להן שזהו ולא תהיה כאן בדיקת שתן תוך התעללות בילדה. חצי שעה אחר כך, כשהקטנה נרגעה ונרדמה, הרופאה איימה עלי שאם לא ארשה להם להכניס קטטר לא ימשיכו את הבדיקות. כתוצאה, חתמתי על לקיחת אחריות ויצאנו משם בעוז. לילדה שלום (חגגה בת מצווה לא מזמן וסבלה מהידבקות עד אז, אולי באדיבות הבדיקה ההיא).
מסקנה: אלימות של צוותי רפואה לא מוגבלת לחדרי לידה. רק שזה לא יתפוס כותרות בעיתון כי בחדרים אחרים זה לא "קדושת הלידה" בלה בלה.
מסקנה 2: גם לא לאיזור גאוגרפי מסוים. שני המקרים שתיארתי קרו בביה"ח באריזונה שהביטוח שלנו שילם עליו במיטב כספו, כולל חדר לבד וכל הפינוקים. מאז הספקנו להיות מאושפזות שלוש פעמים בסורוקה (ולא מעט פעמים באשפוז יום), כולל אוכל מזעזע ואשפוז במסדרון. אי אפשר להאשים את סורוקה במצויינות ובוודאי שלא כשזה מגיע לשירות לחולה (למרות שמחלקות הילדים באמת טפו טפו, מתעלות על הנסיבות והמשאבים שנותנים להם, ותודה לחיים סבן שהביאנו עד הלום), אבל מעולם אף בעל תפקיד רפואי לא עשה שום פעולה רפואית לפני ששאל אותי (או את אבא שלה). וכן, גם שם היו הליכים שסירבתי להם (כזאת אני, דעתנית שכזו), אף אחד לא איים עלי או סירב לתת לנו טיפול בגלל זה. זו לא סטטיסטיקה מייצגת, זה ברור, אבל נשאלתי לדעתי - אז דעתי היא שבמקום שבו הליכים ופרוצדורות הם מעל לכל, יקרו דברים כאלה. במקום בו האדם מקבל חשיבות גבוהה, אולי יחשבו עוד פעם לפני נקיטת צעדים כאלה.
חייבתלהגיב
New member
מזכיר לי אנקדוטה,
שבלידה האחרונה (זו שהסתיימה בהרדמה כללית) הרגשתי אחרי שהתאוששתי ממש מעולה - לא כאב לי כלום, על אף שמקסימום לקחתי איזה טיילנול או משהו בסגנון (מה שנתנו לי בבית החולים), בניגוד ללידות הקודמות שאחריהן היו לי כאבים עם כל שינוי תנוחה וכו'.
ואז מתישהו אחת האחיות אמרה לי שזה כי נתנו לי מורפיום... ואכן כשהמורפיום פג נאלצתי בכאב להסכים איתה
.
מה שכן, על אף שלא שאלו אותי אם אני מעוניינת במורפיום (מן הסתם), אני די בטוחה ששאלו באיזשהו שלב אם אני רגישה לתרופות - מוזר שבמקרה שלך לא ידעו, כי גם אצלך יכול היה להיווצר מצב שיתנו לך בלי שתהיי מודעת לכך, וזה היה יכול להסתיים רע מאוד אם את רגישה למורפיום.
שבלידה האחרונה (זו שהסתיימה בהרדמה כללית) הרגשתי אחרי שהתאוששתי ממש מעולה - לא כאב לי כלום, על אף שמקסימום לקחתי איזה טיילנול או משהו בסגנון (מה שנתנו לי בבית החולים), בניגוד ללידות הקודמות שאחריהן היו לי כאבים עם כל שינוי תנוחה וכו'.
ואז מתישהו אחת האחיות אמרה לי שזה כי נתנו לי מורפיום... ואכן כשהמורפיום פג נאלצתי בכאב להסכים איתה
מה שכן, על אף שלא שאלו אותי אם אני מעוניינת במורפיום (מן הסתם), אני די בטוחה ששאלו באיזשהו שלב אם אני רגישה לתרופות - מוזר שבמקרה שלך לא ידעו, כי גם אצלך יכול היה להיווצר מצב שיתנו לך בלי שתהיי מודעת לכך, וזה היה יכול להסתיים רע מאוד אם את רגישה למורפיום.
Boston Guy
New member
אף פעם לא הייתי בעסק הזה בתפקיד היולדת... רק כצופה מהצד
ובנוסף - את כל ה"נסיון" שלי בנושא צברתי בארצות הברית - לא יצא לי לחוות את העניין בבתי חולים בישראל.
מה שאני יכול להגיד זה שיש חוויות לידה - של היחידה המשפחתית שלי בבית חולים אמריקאי - שיש בהן מהמשותף עם חוויות לידה שתוארו כאן בשירשור על ידי משתתפות אחרות. גם בארה"ב האחיות לא בהכרח ביקשו מהאימא אישור לכל פעולה - ובמקרים מסויימים עשו פרוצדורות ליילוד "מאחורי הגב" של האם, למרות שהאם ביקשה מהם לתת לה להיות שם כשעושים את הפרוצדורה...
וגם בארה"ב נתקלנו במתמחים נטולי ידע ויכולת שגרמו לאם סבל מיותר.
וזה לגמרי באשמתנו - הסתנוורנו מהמניטין והזוהר של TEACHING HOSPITALS מהוללים שמסונפים לבתי ספר לרפואה של האוניברסיטאות הכי טובות בעולם, ולקח לנו הרבה שנים להבין שאם זה TEACHING HOSPITAL - זה אומר שעובדים בו המון מתמחים...
למדנו בדרך הקשה שלפעמים עדיף ללכת לבית חולים REGIONAL קטן שבו יש צוות ותיק ומנוסה, שעשה את הפרוצדורה שאנחנו צריכים אלפי פעמים - ולא לבית חולים "נחשב" שבו כל אדם שני שתפגוש יהיה סטאג'ר. ויותר חשוב מזה - למדתנו להגיד את המשפט: Are you an attending physician in this department? No? I would like to see the attending physician, please ask him or her to come over and do this procedure - ולהגיד את זה בלי למצמץ ובלי להתבייש. לפחות כאן בארה"ב, ארץ הליטיגצייה - זה עובד.
אבל בין מה שאנחנו חווינו ובין המילה "אלימות" יש מנקודת המבט שלי מרחק רציני. כמו בישראל, גם כאן - מחלקות לידה הם "פס ייצור לתינוקות". המטרה של הצוות הוא שגם האם, גם הילוד וגם הצוות יסיימו את הלידה בריאים ושלמים - ושכולם כולל כולם ילכו הביתה כמה שיותר מהר.
כשיש בעייה ומצוקה עוברית - הצוות בהחלט עלול להתעלם מהדרישות של האם (שלא בהכרח מחזיקה בהשכלה הרפואית הרישמית הרלוונטית לעניין, ושלא בהכרח יש לה הר של שנות נסיון כרופאה מיילדת) ולעשות את מה שהם חושבים שנכון לעשות בכדי להציל את העובר ואת האם.
הם נמדדים קודם כל על כמה אימהות שרדו את אקט הלידה וכמה תינוקות נולדו בריאים - ורק אחר כך על "כמה האם הרגישה שנותנים לה להוביל את התהליך".
בנוסף - קראתי את המאמר, ולי נראה שהכותבת שלו עשתה כל מאמץ בכדי להציג את המרואיינות שלה כ SNOWFLAKES ובעצם ללעוג להן על ידי כתיבה שמגחיכה אותן, כנראה במטרה ליצור בדיוק את הדיון המוקצן שאת מנסה לייצר כאן - כשצד אחד נתפס לאספקט ה"טיפולים האלטרנטיביים" ולהקצנה עד כדי אגורהפוביה שמוצגת בכתבה, וצד שני עולה על הבריקדות הפוסט מודרניסטיות.
אבל העניין שפלאסיד עלתה עליו הוא, לדעתי, לב העניין:
אין הבדל משמעותי בין היחס שמקבלת יולדת והיחס שמקבל כל חולה אחר שנמצא בפרוצדורה "חצי חירומית" בבית החולים.
פלאסיד דיברה על הקשיש שמגיע לבית החולים. וחלק מיושבי פורום זה "זכו" לטעום את היחס הזה - כל פעם שהטלפון הארור מגיע ומקפיץ אותך על הטיסה הבאה לישראל בכדי לשבת ליד מיטת בית החולים של הורה מבוגר.
מה שיולדת עוברת הוא גן עדן לעומת ההתעלמות וה"דיבור מעל הראש שלך כאילו אתה לא שם" שעובר חולה כזה.
והאמת - לא צריך להיות קשיש בכדי לקבל כזה יחס.
אם איתרע מזלך והגעת לבית חולים עם ארוע לבבי - אף אחד לא שואל אותך מה אתה מעדיף.
אימא שלי ז"ל הייתה אישה בעלת ידע רחב וידעה הרבה מאוד על המצב הרפואי שלה. הילדים של אימא שלי הם גם לא בדיוק אנאלפבתים. אבל בבית החולים היה צריך הרבה מאוד מאמץ בכדי שידברו איתם "בגובה העניים" - והאמת היא שהדבר היחיד שהביא לזה בסופו של דבר היה גיוס של רופא בכיר בבית החולים שהוא חבר ילדות של אחד מילדיה. זה כמובן לא מנע את הטעות הרפואית שהביאה בסופו של דבר לכך שהיא גרה בצפון תל אביב מתחת ללוח שיש.
שש שנים (כמעט במדוייק) אחרי לכתה - אחיה הקטן חווה את אותה חוויה (בבית חולים אחר), ועכשיו גם לאחיינים שלי יש לוח שיש לבקר.
מה שמאפשר לאותן אימהות בכתבה להתלונן זה שלא הן ולא הילוד שלהן קיבלו דיור תחת לוח שיש. ואני מעריך שיש לצוות הרפואי שטיפל בהן יד בעניין.
ובנוסף - את כל ה"נסיון" שלי בנושא צברתי בארצות הברית - לא יצא לי לחוות את העניין בבתי חולים בישראל.
מה שאני יכול להגיד זה שיש חוויות לידה - של היחידה המשפחתית שלי בבית חולים אמריקאי - שיש בהן מהמשותף עם חוויות לידה שתוארו כאן בשירשור על ידי משתתפות אחרות. גם בארה"ב האחיות לא בהכרח ביקשו מהאימא אישור לכל פעולה - ובמקרים מסויימים עשו פרוצדורות ליילוד "מאחורי הגב" של האם, למרות שהאם ביקשה מהם לתת לה להיות שם כשעושים את הפרוצדורה...
וגם בארה"ב נתקלנו במתמחים נטולי ידע ויכולת שגרמו לאם סבל מיותר.
וזה לגמרי באשמתנו - הסתנוורנו מהמניטין והזוהר של TEACHING HOSPITALS מהוללים שמסונפים לבתי ספר לרפואה של האוניברסיטאות הכי טובות בעולם, ולקח לנו הרבה שנים להבין שאם זה TEACHING HOSPITAL - זה אומר שעובדים בו המון מתמחים...
למדנו בדרך הקשה שלפעמים עדיף ללכת לבית חולים REGIONAL קטן שבו יש צוות ותיק ומנוסה, שעשה את הפרוצדורה שאנחנו צריכים אלפי פעמים - ולא לבית חולים "נחשב" שבו כל אדם שני שתפגוש יהיה סטאג'ר. ויותר חשוב מזה - למדתנו להגיד את המשפט: Are you an attending physician in this department? No? I would like to see the attending physician, please ask him or her to come over and do this procedure - ולהגיד את זה בלי למצמץ ובלי להתבייש. לפחות כאן בארה"ב, ארץ הליטיגצייה - זה עובד.
אבל בין מה שאנחנו חווינו ובין המילה "אלימות" יש מנקודת המבט שלי מרחק רציני. כמו בישראל, גם כאן - מחלקות לידה הם "פס ייצור לתינוקות". המטרה של הצוות הוא שגם האם, גם הילוד וגם הצוות יסיימו את הלידה בריאים ושלמים - ושכולם כולל כולם ילכו הביתה כמה שיותר מהר.
כשיש בעייה ומצוקה עוברית - הצוות בהחלט עלול להתעלם מהדרישות של האם (שלא בהכרח מחזיקה בהשכלה הרפואית הרישמית הרלוונטית לעניין, ושלא בהכרח יש לה הר של שנות נסיון כרופאה מיילדת) ולעשות את מה שהם חושבים שנכון לעשות בכדי להציל את העובר ואת האם.
הם נמדדים קודם כל על כמה אימהות שרדו את אקט הלידה וכמה תינוקות נולדו בריאים - ורק אחר כך על "כמה האם הרגישה שנותנים לה להוביל את התהליך".
בנוסף - קראתי את המאמר, ולי נראה שהכותבת שלו עשתה כל מאמץ בכדי להציג את המרואיינות שלה כ SNOWFLAKES ובעצם ללעוג להן על ידי כתיבה שמגחיכה אותן, כנראה במטרה ליצור בדיוק את הדיון המוקצן שאת מנסה לייצר כאן - כשצד אחד נתפס לאספקט ה"טיפולים האלטרנטיביים" ולהקצנה עד כדי אגורהפוביה שמוצגת בכתבה, וצד שני עולה על הבריקדות הפוסט מודרניסטיות.
אבל העניין שפלאסיד עלתה עליו הוא, לדעתי, לב העניין:
אין הבדל משמעותי בין היחס שמקבלת יולדת והיחס שמקבל כל חולה אחר שנמצא בפרוצדורה "חצי חירומית" בבית החולים.
פלאסיד דיברה על הקשיש שמגיע לבית החולים. וחלק מיושבי פורום זה "זכו" לטעום את היחס הזה - כל פעם שהטלפון הארור מגיע ומקפיץ אותך על הטיסה הבאה לישראל בכדי לשבת ליד מיטת בית החולים של הורה מבוגר.
מה שיולדת עוברת הוא גן עדן לעומת ההתעלמות וה"דיבור מעל הראש שלך כאילו אתה לא שם" שעובר חולה כזה.
והאמת - לא צריך להיות קשיש בכדי לקבל כזה יחס.
אם איתרע מזלך והגעת לבית חולים עם ארוע לבבי - אף אחד לא שואל אותך מה אתה מעדיף.
אימא שלי ז"ל הייתה אישה בעלת ידע רחב וידעה הרבה מאוד על המצב הרפואי שלה. הילדים של אימא שלי הם גם לא בדיוק אנאלפבתים. אבל בבית החולים היה צריך הרבה מאוד מאמץ בכדי שידברו איתם "בגובה העניים" - והאמת היא שהדבר היחיד שהביא לזה בסופו של דבר היה גיוס של רופא בכיר בבית החולים שהוא חבר ילדות של אחד מילדיה. זה כמובן לא מנע את הטעות הרפואית שהביאה בסופו של דבר לכך שהיא גרה בצפון תל אביב מתחת ללוח שיש.
שש שנים (כמעט במדוייק) אחרי לכתה - אחיה הקטן חווה את אותה חוויה (בבית חולים אחר), ועכשיו גם לאחיינים שלי יש לוח שיש לבקר.
מה שמאפשר לאותן אימהות בכתבה להתלונן זה שלא הן ולא הילוד שלהן קיבלו דיור תחת לוח שיש. ואני מעריך שיש לצוות הרפואי שטיפל בהן יד בעניין.
לא רואה את עצמי נמנע מ teaching hospital
במקרים פשוטים, אולי כן.
אבל במקרים (לס וחלילה) כמו סרטן או ניתוחים שיכולים להסתבך אני לא רואה את עצמי אי פעם הולך לבית חולים שהוא לא ב top.
ראיתי כמה חברים שהלכו למקומות כאלה עם סרטן ומיקרה אחר מסובך וזה היה טעות. אחר כך כשעברו ל teaching hospital זה היה הרבה יותר טוב.
במקרים פשוטים, אולי כן.
אבל במקרים (לס וחלילה) כמו סרטן או ניתוחים שיכולים להסתבך אני לא רואה את עצמי אי פעם הולך לבית חולים שהוא לא ב top.
ראיתי כמה חברים שהלכו למקומות כאלה עם סרטן ומיקרה אחר מסובך וזה היה טעות. אחר כך כשעברו ל teaching hospital זה היה הרבה יותר טוב.
Boston Guy
New member
כל דבר "עלול להסתבך". ואז נשאלת השאלה מי מחזיק את הסכין...
ב TEACHING HOSPITAL - אלא אם אתה "סלבריטי", יש סבירות של מעל 90% שמי שיחפור לך בגוף יהיה מתמחה מותש מעייפות שנמצא במשמרת שנמשכת 36 שעות, ושלפעמים צריך לרוץ להסתכל בספר הפיזיולוגייה שלו כי הוא פתאום פגש אצלך בגוף את החלק שלימדו בזמן שהוא נרדם בשיעור.
אז בפרוצדורות שאני עושה - אני מעדיף את בית החולים הקטן "מלרוז וויקפילד" בצפון בוסטון (45 דקות נסיעה מהבית) מאשר במפלצות השייש והזכוכית המבריקות שצמודות לבית הספר לרפואה של הארווארד - שנמצאות 15 דקות הליכה מהבית שלי.
סתם אנקדוטה כדי להראות שזה לא רק הרופא שמנתח אותך:
אני תורם כל 3 שבועות דם (טסיות או פלסמה - פעם זה ופעם זה). הטסיות שלי לרוב הולכות לילדים חולי סרטן ב CHILDRENS HOSPITAL באגף שמשותף להם ול DANA FARBER CANCER - כי מעדיפים לתת לחולים שההקרנות הרגו להם את מוח העצם והמערכת החיסונית שלהם לא קיימת תרומות מאותו תורם (SINGLE DONER) כדי לצמצם סיכון.
כשנותנים טסיות צריכים לתקוע לך מחט בכל זרוע (יוצא מצד אחד, חוזר לצד שני).
לפני שנים הייתי הולך לתרום בבנק הדם המרכזי של ה TECAHING HOSPITALS שנמצאים ליד הבית שלי.
היו פשוט הורסים לי את הזרועות כל פעם. יש לי ורידים של שור הבר - ועדיין כל פעם ה"אח\ות" היה חופר\ת לי ביד, דוקר שוב ושוב, עושה שטפי דם... למזלי אני די חסין לכאב, אבל ראבק... כשעושים את זה כל 3 שבועות זה מצלק אותך. לא יכולתי ללכת עם שרוולים קצרים בקיץ כי נראתי כמו מכור להרואין.
ואז, יום אחד, לא זוכר למה בדיוק - ה SCHEDULER העביר את התור שלי למרכז התרמות הדם של הצלב האדום. התעצבנתי יען כי הוא הרבה יותר רחוק מהבית שלי.
מה אני אגיד לך... חוויה מתקנת. המחטים נכנסו במכה ראשונה, לא נשאר סימן אחרי התרומה... ואז קלטתי שגם בעניין הזה - ב"בית החולים הלימודי" מתרגלים עלי תלמידים.
מאז אני קבוע תורם בצלב האדום. כל 3 שבועות, יותר מ 10 שנים. תסתכל בזרועות שלי - לא תראה סימן.
ב TEACHING HOSPITAL - אלא אם אתה "סלבריטי", יש סבירות של מעל 90% שמי שיחפור לך בגוף יהיה מתמחה מותש מעייפות שנמצא במשמרת שנמשכת 36 שעות, ושלפעמים צריך לרוץ להסתכל בספר הפיזיולוגייה שלו כי הוא פתאום פגש אצלך בגוף את החלק שלימדו בזמן שהוא נרדם בשיעור.
אז בפרוצדורות שאני עושה - אני מעדיף את בית החולים הקטן "מלרוז וויקפילד" בצפון בוסטון (45 דקות נסיעה מהבית) מאשר במפלצות השייש והזכוכית המבריקות שצמודות לבית הספר לרפואה של הארווארד - שנמצאות 15 דקות הליכה מהבית שלי.
סתם אנקדוטה כדי להראות שזה לא רק הרופא שמנתח אותך:
אני תורם כל 3 שבועות דם (טסיות או פלסמה - פעם זה ופעם זה). הטסיות שלי לרוב הולכות לילדים חולי סרטן ב CHILDRENS HOSPITAL באגף שמשותף להם ול DANA FARBER CANCER - כי מעדיפים לתת לחולים שההקרנות הרגו להם את מוח העצם והמערכת החיסונית שלהם לא קיימת תרומות מאותו תורם (SINGLE DONER) כדי לצמצם סיכון.
כשנותנים טסיות צריכים לתקוע לך מחט בכל זרוע (יוצא מצד אחד, חוזר לצד שני).
לפני שנים הייתי הולך לתרום בבנק הדם המרכזי של ה TECAHING HOSPITALS שנמצאים ליד הבית שלי.
היו פשוט הורסים לי את הזרועות כל פעם. יש לי ורידים של שור הבר - ועדיין כל פעם ה"אח\ות" היה חופר\ת לי ביד, דוקר שוב ושוב, עושה שטפי דם... למזלי אני די חסין לכאב, אבל ראבק... כשעושים את זה כל 3 שבועות זה מצלק אותך. לא יכולתי ללכת עם שרוולים קצרים בקיץ כי נראתי כמו מכור להרואין.
ואז, יום אחד, לא זוכר למה בדיוק - ה SCHEDULER העביר את התור שלי למרכז התרמות הדם של הצלב האדום. התעצבנתי יען כי הוא הרבה יותר רחוק מהבית שלי.
מה אני אגיד לך... חוויה מתקנת. המחטים נכנסו במכה ראשונה, לא נשאר סימן אחרי התרומה... ואז קלטתי שגם בעניין הזה - ב"בית החולים הלימודי" מתרגלים עלי תלמידים.
מאז אני קבוע תורם בצלב האדום. כל 3 שבועות, יותר מ 10 שנים. תסתכל בזרועות שלי - לא תראה סימן.
ברוך גולשטיין
New member
מרגיז אותי שלתורמים דם וגם איברים קוראים פרזיטים
אתה מתאר את הפרוצדורה אולי אכי פשוטה שקימת, תרומת דם
בשביל זה, באמת אין מה להגיע ל Mayo Clinic.
אני ניתקלתי בלא מעט מיקרים הפוכים.
מכונה ECMO שלא היתה קימת ב ICU לא של Duke ולכן היה צריך להעביר את החולה כשהוא מונשם ומורדם ל Duke. אז למה מלכתחילה לא להגיע לאפוא שיש את כל הציוד?
מנתח מבית חולים regional שלא אמר וקבע תור לחבר שהוא צריך להתחיל radiation / chemo מיד אחרי הניתוח. ואז פוספס חלון הזדמנויות לטיפול. כשהחבר עבר ל Duke הוא הבין שזה ליגה אחרת.
כשאשתי היתה צריכה ניתוח, עשינו אותו ב Duke והינו מרוצים. מצאנו מנתח עם שם מ Duke. פגשנו אותו לפני ואחרי. הוא הסביר לי מיד אחרי הניתוח מה הוא בדיוק עשה ואת התוצאות. יכול מאוד ליהיות שהיה איתו מתממחה בחדר ניתוח שעזר לו ולמד, אבל בסוף היום האחריות עליו. לדעתי זה לא המצב שאתה מתאר של מנתח בלי נסיון שפותח את הבן אדם ואז הולך לקרוא בספרי לימוד על האיבר שהוא צריך לנתח.
בשביל זה, באמת אין מה להגיע ל Mayo Clinic.
אני ניתקלתי בלא מעט מיקרים הפוכים.
מכונה ECMO שלא היתה קימת ב ICU לא של Duke ולכן היה צריך להעביר את החולה כשהוא מונשם ומורדם ל Duke. אז למה מלכתחילה לא להגיע לאפוא שיש את כל הציוד?
מנתח מבית חולים regional שלא אמר וקבע תור לחבר שהוא צריך להתחיל radiation / chemo מיד אחרי הניתוח. ואז פוספס חלון הזדמנויות לטיפול. כשהחבר עבר ל Duke הוא הבין שזה ליגה אחרת.
כשאשתי היתה צריכה ניתוח, עשינו אותו ב Duke והינו מרוצים. מצאנו מנתח עם שם מ Duke. פגשנו אותו לפני ואחרי. הוא הסביר לי מיד אחרי הניתוח מה הוא בדיוק עשה ואת התוצאות. יכול מאוד ליהיות שהיה איתו מתממחה בחדר ניתוח שעזר לו ולמד, אבל בסוף היום האחריות עליו. לדעתי זה לא המצב שאתה מתאר של מנתח בלי נסיון שפותח את הבן אדם ואז הולך לקרוא בספרי לימוד על האיבר שהוא צריך לנתח.
ניצן חזר הבייתה
Active member
בארץ משמרת לילה זה 26 שעות, לא ידעתי שיש יותר גרוע
אתה יודע בוודאות שטעות רפואית היא זו ש"העבירה" את אמא שלך ואחיה הקטן להתגורר מתחת ללוח שיש? קיבלת הודאה?
אכן - הדיבור המתנשא הזה (וזה עוד במקרה הטוב כשמישהו מדבר איתך), משל היית נטול יכולת להבין כלום, זה הקטע המרתיח.
לא הייתי משווה אדם עם אירוע לבבי ל"יולדת". קודם כל, הוא לא בהכרה או בהכרה מעורפלת.... ובנוסף, הוא בהגדרה חולה במצב מסכן חיים. רוב היולדות אינן חולות ואינן בסכנת חיים (וכולן צעירות יחסית). יש מעטות שכן בסכנה - אבל הרוב לא.
Boston Guy
New member
כן, אני חושב שאנחנו יודעים בדיוק איזו טעות חיסלה את אימי.
המצב די ברור לנו - בעיקר בזכות אותו רופא חבר (שעובד באותו בית חולים) שהגיע למצב שהוא בעצם קיבל "חצי הודאה בטעות" מהרופא המנתח שעשה אותה.
האם מניעת הטעות הזו הייתה גורמת לכך שאימא שלי הייתה עדיין בחיים היום? כנראה שלא, על סמך הממצאים של הניתוח. הסבל שהיא עברה בשבועות האחרונים לחייה היה קשה, מתסכל ומכעיס מאוד - אבל כנראה שלו הייתה שורדת את הפרוצדורה זה לא היה לחיים נטולי סבל, ולעולם לא נדע כמה ולכמה זמן.
לא הייתה לנו כוונה למרר את חיי אותו רופא - או אף אחד אחר במערכת. זה לא היה מחזיר את אימי לחיים, וטעויות לצערינו קרו, קורות ויקרו.
לגבי אחיה - החשיפה שלי לפרטים הקטנים של מה שהתרחש שם היתה מוגבלת. הבחנתי בהרבה קווי דמיון רפואיים בינהם.
אצל שניהם ההתדרדרות הרפואית התחילה שנים לפני המוות שלהם - עם התקף לב חמור שגרם לירידה דרסטית בתיפקודי לב.
ה"טעות הרפואית" אצלו הייתה אחרת לגמרי. אצלו - היו יכולים למנוע התרחשות של אותו התקף לב שהתחיל הכל - על סמך ההיסטורייה המשפחתית שלו.
העובדה שהוא חטף בדיוק את אותו סוג התקף לב שאחותו חטפה, והיו לו את כל "גורמי הסיכון" שהיו אצלה - הייתה צריכה לתת לרופאים שלו את כל ההצדקה הנדרשת בכדי לבצע את הבדיקות המתאימות ולעשות פרוצדורה של ניקוי \ פתיחת סתימות הרבה לפני שהוא קרה. רופא המשפחה שלו היה צריך לשלוח אותו למומחה לב לפני ההתקף, לא אחריו...
המצב די ברור לנו - בעיקר בזכות אותו רופא חבר (שעובד באותו בית חולים) שהגיע למצב שהוא בעצם קיבל "חצי הודאה בטעות" מהרופא המנתח שעשה אותה.
האם מניעת הטעות הזו הייתה גורמת לכך שאימא שלי הייתה עדיין בחיים היום? כנראה שלא, על סמך הממצאים של הניתוח. הסבל שהיא עברה בשבועות האחרונים לחייה היה קשה, מתסכל ומכעיס מאוד - אבל כנראה שלו הייתה שורדת את הפרוצדורה זה לא היה לחיים נטולי סבל, ולעולם לא נדע כמה ולכמה זמן.
לא הייתה לנו כוונה למרר את חיי אותו רופא - או אף אחד אחר במערכת. זה לא היה מחזיר את אימי לחיים, וטעויות לצערינו קרו, קורות ויקרו.
לגבי אחיה - החשיפה שלי לפרטים הקטנים של מה שהתרחש שם היתה מוגבלת. הבחנתי בהרבה קווי דמיון רפואיים בינהם.
אצל שניהם ההתדרדרות הרפואית התחילה שנים לפני המוות שלהם - עם התקף לב חמור שגרם לירידה דרסטית בתיפקודי לב.
ה"טעות הרפואית" אצלו הייתה אחרת לגמרי. אצלו - היו יכולים למנוע התרחשות של אותו התקף לב שהתחיל הכל - על סמך ההיסטורייה המשפחתית שלו.
העובדה שהוא חטף בדיוק את אותו סוג התקף לב שאחותו חטפה, והיו לו את כל "גורמי הסיכון" שהיו אצלה - הייתה צריכה לתת לרופאים שלו את כל ההצדקה הנדרשת בכדי לבצע את הבדיקות המתאימות ולעשות פרוצדורה של ניקוי \ פתיחת סתימות הרבה לפני שהוא קרה. רופא המשפחה שלו היה צריך לשלוח אותו למומחה לב לפני ההתקף, לא אחריו...
danakama10
New member
טעויות של רופאים לא רק שקורות
הן גורם המוות מספר 3 בארה"ב, אחרי מחלות לב וסרטן...
מפחיד מאוד.
הן גורם המוות מספר 3 בארה"ב, אחרי מחלות לב וסרטן...
מפחיד מאוד.
ניצן חזר הבייתה
Active member
נראה לי ששכחנו שבעבר לידה הייתה מסוכנת והסתיימה במוות
לידה בעבר הייתה מאוד מסוכנת והסתיימה במקרים רבים במותה של האם ו\או התינוק.
היום כאשר לידות בטוחות בהרבה יש זמן להתעסק בקשקושים.
לידה בעבר הייתה מאוד מסוכנת והסתיימה במקרים רבים במותה של האם ו\או התינוק.
היום כאשר לידות בטוחות בהרבה יש זמן להתעסק בקשקושים.
חייבתלהגיב
New member
בארה"ב תמותת אמהות בהריון, לידה או עקב הלידה (maternal
mortality) עדיין גבוהה יחסית למדינות מערביות/מפותחות.
mortality) עדיין גבוהה יחסית למדינות מערביות/מפותחות.
אפילו הדיון כאן מבלבל לידה וביקור בית חולים בגלל מחלה
זה שלידה מתרחשת בבית חולים, לא אומר שהיולדת חולה. למעשה מדובר באירוע חיובי, שנשים רוצות לזכור כחיובי. הדיון כאן משווה באופן אינסופי בין אדם חולה ליולדת. הבעיה שמועלה היא שעדיין, למרות התקדמות הרפואה, נשים נכנסות ללידה ויוצאות עם סיבוכים שלא פעם קורים בגלל התנהלות רפואית.
להכנס לניתוח קיסרי אלקטיבי, בלי צירים, זה לחלוטין פרוצדורה רפואית.
מצד שני, לידה, עם צירים, גם אם נגמר בקיסרי חירום, זה לא תהליך שמתחיל כפרוצדורה רפואית.
אני חושבת שהדבר הנכון הוא כנראה בתי לידה כמו שנהוגים בקנדה שמקושרים לבית חולים אבל לא חלק ממנו. שיולדת מגיעה לצוות הרפואי שעבד איתה כל ההריון ולא צוות רנדומלי. שמקרי חירום יכולים להיות מטופלים אבל הנחת היסוד היא שאין צורך להגיע לפרוצדורה רפואית
לא ילדתי בישראל או בארה"ב, אבל ההבדל בין הלידות אצלי היה במצב הנפשי שלי והיכולת שלי לשלוט במצב למרות הצירים שמערפלים את החשיבה (בדרך שונה ומשמעותית הרבה יותר מרוב המחלות). בעיני, טיפולים פרא-רפואיים, תמיכה נפשית, רפואה משלימה, לנשים שסובלות מטראומה, זה הדבר הכי לגיטימי שיש. השיפוטיות בקריאה של הכתבה, היא לא מעט בצד של הקורא
זה שלידה מתרחשת בבית חולים, לא אומר שהיולדת חולה. למעשה מדובר באירוע חיובי, שנשים רוצות לזכור כחיובי. הדיון כאן משווה באופן אינסופי בין אדם חולה ליולדת. הבעיה שמועלה היא שעדיין, למרות התקדמות הרפואה, נשים נכנסות ללידה ויוצאות עם סיבוכים שלא פעם קורים בגלל התנהלות רפואית.
להכנס לניתוח קיסרי אלקטיבי, בלי צירים, זה לחלוטין פרוצדורה רפואית.
מצד שני, לידה, עם צירים, גם אם נגמר בקיסרי חירום, זה לא תהליך שמתחיל כפרוצדורה רפואית.
אני חושבת שהדבר הנכון הוא כנראה בתי לידה כמו שנהוגים בקנדה שמקושרים לבית חולים אבל לא חלק ממנו. שיולדת מגיעה לצוות הרפואי שעבד איתה כל ההריון ולא צוות רנדומלי. שמקרי חירום יכולים להיות מטופלים אבל הנחת היסוד היא שאין צורך להגיע לפרוצדורה רפואית
לא ילדתי בישראל או בארה"ב, אבל ההבדל בין הלידות אצלי היה במצב הנפשי שלי והיכולת שלי לשלוט במצב למרות הצירים שמערפלים את החשיבה (בדרך שונה ומשמעותית הרבה יותר מרוב המחלות). בעיני, טיפולים פרא-רפואיים, תמיכה נפשית, רפואה משלימה, לנשים שסובלות מטראומה, זה הדבר הכי לגיטימי שיש. השיפוטיות בקריאה של הכתבה, היא לא מעט בצד של הקורא
Boston Guy
New member
שוב: בעבר נשים רבות היו מסיימות את ה"ארוע החיובי" הזה כגופה.
ההודעה שלך היא כמעט ברמה של "עולם הפוך".
ה"ארוע החיובי" הזה הפך ל"חיובי" בדיוק בגלל ההתקדמות של הרפואה והקיום של בתי חולים ליולדות - כי עד לפני 100 שנה לידה היה ארוע מאוד טראומטי (לא היה שום דבר שיכלו לעשות נגד הכאב) ומפחיד עבור נשים, שידעו שיש סיכוי ממש לא קלוש שהן יפגעו קשה או ימותו בלידה.
בשנת 1900 בארצות הברית - מתוך 1000 אימהות שילדו ילד חי, 9 אימהות מתו בלידה. כלומר - כמעט אחת ממאה.
היום - בדיוק בגלל התפתחות הרפואה - אנחנו מדברים על פחות ממוות אחד של יולדת על כל עשרת אלפים לידות.
בשנת 1900 בארצות הברית - אחד מכל 10 תינוקות מת בזמן לידה או לפני גיל שנה. היום אנחנו מדברים על פחות ממקרה מוות אחד לכל 1000 תינוקות.
הFLUFFINESS שאנשים היום הדביקו לאקט הלידה קיים אך ורק בגלל שחלק גדול מהלידות היום נעשות במתקנים רפואיים.
לא יודע מדוע המשפט שלך "נשים נכנסות ללידה ויוצאות עם סיבוכים שלא פעם קורים בגלל התנהלות רפואית" כל כך הקפיץ אותי. אולי זה בגלל שזה כל כך מזכיר את הויטריול של "מתנגדי החיסונים"... נורא קל להאשים את "ההנהלות הרפואית" ולהיות נגדה כשמתעלמים מהמצב שהיה קיים לפני שהיא הומצאה.
ההודעה שלך היא כמעט ברמה של "עולם הפוך".
ה"ארוע החיובי" הזה הפך ל"חיובי" בדיוק בגלל ההתקדמות של הרפואה והקיום של בתי חולים ליולדות - כי עד לפני 100 שנה לידה היה ארוע מאוד טראומטי (לא היה שום דבר שיכלו לעשות נגד הכאב) ומפחיד עבור נשים, שידעו שיש סיכוי ממש לא קלוש שהן יפגעו קשה או ימותו בלידה.
בשנת 1900 בארצות הברית - מתוך 1000 אימהות שילדו ילד חי, 9 אימהות מתו בלידה. כלומר - כמעט אחת ממאה.
היום - בדיוק בגלל התפתחות הרפואה - אנחנו מדברים על פחות ממוות אחד של יולדת על כל עשרת אלפים לידות.
בשנת 1900 בארצות הברית - אחד מכל 10 תינוקות מת בזמן לידה או לפני גיל שנה. היום אנחנו מדברים על פחות ממקרה מוות אחד לכל 1000 תינוקות.
הFLUFFINESS שאנשים היום הדביקו לאקט הלידה קיים אך ורק בגלל שחלק גדול מהלידות היום נעשות במתקנים רפואיים.
לא יודע מדוע המשפט שלך "נשים נכנסות ללידה ויוצאות עם סיבוכים שלא פעם קורים בגלל התנהלות רפואית" כל כך הקפיץ אותי. אולי זה בגלל שזה כל כך מזכיר את הויטריול של "מתנגדי החיסונים"... נורא קל להאשים את "ההנהלות הרפואית" ולהיות נגדה כשמתעלמים מהמצב שהיה קיים לפני שהיא הומצאה.
חייבתלהגיב
New member
בארה"ב 1.9 ל-10000
נכון ל-2017. זה לפחות מה שכתוב פה:
https://data.worldbank.org/indicator/SH.STA.MMRT?locations=FI-VE&year_high_desc=false
אגב, למיטב זכרוני, בשלב מסוים יולדות רבות מתו כי הרופאים לא הבינו את הצורך בסטריליזציה.
רגע. הנה, מצאתי:
"בין המאות ה-17 עד ה-19 פשטה באירופה "מגפת הלידה", אשר הביאה למותן של אחוזים ניכרים מאוכלוסיית היולדות במחלקות ליולדות שבניהול רופאים (ולא מיילדות) ולמותם של תינוקות בחדרי התינוקות בבתי חולים. מה שהביא לסיום המגפה היה הנחלת נהלים לחיטוי ידי הרופאים לפני בואם במגע עם מטופלים בבית החולים. רופאים אשר באו במגע עם זיהומים שונים ממחלקות אחרות בבתי החולים ועם גופות, באו במגע עם יולדות מיד לאחר מכן ללא חיטוי ידיהם, וכך העבירו חיידקים לתוך רחמן. 200 שנה של קדחת לידה באו אל קצן והחל עידן ההרדמה והלידה הטכנולוגית."
http://www.themedical.co.il/Article.aspx?f=6&s=2&id=714
נכון ל-2017. זה לפחות מה שכתוב פה:
https://data.worldbank.org/indicator/SH.STA.MMRT?locations=FI-VE&year_high_desc=false
אגב, למיטב זכרוני, בשלב מסוים יולדות רבות מתו כי הרופאים לא הבינו את הצורך בסטריליזציה.
רגע. הנה, מצאתי:
"בין המאות ה-17 עד ה-19 פשטה באירופה "מגפת הלידה", אשר הביאה למותן של אחוזים ניכרים מאוכלוסיית היולדות במחלקות ליולדות שבניהול רופאים (ולא מיילדות) ולמותם של תינוקות בחדרי התינוקות בבתי חולים. מה שהביא לסיום המגפה היה הנחלת נהלים לחיטוי ידי הרופאים לפני בואם במגע עם מטופלים בבית החולים. רופאים אשר באו במגע עם זיהומים שונים ממחלקות אחרות בבתי החולים ועם גופות, באו במגע עם יולדות מיד לאחר מכן ללא חיטוי ידיהם, וכך העבירו חיידקים לתוך רחמן. 200 שנה של קדחת לידה באו אל קצן והחל עידן ההרדמה והלידה הטכנולוגית."
http://www.themedical.co.il/Article.aspx?f=6&s=2&id=714
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.