אוקיי, הפיק שלי, פרק ראשון../images/Emo110.gif
כי אני לא בטוחה שראו.. :-\ פרק 1 – לבד. גשם כבד ירד על העיר טוקיו. בצד הדרך השוממת ישבה נערה, שיערה החום החלק השתפל עד למרפקיה, ועינייה התכולות – אפרפרות שהביעו עצב רב הזילו דמעות. בגדיה היו מאוד מלוכלכים ואפילו קרועים בכמה מקומות. והיא ישבה. בוכה. לבד. הנערה היתה שקועה במחשבות על מה שקרה לה, עד שקול של נערה העיר אותה ממחשבותיה. "שלום," אמרה הנערה. היא נראתה מעט יותר קטנה ממנה, ושיערה השחור היה כולו רטוב מהגשם. "שלום." "איך קוראים לך?" שאלה הנערה בעלת השיער השחור. "קאנאיו." ענתה. "לי קוראים קגומה," קגומה הסתכלה לעבר פרצופה של קאנאיו במבט בוחן. " למה את בוכה? מה קרה?" "עזבי," קאנאיו השפילה מבט "זה לא עניינך." "בבקשה, ספרי לי," אמרה קגומה, " אולי אני אוכל לעזור לך." קאנאיו לא ענתה. "את יודעת מה? בואי אליי הביתה, ואם תרגישי צורך – תספרי לי, בסדר?" שאלה קגומה. המחשבה על בית חם, סגור מפני הרוחות והגשם, הקפיצה את קאנאיו. היא הסתכלה ישר לעינייה של קגומה. העיניים החומות והיפות שלה הקרינו טוב לב, אהבה, חום וביטחון. "נו, טוב.. אין לי מה להפסיד." אמרה וקמה על רגליה. "יופי! בואי איתי," קגומה נראתה מאושרת. קאנאיו הלכה לצד קגומה בשקט. * כשהגיעו השתיים לביתה של קגומה, שתיהן היו ספוגות במי הגשם. אמה של קגומה הביאה להן מגבות ואפילו שוקו חם. "אתן צריכות עוד משהו, בנות?" שאלה האימא. "לא, תודה אמא." אמא. זו אחת מהמילים שקאנאיו כל כך התגעגעה אליהן... קגומה החליפה בגדים, וכשסיימה שאלה את קאנאיו: "את רוצה שאני אשאיל לך בגדים להחלפה? נראה לי שלא יזיק לך להחליף את הבגדים האלה.." לא היה נעים לקאנאיו לקבל כל כך הרבה, כי ידעה שהיא לא תוכל להחזיר. למרות זאת הסכימה. לאחר שהחליפה בגדים והרגישה כמו חדשה, התחילה קאנאיו להיות מודאגת בגלל הסיבה שבגללה, או יותר נכון, בזכותה, קגומה הביאה אותה לפה. היא לא הרגישה שהיא מוכנה עוד לספר למישהו את הסיפור שלה. קגומה הושיבה אותה על המיטה והתיישבה מולה. היא הסתכלה עלייה במבט כזה שאומר: "נו-שפחי-ת'לב-אני-מקשיבה" . קאנאיו נאנחה אנחה עמוקה. "את רוצה שאני אסביר לך למה הייתי בסיטואציה המפחידה הזאת ברחוב, נכון?" שאלה. "אמ.. כן, אפשר לומר." אמרה קגומה לאחר היסוס – מה. "תראי, קצת קשה לי לדבר על זה.." התחילה קאנאיו להגיד. "כן, אני מבינה אותך. אבל תחשבי על זה שאני אולי אוכל לעזור לך.." אמרה קגומה, "את רוצה שאני אשאל פשוט שאלות ואת תעני על מה שאת יכולה?" "בסדר," הסכימה קאנאיו. "טוב.. זה קשור לחברים שלך?" "לא, אין לי חברים," אמרה קאנאיו בעצב. "אוי, אני מצטערת.. טוב, אז זה קשור למשפחה שלך?" "כן." "מישהו נהרג חס וחלילה?" " טוב, כן.. אפשר לומר שכן." " מי? סבא, סבתא, דוד, דודה, אח, או חס וחלילה ההורים?!" "כולם." "מה?!" "מה ששמעת. כולם. אני היחידה שניצלתי. ונשארתי לבדי בעולם," "איך זה קרה?!" שאלה קגומה בבהלה. היתה שתיקה ארוכה. קאנאיו, שהבינה שלא תוכל להתחמק משאלותיה של קגומה, לקחה נשימה עמוקה והתחילה לספר.
כי אני לא בטוחה שראו.. :-\ פרק 1 – לבד. גשם כבד ירד על העיר טוקיו. בצד הדרך השוממת ישבה נערה, שיערה החום החלק השתפל עד למרפקיה, ועינייה התכולות – אפרפרות שהביעו עצב רב הזילו דמעות. בגדיה היו מאוד מלוכלכים ואפילו קרועים בכמה מקומות. והיא ישבה. בוכה. לבד. הנערה היתה שקועה במחשבות על מה שקרה לה, עד שקול של נערה העיר אותה ממחשבותיה. "שלום," אמרה הנערה. היא נראתה מעט יותר קטנה ממנה, ושיערה השחור היה כולו רטוב מהגשם. "שלום." "איך קוראים לך?" שאלה הנערה בעלת השיער השחור. "קאנאיו." ענתה. "לי קוראים קגומה," קגומה הסתכלה לעבר פרצופה של קאנאיו במבט בוחן. " למה את בוכה? מה קרה?" "עזבי," קאנאיו השפילה מבט "זה לא עניינך." "בבקשה, ספרי לי," אמרה קגומה, " אולי אני אוכל לעזור לך." קאנאיו לא ענתה. "את יודעת מה? בואי אליי הביתה, ואם תרגישי צורך – תספרי לי, בסדר?" שאלה קגומה. המחשבה על בית חם, סגור מפני הרוחות והגשם, הקפיצה את קאנאיו. היא הסתכלה ישר לעינייה של קגומה. העיניים החומות והיפות שלה הקרינו טוב לב, אהבה, חום וביטחון. "נו, טוב.. אין לי מה להפסיד." אמרה וקמה על רגליה. "יופי! בואי איתי," קגומה נראתה מאושרת. קאנאיו הלכה לצד קגומה בשקט. * כשהגיעו השתיים לביתה של קגומה, שתיהן היו ספוגות במי הגשם. אמה של קגומה הביאה להן מגבות ואפילו שוקו חם. "אתן צריכות עוד משהו, בנות?" שאלה האימא. "לא, תודה אמא." אמא. זו אחת מהמילים שקאנאיו כל כך התגעגעה אליהן... קגומה החליפה בגדים, וכשסיימה שאלה את קאנאיו: "את רוצה שאני אשאיל לך בגדים להחלפה? נראה לי שלא יזיק לך להחליף את הבגדים האלה.." לא היה נעים לקאנאיו לקבל כל כך הרבה, כי ידעה שהיא לא תוכל להחזיר. למרות זאת הסכימה. לאחר שהחליפה בגדים והרגישה כמו חדשה, התחילה קאנאיו להיות מודאגת בגלל הסיבה שבגללה, או יותר נכון, בזכותה, קגומה הביאה אותה לפה. היא לא הרגישה שהיא מוכנה עוד לספר למישהו את הסיפור שלה. קגומה הושיבה אותה על המיטה והתיישבה מולה. היא הסתכלה עלייה במבט כזה שאומר: "נו-שפחי-ת'לב-אני-מקשיבה" . קאנאיו נאנחה אנחה עמוקה. "את רוצה שאני אסביר לך למה הייתי בסיטואציה המפחידה הזאת ברחוב, נכון?" שאלה. "אמ.. כן, אפשר לומר." אמרה קגומה לאחר היסוס – מה. "תראי, קצת קשה לי לדבר על זה.." התחילה קאנאיו להגיד. "כן, אני מבינה אותך. אבל תחשבי על זה שאני אולי אוכל לעזור לך.." אמרה קגומה, "את רוצה שאני אשאל פשוט שאלות ואת תעני על מה שאת יכולה?" "בסדר," הסכימה קאנאיו. "טוב.. זה קשור לחברים שלך?" "לא, אין לי חברים," אמרה קאנאיו בעצב. "אוי, אני מצטערת.. טוב, אז זה קשור למשפחה שלך?" "כן." "מישהו נהרג חס וחלילה?" " טוב, כן.. אפשר לומר שכן." " מי? סבא, סבתא, דוד, דודה, אח, או חס וחלילה ההורים?!" "כולם." "מה?!" "מה ששמעת. כולם. אני היחידה שניצלתי. ונשארתי לבדי בעולם," "איך זה קרה?!" שאלה קגומה בבהלה. היתה שתיקה ארוכה. קאנאיו, שהבינה שלא תוכל להתחמק משאלותיה של קגומה, לקחה נשימה עמוקה והתחילה לספר.
