תשובתיים
הערה מקדימה: ויטגנשטיין לא טען בטרקטטוס ש'אתה' מראה את היסודות בשפה 'שלך', אלא שהיסודות נראים בשפה. זהו הבדל קרדינלי, במיוחד בהגות של ו'. אליבא דידו, אמנם אינך יכול לתמן את התימון, אולם קונפיגורציות של יסודות התימון, קרי תמונה, מקבילות לסדר-דברים - ודבר זה משתקף בשפה. ו' כפר בכך שיש ללוגיקה מעמד דיסקריפטבי, ברם היחשפותנו אל המרחב הלוגי, לאמור - מתחם ה'עובדות', מכריחה מעיקרא קשר בין מושאים. העובדה היא דבר-מה שקורה, ובמובן זה יסודותיה הם אותם "דברים" הלוקחים חלק בהתרחשות. [אגב. דומני - אם כי אינני בטוח - שכאן נעוץ כשל מסוים בהגות המוקדמת. מה לי אם הלוגיקה אינה תיאורית, שעה ששפת העל שלה תיאורית? הרי מבנה העל אינו מספק רק הסבר]
1. אני חושב שאתה מעניק לויטגנשטיין פרשנות שמחזירה אותו להלכי הרוח של הפילוסופיה שקדמה לו. מה שויטגנשטיין הראה בהגותו המאוחרת זה שמשחק השפה הוא שמלכתחילה מספק את המסגרת של ההנמקה. 'היות רציונל'י אינו מהווה מדד חיצוני להתנהלות. דבר זה מזכיר את מה שליבוביץ אמר על הרמב"ם:
"הפרקים הרבים והגדולים במורה-נבוכים שעניינם ה"מופת" למציאות ה', ז.א. ההוכחות הלוגיות-דדוקטיביות למציאותו, אין לראות בהם את היסוד אשר עליו מוקם הבנין של האמונה, אלא הם מבהירים לאדם את אמונתו, מי שאינו מאמין באלוהים, ספק אם ישוכנע באמונה על-ידי ארבעת העיונים המהווים לדעת הרמב"ם מופתים למציאות אלוהים; אבל אם אדם מאמין באלוהים, מבהירים לו המופתים האלה מה ניתן לומר על מציאות אלוהים ומה לא ניתן לומר עליה, כדי שהאמונה תהיה שכלית באלוהים ולא אמונה בדבר הנתפס כאלוהים – בתודעתו הדמיונית והאמוציונאלית של האדם"
זו פיסקה של פדאיזם ויטגנשטייני, חרף השימוש במונחים כמו מופת וכד'. המופת מבהיר למאמין שנמצא בתוך משחק השפה אי אלו היבטים [להבחין באספקט], אך לא ניתן לקפוץ ממשחק השפה הזה אל משחק השפה של הבלתי מאמין. בניגוד לעמדה הזו, המאמין הנאיבי, או הבלתי אותנטי, נמצא מלכתחילה באותו עולם שבו נמצא גם האתאיסט, ועולם המושגים שלהם זהה. לאמור, הם מביטים על אותו עולם.
2. התמונה עצמה היא מצב דברים אפשרי!
אגב, בקשר לאנתיממה שהצגת, זו סוגיה נכבדה, ולא ניתן לדון על אודותיה בכלים לוגיים בלבד. היות ששולחנך כעת בצבע חום, שמא הכרחי שהוא חום. [אני רומז לדברים שדי קרובים לכך אצל קריפקה ב"שיום והכרח" בהרצאה השלישית]. אני מסופק אם מבחינה מודאלית ניתן תמיד לומר שהנוכח נותר בגדר האפשר כשהוא כבר מצב נתון. כך אמנם תפסו בלוגיקה של אריסטו ושל הסכולסטיקנים, וכך זה ללא ספק אצל הרמב"ם, למשל [מ"נ ג, טו-יז] כלומר ש'נמנע, הכרחי ואפשר' מציגים סדר דברים קבוע, אולם איננו אוחזים עוד בנייחותם של טיעונים. [מעניין שדווקא קרשקש, שלא חרג מהספקולציה הסכולסטית, היה טוען שברגע ששולחנך חום, אזי שאין זה בגדר אפשר.] יתר על כן: אתה סבור שניתן להסתפק בלוגיקה מודאלית בדברנו על טיעון שתוכנו מורה על דינמיות, בלי להתייחס ללוגיקה טמפורלית?
3. לא כתבתי שהפרוייקט של ויט' היה ביצירת שפה 'חדשה' אלא שמפעלו התמקד ביצירתה של שפה 'נקייה'. ו' האמין שהשפה הטבעית כשלעצמה חפה מפגמים מהותיים, וכל שיש לעשות זה אך לטאטא את פני השטח כדי שהבסיס ייחשף מאליו. למעשה, הנונסנס מופיע דווקא כשעוסקים בלשון פילוסופית, ולא כשמשתמשים בשפה "כמו נורמלים".
הערה מקדימה: ויטגנשטיין לא טען בטרקטטוס ש'אתה' מראה את היסודות בשפה 'שלך', אלא שהיסודות נראים בשפה. זהו הבדל קרדינלי, במיוחד בהגות של ו'. אליבא דידו, אמנם אינך יכול לתמן את התימון, אולם קונפיגורציות של יסודות התימון, קרי תמונה, מקבילות לסדר-דברים - ודבר זה משתקף בשפה. ו' כפר בכך שיש ללוגיקה מעמד דיסקריפטבי, ברם היחשפותנו אל המרחב הלוגי, לאמור - מתחם ה'עובדות', מכריחה מעיקרא קשר בין מושאים. העובדה היא דבר-מה שקורה, ובמובן זה יסודותיה הם אותם "דברים" הלוקחים חלק בהתרחשות. [אגב. דומני - אם כי אינני בטוח - שכאן נעוץ כשל מסוים בהגות המוקדמת. מה לי אם הלוגיקה אינה תיאורית, שעה ששפת העל שלה תיאורית? הרי מבנה העל אינו מספק רק הסבר]
1. אני חושב שאתה מעניק לויטגנשטיין פרשנות שמחזירה אותו להלכי הרוח של הפילוסופיה שקדמה לו. מה שויטגנשטיין הראה בהגותו המאוחרת זה שמשחק השפה הוא שמלכתחילה מספק את המסגרת של ההנמקה. 'היות רציונל'י אינו מהווה מדד חיצוני להתנהלות. דבר זה מזכיר את מה שליבוביץ אמר על הרמב"ם:
"הפרקים הרבים והגדולים במורה-נבוכים שעניינם ה"מופת" למציאות ה', ז.א. ההוכחות הלוגיות-דדוקטיביות למציאותו, אין לראות בהם את היסוד אשר עליו מוקם הבנין של האמונה, אלא הם מבהירים לאדם את אמונתו, מי שאינו מאמין באלוהים, ספק אם ישוכנע באמונה על-ידי ארבעת העיונים המהווים לדעת הרמב"ם מופתים למציאות אלוהים; אבל אם אדם מאמין באלוהים, מבהירים לו המופתים האלה מה ניתן לומר על מציאות אלוהים ומה לא ניתן לומר עליה, כדי שהאמונה תהיה שכלית באלוהים ולא אמונה בדבר הנתפס כאלוהים – בתודעתו הדמיונית והאמוציונאלית של האדם"
זו פיסקה של פדאיזם ויטגנשטייני, חרף השימוש במונחים כמו מופת וכד'. המופת מבהיר למאמין שנמצא בתוך משחק השפה אי אלו היבטים [להבחין באספקט], אך לא ניתן לקפוץ ממשחק השפה הזה אל משחק השפה של הבלתי מאמין. בניגוד לעמדה הזו, המאמין הנאיבי, או הבלתי אותנטי, נמצא מלכתחילה באותו עולם שבו נמצא גם האתאיסט, ועולם המושגים שלהם זהה. לאמור, הם מביטים על אותו עולם.
2. התמונה עצמה היא מצב דברים אפשרי!
אגב, בקשר לאנתיממה שהצגת, זו סוגיה נכבדה, ולא ניתן לדון על אודותיה בכלים לוגיים בלבד. היות ששולחנך כעת בצבע חום, שמא הכרחי שהוא חום. [אני רומז לדברים שדי קרובים לכך אצל קריפקה ב"שיום והכרח" בהרצאה השלישית]. אני מסופק אם מבחינה מודאלית ניתן תמיד לומר שהנוכח נותר בגדר האפשר כשהוא כבר מצב נתון. כך אמנם תפסו בלוגיקה של אריסטו ושל הסכולסטיקנים, וכך זה ללא ספק אצל הרמב"ם, למשל [מ"נ ג, טו-יז] כלומר ש'נמנע, הכרחי ואפשר' מציגים סדר דברים קבוע, אולם איננו אוחזים עוד בנייחותם של טיעונים. [מעניין שדווקא קרשקש, שלא חרג מהספקולציה הסכולסטית, היה טוען שברגע ששולחנך חום, אזי שאין זה בגדר אפשר.] יתר על כן: אתה סבור שניתן להסתפק בלוגיקה מודאלית בדברנו על טיעון שתוכנו מורה על דינמיות, בלי להתייחס ללוגיקה טמפורלית?
3. לא כתבתי שהפרוייקט של ויט' היה ביצירת שפה 'חדשה' אלא שמפעלו התמקד ביצירתה של שפה 'נקייה'. ו' האמין שהשפה הטבעית כשלעצמה חפה מפגמים מהותיים, וכל שיש לעשות זה אך לטאטא את פני השטח כדי שהבסיס ייחשף מאליו. למעשה, הנונסנס מופיע דווקא כשעוסקים בלשון פילוסופית, ולא כשמשתמשים בשפה "כמו נורמלים".