אז ככה... בצעירותי יצאתי עם בחור במשך כשנה וחצי. נאמנות כלל לא עמדה בספק. זה היה רק הוא, הוא והוא. יצאנו. דיברנו המון בטלפון כשלא נפגשנו וקבענו תמיד את המפגש הבא. אבל זה נגמר. ואז? אז בכלל לא עלה על דעתי למצוא מישהו שימלא את מקומו. נותר מעין פצע בלב, אבל לא הייתי מסוגלת למצוא תחליף. רק לאחר שעברה לה כמעט שנה, פגשתי מישהו, שפעם, בעבר הרחוק רחוק הוא ניסה לחזר אחרי. נפגשנו. שוחחנו ויצרנו את אותו קשר שעליו הוא כנראה חלם כבר אז. בהתחלה, היה לי מאד קשה לראות את עצמי מחובקת בין זרועותיו, ועדיין חשתי שאני "בוגדת" בזה שהקשר בינינו הסתיים לפני כשנה... אבל אט אט, התקרבנו והקשר ניצת.
נפגשנו כמעט מדי יום, אבל איכשהו חשתי, שהוא לא שקט והוא כל הזמן חותר ומחפש לעצמו "עוד ועוד" תוך כדי. הוא ידע שזה מכאיב לי, והוא ידע שקשה לי מאד עם זה, אבל הביטחון שלו, שלא ארפה ממנו, איפשר לו להמשיך כך הלאה והלאה והוא גם לא הסתיר ממני, שאתמול הוא פגש את ההיא והיום תחכה לו אחת אחרת. וכששוחחנו על כך שזה ממש שורף את ליבי, הוא השיב: נו? מה הבעיה? את רואה שאיני אחד שמוכן להישאר נאמן לקשר אחד ויחיד. אני יודע שזה קשה לך, אבל היות שאני זה אני, ההצעה שלי עבורך היא שתמצאי לעצמך אדם נאמן. ואנחנו? אנו נישאר ידידים וזהו.
אז אט אט, התחלתי להפנים, שזה לא יהיה ולא יישאר נער החלומות שקיוויתי שיהיה, ומצאתי לעצמי בן זוג "חדש". במקרה שלנו, היה זה אדם, שלא ממש קרא אותי, והוא לא חשד בדבר מהקורה אותי בזמנים שבהם לא היינו יחד. הוא לא שאל מה היו קורות העבר שלי, והוא זרם עם הקשר כפי שהיה. ואז, כשנוכחתי שהוא חי את חייו, והוא נהנה מהקשר בינינו, הוא לא ממש נקשר לנפשי, חשתי מספיק חופשיה לנהל "רומן כפול", הן איתו והן עם אותו חבר שכל הזמן "חיפש". כי כשכן היינו יחד, חשתי שטוב לו איתי אלא שמעולם לא יכולתי לבטוח בו שהוא ימשיך כך מחר (או שכבר היום אחה"צ)...
אז אודה... בהתחלה חשתי מעין כעס עצמי, על שאיני נאמנה לחברי החדש, אבל עם הזמן (ואולי תאמרי שזה רק תירוץ מצוץ), שכנעתי את עצמי ש... אם הוא יכול ליהנות איתי, אבל זה לא מה שמספק אותו, אז גם לי מותר, בעיקר אם וכאשר הקשר שהצלחתי לרקום ביני לבין חברי החדש אינו כזה שמעמיד אותי בפני המבחן: האם זה הוא או ההוא. ואם לא חושדים בי? "קל וחומר". האם נזרע כאן הזרע לכך שגם בהמשך חיי אשאר אישה שגם כשיש לה בן זוג, היא תנהל במקביל קשר נוסף? מכאן אשאיר את יד הדימיון שתנחה אותך.
כוונתי כאן הייתה רק להראות לך, שגם אם נקודת המוצא שלי נסמכה על נאמנות אינסופית לאחד והיחיד, נסיבות שונות בהמשך הדרך מביאות את האדם להגיע לתובנות חדשות. אז אולי את תגידי שזאת אני וזה לא מתאים לאופי שלך? יתכן. אבל את בטח מבינה, שככל שיהיו יותר אנשים על פני האדמה, כך גם תמצאי מעשים ודעות שיהיו שונים מהדעה האחת שלך.
