אקספרימנט דתי

[אשר אטדגי]

אקספרימנט דתי

כל אדם הוגה בהגות דתית מכיר את המונח הפסיכולוגי הזה (ג'יימס עשה מזה קריירה). דומני שניתן לקבוע כי כל אדם חושב ישלול אקספרימנט אנושי עם אלוהים. אך המהרי"ל מרחיק לכת ושולל אף "אקספרימנט דתי" - כלומר מכלול החוויה האנושית בעבודת אלוהים. שכן לדידו, דת יכולה להיות רק עבודה לאלוהים טרנסצנדנטי, וכל אקספרימנט עם דת כזו היא אלילית במופגן. "עגל הזהב - זוהי חוויה דתית", הוא אמר מספר פעמים. מעבר לעובדה שחשיבה שכזו, רציונליסטית עד אימה, מעקרת כליל כל "רגש" אנושי בקיום המצוות (מה שלטעמי מובן מאליו ואף רצוי) אך באופן לא ברור לי כל כך, היא גם מעקרת את ההכרעה והרצון לעבוד את אלוהים, מחוויה זו. מה שיוצר, באופן ביזארי להגותו, את "הרצון לעובדו" להכרח נעדר רצון. שכן אם "רצונו" של האדם, אינו קשור לחוויותיו ולסטרקטורה הנפשית שהביאה אותו לרצון זה - היא היא האקספרימנט - משמע שרצונו זה מוכרח שיהיה.

ממש לא ברור לי לאשורו סניף זה בדבריו. ואם למי מן המצויים/נעדרים יש מענה לכך בהגותו של המהרי"ל, אגילה ואשמחה בו ובדבריו.

 

[בר אiריין]

חילוק

בין מעשים לבין חוויות, בהקשר דתי, היא שוחה שרבים נופלים אליה. גם אלו הסוברים שהמצוות המעשיות הן עניין טכני שאין לו דבר עם חינוך, פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה טועים. אמנם כבר אצל חכמינו ישנן הבחנות בין חובת הלב לחובת המעשה, ככל הנראה בהשפעה הלנית, אולם הם עוד שמרו על עמימות ההבחנה. את ה' יש לעבוד בכל מאודינו, והחוויה הדתית [לסוגיה] בכלל זה.

 

[אשר אטדגי]

כן זו עמדה ברורה

והיא מוכרת לי.. (אם כי אני לא מקבל אותה כל כך).. אבל אני מדבר כרגע על סוג של אנטינומיה בדברי המהרי"ל (שלדעתך נפל ב"שוחה זו"). שלטעמי, נמצא במין סוג של ממש: "בור כרה ויחפרהו וייפול בשחת יפעל". ונראה לי שלא הבנתי אותו דיו, ולכן אני מבקש הסבר עליו, ולא הסבר המנוגד לדבריו.

 

[בר אiריין]

מה לא הבנת אצלו?

 

[אשר אטדגי]

את שלילת האקספרימנט הדתי גם מהרצון לעובדו

 

[בר אiריין]

<

זה כי ליבוביץ היה וולונטריסט רדיקלי. אצלו לוולונט יש מעמד מטאפיסי ייחודי. לא למותר לציין שזה הבל גדול.

 

[iricky]

אכן הבל הבלים

 

[אשר אטדגי]

הבנתי .. אני שואל על אנטינומיה זו בהגותו

תבין אותי שאני חושב שלא סביר בעיניי שהוא התעלם מכך.. ודאי שיש לו הסבר, אולי מאולץ או מעושה, אבל הסבר ודאי.. רק שאני איני מוצא בשום מקום התייחסות שלו לאנטינומיה זו..

 

[בר אiריין]

יש לכך התייחסות רחבה

בדיונים שלו עם טוני לביא. הדיונים של הספר הזה, באופן כללי, די רדודים ולא באמת מספקים תשובות, אבל יש לכך התייחסות.

 

[iricky]

אכן לא הבנת

ואין כאן שום אנטינומיה. אבל מתי כבר תפנים שעבודת אלוהים טרנסצנדנטי היא בלתי רציונאלית בעליל, ואין לערך הדתי שום קשר עם רציונאליזם ורציונאליות (ראה המאמר 'לשמה ושלא לשמה ב' שמופיע באתר).
ןלשאלתך:
"דת-ההלכה דנה באדם ומתעניינת באדם מבחינת המציאות היום-יומית האפורה שלו. מצוות מעשיות הן נורמה לחיים אפורים אלה - שהם-הם המציאות האמיתית והמתמידה של האדם ; אין דת-ההלכה להוטה אחרי הגילויים האפיזודיים של חריגה משיגרת יום-יום, אחרי המומנטים החריגים בחיים - שאינם אלא מומנטים חולפים ; מצוות מעשיות מוסבות על הכלל ועל המתמיד, ולא על היוצא-מן-הכלל - שאינו אלא מקרי ורגעי. מצוות מעשיות מכוונות למילוי-חובה מתוך הכרת חובה ומתוך משמעת, ולא להתפעלות או לדביקות או להתרגשות או להתלהבות - שבהן אדם מקשט את חייו, אך אינו חי בהן. העמדתה של הדת על ההלכה היא עשיית הדת פרוזה של החיים, וזהו כוחה הגדול של ההלכה - כי רק דת של הפרוזה של החיים, דת של השיגרה, האפורה של מעשי יום-יום וחיי יום-יום, היא דת של ממש. בדברים אלה אין כל זילזול בפואזיה של החיים - בגילויים האפיזודיים של חריגת האדם ממסגרת השיגרה, במומנטים של התעלות נפשית ורוחנית, במעשים הנעשים מתוך דבקות והתלהבות ; אדרבה, ייתכן וייתכן שכל חיי האדם אינם כדאים כאותן האפיזודות, אותם המעשים, ואעפ"כ - יסודו והתמדתו של קיום האדם אינם בגילויי שירת החיים אלא בפרוזה שלהם. האדון ז'ורדן של מולייר מגלה פתאום, בהיותו כבן 40 ולמעלה, שזה 40 שנה הוא מדבר פרוזה שלא מדעת. אך מעולם לא נמצא אדם שאמר שירה שלא מדעת; אין אדם אומר שירה אלא מדעת ובכוונה, ואין דעת וכוונה אלו ניתנות לו אלא במומנטים מסויימים בחיים. דת של ערכים, של כוונות ויחודים, היא דת שירת החיים - דת שאינה אלא תכשיט לחיים ; דת המצוות המעשיות היא דת החיים עצמם.
אופייה של יהדות-ההלכה הוא אנטי-מליצי, אנטי-פאתטי, אנטי-חזוני, ובעיקר - אנטי-אשלייתי : היא אינה מרשה לאדם להאמין שמציאותו היא אחרת משהיא בפועל, והיא מונעת ממנו את העריקה מתפקידיו וממשימותיו בעולמו השפל אל עולם מדומה שכולו טוב, יפה ונעלה. אין זה מקרה שחלק גדול מאד מהמצוות המעשיות מוסב על גופו של האדם, על הולדתו ועל לידתו, על מאכלו ועל משתהו, על בעילתו, על נגעיו ועל פגרו ; החלק הגדול ביותר בגיבושה היסודי של ההלכה - במשנה - הוא סדר טהרות, הקושר את האדם בגילויי זוהמת מציאותו הביולוגית, שממנה אין מנוס.
התכונה האופיינית להלכה היא אי-הפאתיטיות שבה ההלכה אינה סומכת על ההתעוררות של החוויה הדתית ואינה מחשיבה את הדחף הנפשי המביא לידי מעשים יוצאים מן הכלל. היא שואפת להעמיד את המעשה הדתי - גם את גילוייו העליונים - על הנוהג הקבוע של עשיית חובה : "גדול מצווה ועושה משאינו מצווה ועושה". ודוקא באי-פאתיטיות זו יש פאתוס עצום. כמה חסרת-שחר היא האנטיתיזה המדומה בין החוויה הדתית הנפשית ובין הפורמליזם של המצוות המעשיות, אנטיתיזה החביבה כל כך בפיהם של מתנגדי יהדות ההלכה ! "

 

[חיים פרידמן1]

יש שני מובנים לרצון. יש רצון במובן של הכרעה

שזהו רצון אקטיבי ויש רצון שאדם מוצא את עצמו רוצה משהו שזה רצון פסיבי. הרצון בעבודת ה' שייך רק לסוג הראשון.

 

[iricky]

אתה ודאי מתכוון לכך

שיש רצון ויש נטיות ודחפים ותאוות ויצרים שפועלים באדם מטבעו, לפעמים אפילו בניגוד לרצונו.

 

[חיים פרידמן1]

נכון. והחוויה לא שייכת לרצון במובן זה.

 

[iricky]

אכן,

החוויה הדתית שליבוביץ שלל היא החוויה מן הסוג המיסטי, או לחילופין מן הסוג הקבלי, שאינה אלא ביטוי ליצר עבודה זרה.

 

[בר אiריין]

אבל

כאן בדיוק ליבוביץ טעה. עיון במקורות מעלה שלא עצם החוויה פסול, אלא מושא כל שהוא שאליו מופנית החוויה. במונחים שלך: לא עצם הרגש של אשה פסול, שהרי העולם כולו לא כדאי כיום שניתן בו שיר השיריים, אולם כשאשה שבאה בברית נישואים עם אלוף נעוריה מפתחת רגשות אל גבר זר, זה פסול.

 

[iricky]

אז היכן הטעות?

זה בדיוק מה שליבוביץ אומר. אלא שהחוויה המיסטית לתפיסתו כמוה כרגשותיה של האשה אל גבר זר, שניזונה ממש כמוה מן הדמיון ומן היצר, וזה הפסול. על שלילתה המוחלטת של החוויה המיסטית, אפילו כשהיא מופנית לכאורה אל השם, אנו למדים מפרשת נדב ואביהו בני אהרון "בהקריבם לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם". הם הקריבו לפני ה', לא לפני הבעל והעשתורת, ובכל זאת זו היתה אש זרה. הכיצד? משום שהקרבה זו באה מתוך דחף ייצרי שלהם ולא מתוך קיום מצווה. בקיום המצוות אין שום מיסטיקה, ואם אתה מכניס מיסטיקה לעניין, זו אש זרה.

 

[בר אiריין]

לא דייקת

ואתה ממשיך את הטעות. כל עוד אתה מקיים את הצו, כהלכתו, אין שום בעיה שתכניס אליו כל מה שתרצה, גם מיסטיקה. מי לנו גדול מהגר"א מוילנא? וכי יכול לצוץ איזה אינטלקטואל, רב, חוקר, מלומד או מה שלא יהיה שיסביר לנו טוב יותר את התורה? והנה, למרבה הפלא, עיקר שבחיו היה על הלהט והיצר בעבודת הבורא. אף המורה הגדול ביטא את זה בצורה מיסטית בפרק נא מהשלישי. בדומה לכך, אחד הספרים החשובים שנכתבו לטעמי, ספר חובת הלבבות, מציג צופיות יהודית שאינה פוגמת כלל בקיום ההלכתי, אלא רק משבחת אותו. כשאשה עושה למען בעלה משהו שמנוגד לרצונו זה פסול, גם כשהיא עושה זאת מתוך אהבתה אליו בתשוקה גדולה. אולם כשהיא עושה את רצונו, ועושה זאת מתוך דחף ויצר, ואף עונג ארוטי במימוש רצונו, זה דבר נעלה. לא דייקת: אש יש כאן. אש זרה אין כאן.

 

[חיים פרידמן1]

דבקות שכלית אינה יצר ולא דחף ולא ארוטיקה

אלא הניגוד לכל זה.

 

[בר אiריין]

דא עקא

שהנביאים הדריכו שהאהבה אל ה' היא אהבה ארוטית

 

[חיים פרידמן1]

התייחסתי לפנ"א ח"ג במורה שציינת