שמעתי שכותבים עלי, אז באתי
הנה אני. משפחה עם שני ילדים. לא שלושה. זה מה שיצא לנו. יש הרבה משפחות עם שלושה ויותר בבית הספר, אבל לנו יש רק שניים. כאלה אנחנו. עצלנים כנראה. בכל אופן, כנראה בגלל אותה עצלנות, כל שעות העבודה שלנו כמשפחה, לא מגיעות לסכומים מרשימים. אולי סתם בגלל שחלקינו עובדים בחינוך, שזה הרי מקצוע שלא בדיוק מתוגמל בקשר ישיר בין כישרון, השקעה, השכלה למשכורת. ובחרנו לילדנו חינוך דמוקרטי, ומזה שבע שנים בערך, אנחנו פעילים בהקמת בית הספר ובקיומו היום יומי. איך אנחנו עומדים בהוצאה הכספית? וכן, יש עוד הוצאות על הילדים, זה קשה מאוד. אבל בסדר העדיפויות המשפחתי שלנו, זה נמצא ברשימה של הדברים שעושים הכל כדי לא לוותר עליהם. מראשיתו של בית הספר, היה קשר עם העיריה ועם משרד החינוך, בנסיון לענין אותם להקים בית ספר דמוקרטי גם ברעננה. גם. כי בערים אחרות יש. ממלכתי לגמרי. אבל לא היתה נכונות לכך. העדפנו להתחיל את בית הספר, שיהיה בית ספר לילדים שלנו ברוח החינוך שלנו. ידענו מה המחיר. ולא רק הכספי. השאיפה מהיום שלפני היום הראשון, להיות חלק מהחינוך הממלכתי. ועד אז, אנחנו מממנים הנחות לילד שני ושלישי ורביעי, ומלגות למי שידו אינו משגת, ממלגה חלקית ועד מלאה. ואז יש בין התלמידים ילדים למשפחות אמידות. ויש תלמידים למשפחות ממוצעות, ויש תלמידים למשפחות שנתמכות על ידי שירותי הרווחה. וגם עולים. המטרה בבקשת את עזרת העיריה לקבל מבנה, היא לא להמשיך לקיים בית ספר פרטי. זו לא היתה השאיפה מעולם. זו לא השאיפה היום. הבקשה לעזרה במבנה, היא כדי שאפשר יהיה לחצות את המשוכה הזאת,שהיא. ורק היא, מפרידה ביננו לבין הכרה ממשרד החינוך, עם כל המשתמע כלכלית מכך. אני לא שולחת את ילדי לבית הספר הדמוקרטי כדי לבדל אותם משאר החברה. אני שולחת אותם לשם כי הערכים שם תואמים את תפיסת העולם האנושית והחינוכית שלי, ואני מאמינה בכל ליבי שזה המקום הטוב ביותר שאני יכולה לייצר עבורם. גם אם המחיר הכלכלי שאני משלמת הוא אדיר, ומשתקף בכל רגע מהיום-יום שלי. ואני רוצה שיהיה מקום לתפיסות עולם שונות. זהות אישית היא לא התבדלות. לחרדים, ולתל"י, ולכל אדם, גם אם הוא ילד.