גם את אמא שלי לא לקחו כשאביה נפטר לפתע
כל התהליך היה כל כך פתאומי שפשוט... אין מילים: לפנות ערב אביה חגג איתה את סיום ביה"ס היסודי כאדם בריא לגמרי, ולפנות בוקר סבתא שלי חזרה הביתה ובישרה בטון של כתב חדשות: "ילדים, אבא איננו. אנחנו נצטרך לשמור על עצמנו"... גם בהמשך, סבתא שלי מעולם לא בכתה בנוכחות אדם אחר, ואמי הרגישה, בתור הבת הגדולה, שתפקידה "להיות חזקה" בשביל אחותה ואחיה הצעירים ממנה. לכן נדרשו לה הרבה שנים כדי להכיר בכלל בעובדה שהיא כעסה על סבתא שלי שלא לקחה אותה. או במילים אחרות: תחושת ההערכה לסבתא שלי שהצליחה להמשיך לגדל את הילדים לבד, גברה על תחושת הכעס והצער. לי היתה אחות, לוקה בתסמונת דאון, שנפטרה בגיל שנתיים בערך. הייתי בערך בן שלוש, ולא לקחו אותי להלוויה שלה. למען האמת אף פעם לא כעסתי על כך. בתור בוגר נכחתי במספיק הלוויות, ואיך לומר את זה בעדינות - ראיתי מספיק עצב ושכול... אני לא חושב שבגיל צעיר כזה היה בריא בשבילי לראות את ההורים בוכים וחסרי אונים מול המוות. בגיל מבוגר יש מספיק הזדמנויות לזה....
כל התהליך היה כל כך פתאומי שפשוט... אין מילים: לפנות ערב אביה חגג איתה את סיום ביה"ס היסודי כאדם בריא לגמרי, ולפנות בוקר סבתא שלי חזרה הביתה ובישרה בטון של כתב חדשות: "ילדים, אבא איננו. אנחנו נצטרך לשמור על עצמנו"... גם בהמשך, סבתא שלי מעולם לא בכתה בנוכחות אדם אחר, ואמי הרגישה, בתור הבת הגדולה, שתפקידה "להיות חזקה" בשביל אחותה ואחיה הצעירים ממנה. לכן נדרשו לה הרבה שנים כדי להכיר בכלל בעובדה שהיא כעסה על סבתא שלי שלא לקחה אותה. או במילים אחרות: תחושת ההערכה לסבתא שלי שהצליחה להמשיך לגדל את הילדים לבד, גברה על תחושת הכעס והצער. לי היתה אחות, לוקה בתסמונת דאון, שנפטרה בגיל שנתיים בערך. הייתי בערך בן שלוש, ולא לקחו אותי להלוויה שלה. למען האמת אף פעם לא כעסתי על כך. בתור בוגר נכחתי במספיק הלוויות, ואיך לומר את זה בעדינות - ראיתי מספיק עצב ושכול... אני לא חושב שבגיל צעיר כזה היה בריא בשבילי לראות את ההורים בוכים וחסרי אונים מול המוות. בגיל מבוגר יש מספיק הזדמנויות לזה....
