אפשר משחק געגועים קטן?

[מיתר44]

מי מדבר על שנות ה 80?

לבית הספר זכרון יוסף וחזרה היינו הולכים רגלית, חוצים את החצר של הריאלי אחוזה ויורדים בשביל לרוממה הישנה לרחוב הפלמח 25 שם גרתי. ממש ליד הריאלי ברחוב קרית ספר הייתה המאפיה ושם אפשר היה למצוא את מוכר החלביצה. אני מדבר על שנות ה 50 של המאה הקודמת. Quite history

 

[pix37]

אז אפילו לא הייתי בגדר תוכנית

 

[salo22]

לניס באיזה שנה פעלה ?

 

[pix37]

אני לא בטוח

כנראה 83 - 84 אבל אני ממש לא בטוח

 

[אלעד קנדה]

וואי, קפה פאר

היינו אוכלים שם כשהייתי ילד. פיצה ומילקשייק, זה מה שזכור לי. זאת חתיכת נוסטלגיה. קפה פאר וקריפס (בדרך פיק"א ליד מרכז חורב - אפילו עוד לפני שהיה מרכז חורב היה קריפס) מאוד זכורים לי מהילדות בחיפה. אחח, הזכרונות....

 

[ציפור שיר קרה]

מק דייויד עדיין קיימת

במרכז זיו. הם כל הזמן מחליפים מיקום בחנויות סביב מה שפעם היה במזרקה. היום הם צמודים ללחם תושיה. אחחח, מק דייויד... הבדיחה החביבה עלינו בילדותי הייתה וריאציות שונות על "היי, הנה חתול דרוס. מהר! תתקשרו למק דייויד".

 

[londi81]

נוסטלגיה בגיל 30 זה מסוכן

אל באריו המקורית (מספר אחת) ליד רחוב מוזס - בגלל ששם בפעם הראשונה הבנתי כמה אני יכולה להנות מהשילוש הקדוש - יין אדום, חמון קרודו, ואווירה מהממת גם אם זה באיזור הכי פחות בעל אופי של תל אביב מתוקה המקורית (מספר אחת) בשד"ל - בגלל הפירושקי, והאווירה, והארכיטקטורה, והדייט ההזוי שהיה לי שם פעם. ולזכר ימי ההולדת שחגגנו בתיכון ביציאות הראשונות לתל אביב - מונגוליאן גריל בר, הארד רוק קפה וקקטוס - אני מנסה דמיים חבורת תיכוניסטים באים לאוכל שם ארוחת ערב ומתחרדת מהמחשבה מה היה קורה אם היום הייתי יושבת לידם.

 

[אנה פאזה]

מונגוליאן גריל בר!

איך אהבתי את המקום הזה...

 

[דניאל@זר]

גם אני

 

[ו שתי]

יו, היה לי דייט פעם בהארד רוק קפה בדיזנגוף

סנטר. הבחור מקסים, אבל עד שהבנתי שזה היה דייט, ושכשבחור נוסע אליך מחיפה לשרון הדרומי ב-11 בלילה רק כי אמרת לו שמשעמם לך ובא לך להפגש (ומגיע תוך 45 דקות!) מנסה בדרכו המגושמת לרמוז על משהו, כבר התפספס לנו הרגע. אני זוכרת שאכלתי סלט קיסר. לא פלא ששקלתי אז בערך מחצית ממה שאני שוקלת היום. מי מזמין סלט במסעדה?

 

[passioneta]

בחורה בדייט...

 

[ו שתי]

מה שנכון.

דרבנתי את עצמי לחפש את הדייט ההוא בפייסבוק. YYY. הוא היה אז כזה חתיך ושרמנטי. היום הוא סתם מקריח. כך חולפת לה תהילת עולם.

 

[passioneta]

מקריח זה דווקא בסדר, זה סימן טוב

 

[londi81]

אני (ולמעשה כל חבריי) חגגתי שם יום הולדת 14

תמיד הזמנתי צ'ילי עם נאצוס ]גם כי זה היה אקזוטי וגם כי זו הייתה המנה הכי זולה בתפריט] וגולת הכותרת - קולה עם גלידה [כשאני חושבת על זה היום הכי

 

[אoיה]

בהריונות זה היה משקה התאווה שלי

לא הייתי מעלה על דעתי לגעת בזה היום.

 

[אמא עמיתית]

תפוח הזהב,קרן

ויקי במצפה משואה...

 

[אoיה]

בעייתית הנוסטלגיה הזאת

דה-לה-תין הירושלמית המוזרה, באחד הבתים היפים של בקעה. אותה קסטה של פופ סיני שהתנגנה שוב ושוב, אותו אוכל קופסאות בקורנפלור ורוטב חמוץ-מתוק אדום זרחני, ובכל זאת חזרנו שוב ושוב גם בגילים שכבר ידענו אוכל איכותי מהו.

גיליז - ברחוב הלל למטה בואכך כיכר החתולות. לפני סרט צהריים בשבת בבית אגרון (והסדרן החתיך בכניסה שהכניס אותנו חינם), הסטייקים הכי טובים והגרטן הכי טעים + צעקות במטבח, מחבתות עפות ומלצריות מפוטרות כי המגש הוחזק ביד ימין ולא שמאל. עידן חדש בירושלים של אז.

לא מסעדה - בר קטון, הכובען הראשון בסמטת ריבלין. הדאקירים המעולים שהם עשו בקיץ. המרטיני הראשון, הסאוור הראשון,הלב שנשבר לראשונה.

 

[Tanaqui]

הצרפתית של מואיז פאר במשכנות שאננים

ובמיוחד הברווז בתפוזים. זאת הייתה מסעדה שהולכים אליה בהזדמנויות ממש חגיגיות, והיא הייתה בשבילי סמל העידון והצרפתיות בהתגלמותה. פיני בחצר, כשעוד היה בה פיני והיא הייתה בחצר פיינגולד. הסלטים המיוחדים שלו, חלקי הפנים, גלידת וניל עם ריבת עגבניות. והייתה מסעדה הונגרית מול גימנסיה רחביה שקראו לה מסעדת לאה, ההורים שלי נהגו לקחת אותנו לשם לפני 700 שנה בערך, והמנה היחידה שאני זוכרת ממנה היא פלצ'ינטה במילוי אגוזים שמאוד אהבתי. מעניין מה הייתי חושבת עליהן היום, אם עוד היו קיימות. ואולי עדיף לא לדעת.

 

[מיתר44]

אויי משכנות שאננים.

עם מואיז שנגע בדש בגדם של שועי עולם, ולמרת זאת דיבר אתנו, דלפוני גבעת רם בגובה העיניים והציע לנו בעלי הצרור הנקוב לחלוק מנת כבד אווז בתאנים ואף הוסיף לנו כוס יין, נשבע שהוא היה אלוהי. המסעדה הזו הייתה עבורי כפסגת כוכבי מישלן של היום בתוספת של הנוף הכי יפה בעולם. כמה שאני מתגעגע אליה. לא רחוק משם, בקצה רחוב יפו, מול החומה ממש, היה חלון שמכר בייגלך חמים מהתנור. זו הייתה מאפייה שהנפיקה את המוצר הכי איכותי של אז. לא הצלחתי אף פעם להישמע לעצות של ההורים וחיסלתי את הבייגלה האלו-צריך לדייק: האשכנזיים הללו, עם שומשום ו/או פרג ומלח גס, בעודם לוהטים. לימים, אחרי שטעמתי לא אחת את הבייגל הינו יורקי, הבנתי את גודלה של האבידה כשהמקום הזה נעלם מעולמי. אפשר לסכם ולאמר כי בחיפה בחרתי במסלול: לחיות בשביל לאכול ובירושלים, על פנינותיה הקולינריות ( טרם העלתי זיכרן של אוקיינוס ושל ההונגרית שבעין כרם) הוספתי מילה: לחיות בשביל לאכול טוב

 

[Tanaqui]

איך יכולתי לשכוח את הבייגלה בכיכר צה"ל!

זה היה הטקס של מוצאי פסח - היינו עומדים שם בתור עם כל העולם ואשתו ומחכים שהבייגלך יצאו מהתנור. עם מלח גס, רצוי חצויים ומרוחים בהרבה חמאה (אבל בשביל זה צריך להתאפק עד שמגיעים הביתה).