אוי, זה ממש מבאס
מקווה שתוכלי לצפות בהמשכיות בימים הבאים
ושיהיה פחות עמוס.
אני גם מקווה. זה היה שבוע ממש מתיש
טוב לדעת שלפחות בדברים מסוימים אנחנו יחסית בסדר. האמת שלא נסעתי ברכבות כבר כמה שנים, אז הנושא לא נמצא אצלי למעלה בסדר העדיפויות כל כך. אולי אם זה היה אחרת...
האמת כשהייתי נוסעת ברכבות בארץ לא זכור לי שהן היו ממש בעייתיות מבחינות זמנים. נכון שהיו זמנים שהיה ממש צפוף בגלל חיילים, אבל למזלי בשירות שלי היציאות שלי היו בימי רביעי וחזרה לבסיס בשני אז זה פחות הפריע לי.
עשית לי נוסטלגיה למכושפות
נראה לי שאני גם זוכרת את הפרק שאת מדברת עליו.
רציתי לעשות לא מזמן מרתון מכושפות מההתחלה אבל צפיתי בסוף רק בעונה הראשונה. לא כי לא היה טוב או משהו, סתם נהייתי עסוקה פתאום ואז כשהתפנה לי זמן, היו דברים חדשים שחזרו שרציתי לראות ולא יצא לי לחזור לזה.
המשפט האחרון שלך
אבל כן, אפשר להבין למה היא לא מיהרה לשתף את ברוילס, במיוחד שבשלב הזה היא חשבה שהיא עשתה את זה.
אני מקווה אבל שלפחות מעכשיו היא כבר תבין סופית שהוא לגמרי בצד שלה, כמו צ'ארלי כזה שעושה מה שהיא רוצה מבלי לשאול שאלות
מעניין מאוד, תודה על ההסבר
אם זה בסדר לשאול, יצא לך לחיות בבוסטון? או שרק ביקרת שם ובגלל זה את יודעת על השיפוצים?
כפי שאת רואה אנחנו מתייחסות לדברים החשובים באמת
אכן הדברים החשובים
ולא, לא גרתי בבוסטון או בחוף המזרחי לצורך הענין. אבל בת דודה שלי גרה שם (בחוף המזרחי, לא בבוסטון ספציפית) וכשאני טסה לבקר אותה אני תמיד צריכה לטוס לשדה התעופה בבוסטון ותמיד יש פקקים נוראיים לכל הכיוונים בכל השעות ואז תמיד היא ובעלה מספרים לי סיפורים על בוסטון היפה של לפני עשר שנים כשהם היו גרים שם וזה לא היה סיוטי
חחח, כן. ובניגוד להורים בחופשת לידה/נשים אחרי לידה, לצ'ארלי אין תינוק שמעיר אותו בלילה
אולי יש לו תולעים שמעירות אותו בלילה?
וואי אם זו הייתי אני, הסיוטים על תולעים שזוחלים בתוכי בטוח היו מעירים אותי מידי לילה
את צודקת מאוד. מצד שני, גם סוכני FBI הם בני אדם ולפעמים יש להם רגעים שהם לא מקצועיים. ולמען האמת, אני חייבת להודות שזה מעניין לראות את אוליביה קצת "מאבדת" את זה כי בדרך כלל היא מאוד מקצועית אז מבחינתי זה נחמד לראות את החולשות שלה (וכשאני רושמת נחמד, הכוונה היא שאני לא נהנית מזה, זה פשוט מעניין עבורי לראות דמויות חזקות מפגינות חולשה).
נכון שגם סוכני FBI הם בני אדם ואני כן מצפה מהם להראות רגש כשצריך וזה לגמרי בסדר מבחינתי. אבל אוליביה לפעמים מאבדת עשתונות ונראה לי שבכל זאת כן מצופה מסוכנים פדרליים להיות מסוגלים לשלוט בעצבים שלהם קצת יותר טוב. אבל כמובן שבגלל שזו אוליביה אז סולחים לה
ואני לגמרי אוהבת את הרגעים שאוליביה יותר שברירית בהם, כי יש בזה משהו נוגע. אבל אני מעדיפה את הרגעים האלה כשהיא לא בתפקיד
מה שמעלה לי את השאלה הבאה, למה ה-FBI יושבים דווקא בבוסטון? (האם גם במציאות הם בבוסטון) ומי מחליט לשלוח אותם למדינות אחרות? אני סתם נטפלת לפרטים קטנים אבל זה מפריע לי..
ה-FBI יושבים בקוונטיקו, שזה בוורג'יניה. זה לא בבוסטון (שנמצאת במסצ'וסטס) אבל יש משרדי שטח של ה-FBI בערים מרכזיות בארה"ב. אז יכול להיות שיש להם משרד בבוסטון?
אבל גם אם לא, לא נראה לי שהנסיעה מקוונטיקו רחוקה מאוד מבוסטון. רוב המדינות בחוף המזרחי הן יחסית קטנות, ככה שבאיזה 6 שעות נסיעה את יכולה לחצות בערך 7 מדינות. בעוד שבקליפוניה ב-6 שעות נסיעה אניבקושי אגיע לסן פרנסיסקו
אני דווקא זוכרת שהיא אמרה שבשנת 1981 היא הייתה בת 3.
נכון נכון את צודקת בעצם. (התבלבלתי עם השחקנית עצמה שנולדה ב-79) שזה עוד יותר מוזר לי, כי אם ניק היה גדול ממנה בשנה אז הגיוני שהוא יזכור יותר דברים ממנה אבל הוא בעצם צעיר ממנה בשנה.
חחח, לא.
ועכשיו ברצינות, מה שאהבתי בסצנה הזו זה כמה לפיטר אכפת. כבר ראינו מקודם שאכפת לו, אבל אני אוהבת לראות את זה
כן אבל דווקא בפרק הזה כשלפיטר הייתה את ההארה הזאת לגבי זה שהטירוף של וולטר זה משהו שקרה לו ולא משהו שהוא עשה לפיטר ואמא שלו, ציפיתי שהוא יעשה הפרדה בין הבן אדם שוולטר היה לפני לבין מה שהוא היום. נכון שמה שוולטר עשה בעבר לא היה בסדר (בלשון המעטה) אבל קלירלי לא מדובר באותו בן אדם צלול (לכן גם לא העמידו אותו למשפט ושלחו אותו במקום לסיינט קלייר'ז) וכרגע כל מה שוולטר עושה זה לעזור להם, אז שפיטר יפסיק להציק לו בבקשה. מה זה משנה אם ניקח דקה כדי לחשוב על העובדה שוולטר עשה ניסויים על ילדים, מה זה משנה עכשיו? אנחנו מנסים לעצור בן אדם שרוצח אנשים עם הרגשות שלו, ציפיתי מפיטר שיהיה יותר פרקטי ויתעצבן על וולטר אח"כ. אבל כנראה שזה עיצבן רק אותי
חחח, רציתי לציין את זה אבל זה היה too much בשבילי
חחח זה היה קורע
אולי ההדחקה שלה חזקה יותר משלו?
אני מקווה שיש הסבר טוב יותר, כי אם היה מדובר רק בהדחקה אז כל השיטות האלה של וולטר להעלות את התודעה לפני השטח היו עוזרים לה בוודאי לשחרר כל מיני זכרונות שהדחיקה. זה נראה יותר כאילו מחקו לה איכשהו את הזכרונות האלה.
אין אופציה יותר טובה, זה מצב גרוע ככה או ככה
צודקת.
הממ, מתישהו מזכירים את זה במהלך הסדרה? או שזה נשאר לפרשנות של הצופים?
לדעתי זה מוצג ככה לפרשנות של הצופים, אבל משום מה כשצפיתי בזה לא חשבתי בכלל על האופציה שוולטר ידע כל הזמן הזה, רק כשאת ציינת את זה פתאום חשבתי שזו כנראה גם אופציה. פשוט היה ברור לי שבגלל שוולטר כל כך disoriented כל הזמן, הגיוני שהזכרונות האלה צפו רק בעקבות המקרה של ניק.
כן, אבל מרגיש לי ליב וליבי הם כינויים מקובלים יותר לאוליביה, אני מניחה שאת צודקת, אולי לי כשישראלית זה מוזר, כמו שדברים שאני עושה יראו מוזר לאמריקאים.
ממ יש מצב שאת צודקת. אני פשוט חשבתי על זה כמו למשל השם אליזבת' לדוגמה שחלק מהשמות חיבה שלו זה: אל, אלי, ליז, ליזי, ליזה, בת' או בטי שכולם בתאכלס יכולים להיות שמות בפני עצמם.
את ממש חמודה
לא, לצערי דברים נהיו יותר גרועים... אני מקבלת הרבה טיפולים ובכל זאת לא מרגישה שינוי. החרדה שלי קצת נעלמה אבל במקומה אני מרגישה מצב רוח ירוד, חוסר הנאה ועניין בחיים אז זה בעצם להחליף משהו אחד באחר
אוי, אני מצטערת לשמוע
ואני יודעת שלהיות במצב רוח ירוד כל הזמן זה לא דבר טוב, אבל משום מה בשבילי להיות בחרדות מרגיש גרוע יותר. אולי אני לא מבינה כל כך אבל זה רק מניסיון אישי. כלומר, אני לא חרדתית בדר"כ, אבל הייתה לי תקופה בחיים שסבלתי מאוד מחרדות, כמעט לגבי כל דבר וזו זכורה לי כתקופה הכי קשה שלי. מצב רוח ירוד וחוסר הנאה וענין בחיים זה דברים שתקופים אותי כל כמה זמן והם ממש לא "כיפיים" אבל מבחינתי הם עדין עדיפים על פני חרדות, אז אולי כן יש שיפור קל?
וגם חוסר ענין בחיים זה נראה לי משהו שאפשר לעבוד עליו ביותר קלות מחרדות. נכון שלפעמים קשה וקצת מפחיד לנסות דברים חדשים ולצאת ממה שמוכר, אבל אם יש דברים קטנים שמשמחים אותך, גם אם הם נראים לך ממש שטותיים- תעשי אותם. אם יש משהו שלמדתי בחיים זה שהדברים הקטנים הם אלה שהכי משנים בסופו של דבר. וגם חשוב לקחת כל יום בעיטו, כשמסתכלים על התמונה הגדולה אפשר לראות דברים בפרופורציות אבל גם הרבה פעמים זה עושה את ההיפך וזה מרגיש overwhelming. אז לסיים כל יום עם דבר אחד קטן ששימח אותך או גרם לך להתרגש זה צעד אחד קטן, אבל גדול.
פעם קראתי באיזה ספר של פסיכולוגיה על ניסוי כזה שביקשו ממטופלים (בהתחלה עם ילדים ואח"כ גם עם מבוגרים) לעשות רשימה בסוף כל יום של דברים קטנים ששימחו אותם. זה יכול להיות כל דבר, גם דברים שנראים זניחים. נגיד סתם דוגמה, את הולכת עם חברה לאכול באיזה פיצרייה או משהו ואתן מתיישבות בשולחן עם מגש פיצה וחברה שלך קמה ללכת להביא מפיות והיא מביאה גם לך מבלי שביקשת. או שמישהו מחזיק לך את הדלת או המעלית כשהוא רואה שאת מתקרבת. זה נראה כמו משהו בנאלי ואולי אפילו טריוויאלי, אבל ברגע שמתחילים לשים לב לכל הדברים הקטנים האלה ולכתוב אותם על הדף (אפשר גם בזמן שהם קורים כדי לא לשכוח בסוף היום). מה שקרה עם המטופלים האלה זה שמידי שבוע הרשימה שלהם התארכה והם התחילו לשים להמון דברים קטנים וחיוביים שהביאו לשינוי גם בהתנהגות שלהם, הם היו פחות כעוסים ולחוצים, הם היו יותר quick with a smile (אני אף פעם לא יודעת אם יש מונח זהה לזה בעברית), יותר חברותיים, והם גם נראו יותר "נגישים" כלפי חוץ. ודברים שבדר"כ היו מעלים להם את הפיוז בשניה, היו פחות מטרגרים עבורם. חשבתי שזה משהו ששווה לנסות כי להזיק זה בטוח לא יכול, ובאמת שאני יכולה להעיד על עצמי שהשינוי היה די דרסטי. זה לא קרה בין לילה, אבל זה אחד הדברים הכי פשוטים אבל מועילים שעשיתי בחיים.
הפרק הזה קצת עשה לי טריגרים כשצפיתי בו, נושאי בריאות הנפש נהיו מאוד רגישים אצלי בתקופה האחרונה. תודה על הדאגה
זה מאוד נחמד לראות איך הסדרה נהיית יותר ויותר מהודקת בעלילה ופחות case of the week כשאנחנו מתקדמים בפרקים. וכמובן, איך אפשר בלי לומר שאני ממש אוהבת את אוליביה?
אני גם אהבתי כשעלילה הופכת להיות יותר מרכזית ונהניתי הרבה יותר מפרקים שקידמו את העלילה מאשר כאלה שסתם העסיקו את החבר'ה שלנו בתעלומות משונות. למרות שבחלק מהפרקים האלה יש את הקטעים הכי חמודים/מצחיקים שלהם אז אני כמובן אוהבת גם אותם
