ככל שאני חושב על זה יותר..
אני מגיע למסקנה שהפחד הזה לא מוצדק. איך הכרה בסבל שלא אני גרמתי למישהו (אלא זה קרה שני דורות לפני, תוך כדי מלחמה, ואני נולדתי כאן ואין לי בית אחר) יכולה לשלול את זכות הקיום שלי? זכות הקיום שלי נובעת מהעובדה שאני כאן ואני קיים. בדיוק כמוך. מה זה משנה מה הלאום שלי, וכמה דורות המשפחה שלי חיה כאן? אם כבר זכות הקיום שלי מוטלת בספק אצל כל מיני לאומנים ערבים, ההכרה שלי באסונם של הערבים לא תגרום להם להקצין יותר משהם פנאטים כבר עכשיו. מי שהולך ומפוצץ את עצמו העיקר להרוג כמה שיותר יהודים, לא יכול כבר להקצין יותר מזה... חבל שהציבור הערבי בחר לציין את יום הנכבה שלהם דווקא על יום העצמאות. למעשה זה לא מאפשר לי ולאחרים לציין את האסון שקרה להם, ובלי כל קשר - לחגוג את העובדה שאני חי במדינה עצמאית.