הערות
1. לא רק הדת מונחת על יסודות שאינם רציונלים על פי ויטגנשטיין אלא *כל* תחום דעת אנושי ("לנימוקים יש סוף")
למעשה, כבר החל מהטרקטטוס הוא זונח את הרעיון של 'יסוד' הניתן להיאמר, את היסודות אתה מראה בשימוש שלך בשפה (שרק אותה אתה מבין).
2. " כאשר המציאות היא סך כל המצבים שיש באפשרותם להתקיים בעולם"
סך כל מצבי העניינים לוכדים את כל המרחב הלוגי, כלומר את *צורת המציאות*.
המציאות היא מכלול מצבי העניינים ה*אמתיים*, קיום מצב דברים קובע גם איזה מצב דברים אינו קיים (עובדה שלילית)
3. "כלומר אי אפשר לדמות אותו כאמיתי"
לא מדוייק, מה שאי אפשר לייחס לו 'ערך אמת' (כלומר: אמת או שקר) יכול להיות או סנסלס (במקרה של טאוטולוגיה וסתירה) או נונסנס במקרה של משפט שלא עומד בקריטריונים של צורת המשפט הכללית.
בנוסף, אין קשר ליכולת 'לדמות' (ובפרט כ"אמיתי") העיונים הטרקטטים הם מושגיים.
4."הפרויקט כולו, והוא יצירתה של שפה נקייה שמכילה רק ביטויים בעלי מובן
לא נכון, ופה החמצת את מטרת הטרקטטוס כולו, ויט' *ביקר* את ראסל על תפיסת הלוגיקה כמשהו חיצוני לשפה הרגילה, על התפיסה שהלוגיקה נועדה לחולל רפורמה ולהמיר את המבנה של שפתינו.
כל תפיסת הלוגיקה של הטרקטטוס (על כך ש*אין* אובייקטים לוגיים) תלויה בכך שסימני הלוגיקה הם קווי היכר של משפטים *בשפה שלנו*.
"כל המשפטים בשפה הרגילה שלנו, כפי שהינם למעשה, הם בסדר גמור ומושלם מבחינה לוגית. אותו משהו פשוט ביותר, שעלינו להציע כאן, איננה דיוקנה של האמת אלא האמת השלמה עצמה (בעיותינו אינן מופשטות, אלא אולי הממשיות ביותר שנמצא.) 5.5563
"הלוגיקה המיושמת מחליטה אילו משפטי יסוד יש. מה שכרוך ביישומה, אין הלוגיקה יכולה להניח מראש. ברור: אסור ללוגיקה להתנגש ביישומיה. אבל הלוגיקה חייבת לנגוע ביישומיה. על כן אסור ללוגיקה וליישומיה לחפוף אהדדי" 5.557 (ההדגשות במקור)
אשריך על ההשקעה, תמיד תענוג.