דומני, כי ערבבת כאן שני מושגים שונים (וייתכן אף שלושה)
ולא ברור לי כל כך אם במכוון.
המושגים הם:
מדינה- שלדעתי אינה אלא מנגנון שלטוני בעל סמכות כפייה.
עם – שלדעתי הינו חטיבה אנושית בעלת מכנה משותף או מספר מכנים משותפים- גשמיים ורוחניים (מטריאליים ורעיוניים) המשותפים לחטיבה זו (מוצא/אתניות, שפה, ארץ, דת, תרבות, פולקלור וכו וכו).
דת – טוב כאן המושגים יותר מעורפלים, אבל לצורך דיון זה ננקוט באופן פרטיקולרי בדת היהודית שעיקרה ומהותה הן - דת המושתתת על מה שקרוי בז'רגון החז"לי": קבלת עול מלכות שמיים ועול תורה ומצוות.
אותו מנגנון הקרוי מדינה – מימות "הנגידויות השבטיות המורכבות" לפני כ-13 אלף שנים בחברות האורייניות – הצריך הסדרה בחיים משותפים שנוסחו בכללים, חוקים, תקנות והנהגות המחייבות כל תושב באותה חברה (וולא מכן ובעקבותיה, מדינה) להשמע אליהם, תוך יצירת מנגנון אכיפה וכפייה לחוקים אלו.
עם – אותו מכנה משותף (או מספר המכנים הללו) המגדיר עם אינו אלא הגדרתה של חטיבה זו, ומטבע הדברים היא שונה ולעיתים אף קוטבית בין עם אחד למשנהו (יש עם שתכניו המשותפים הוא ארצם, יש שפתם, יש חוקתם, יש תרבותם, יש ארצם, וכו' וכו'. וישנם כאלו שכל המאפיינים הללו יחד יהוו מכנה משותף זה, ויש רובם, ויש מקצתם, אחד המרבה ואחד הממעיט). חלק פונדמנטלי מהגדרתו של עם בהיעדר תכנים מטריאליים אמפיריים (גבולות מדינה וכיו"ב) הוא תודעתם של אלו המשייכים עצמם לאותו קולקטיב– בין אם תודעה זו בעלת ביסוס אמפירי אם לאו.
הדת היהודית – זו המבוטאה בקבלת עול מלכות שמיים ועול תורה ומצוות: ייסודה של כל דת אשר חלק קונסטיטוציוני בה מושתת על אמונה הוא אמונתם של מאמיניה. אמונה מעצם טבעה היא שאלה מטאפיזית - שהמענה עליה בהכרח (בייחוד בדת היהודית הריטואלית) הוא תרגום פרקטי לחיי הריאליה. אך בשים לב היטב - לא הריאליה היא שמכתיבה אמונה, אלא האמונה היא זו שמכתיבה את הריאליה (על אף, שעל פניו, תוצר אחד להם - היות האדם שומר חוק או מצווה/הלכה). זאת בניגוד מובהק לאותה הסדרה חברתית אנושית אשר בני האדם קבעו וקיבעו להם (בין אם מרצונם הטוב נוסח רוסו, ובין אם על כורחם בשל התנאים הדמוגרפיים, הגיאוגרפיים, הכלכליים וכו') והידועה בשם: מדינה! כלומר: אותו מנגנון שלטוני בעל חוקים והנהגות הכפויים על נתיניו - אין מקורו (ואף לא מטרתו) בערכים רעיוניים - אלא בכורח וצרכים אנושיים שחייבו הסדרה זו.
וכאן, אנו מגיעים לעיקר: הן תושב המדינה והן האדם המאמין (אף ללא מדינה) מחוייב לכללים הכפויים עליו שמקורם בחברה בה הוא חי, או, לצורך העניין, מקורם בתורה "האלוהית". ולשניהם קיים מנגנון של אכיפה וכפייה - אלו ערכאות ואלו בתי דין. אחד הבוגד במדינתו חייב מיתה ואחד המחלל שבת חייב מיתה - ומבחינה זו, לכאורה, תוצאת הדברים והמיתודה בה הם נבחנים, היינו הך. אבל (וזהו אבל גדול) עבור המושג "מדינה" כלל לא רלוונטי אם אדם זה מאמין בחוקיה או מקבלם - עבורם כפייה זו היא היא ההסדרה והיא היא תוצר אותו המנגנון הרצוי מלכתחילה. עבור האדם החי בחברת מאמינים שאינו מקבל על עצמו אמונה זו, אע"ג שיירגם באבנים וימות, כופר ימות. ומבחינה זו - כפירתו באמונה הופכת את הציווי והמצווה על אמונה זו לרלוונטיים מאוד מבחינת "אמונה זו", אם נשתמש לרגע ב'פוריזמים'. אין אלוהים קיים אלא במאמיניו. והרף לפני אשר תזעק מקיר, גם מה שנראה היפוך דברים אלו, שתכף אכתבם, הוא גם אשר מבדיל בין מצוות התורה למצוות בשר ודם, ואינו אלא השלמתם ולא ניגודם. אותו קולקטיב אשר מקבל על עצמו את חוקי החברה באותה מסגרת מנגנונית הקרויה מדינה, יכול להחליפם בכל עת שיחפוץ (בין באופן אלים ובין באופן דמוקרטי). מלך בשר ודם אין חוקיו תקפים ללא מי שיקבלם ויבצעם - כלומר אותו קולקטיב אשר מינה רימה ותולעה זה למלך. ואילו מלכו של עולם, מלך מלכי המלכים, תוקפו ותוקף מצוותיו אינו תלוי באלו המקבלים על עצמם את חוקיו, ואינו תלוי אפילו אם קיים העולם אם לאו. שכן, "אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם..". אך כאמור, אין אלו דברים הנוגדים את האמור לעיל, אלא השלמתם. זאת משום שאנו עוסקים באמונות ודעות אשר מצויים במישור המטאפיזי, שמעמדן, משמעותן ותוקפן ודאי יותר מכל חיי הריאליה גם יחד מחד. ומאידך, ללא אדם או קולקטיב המקבלים על עצמם אמונות אלו בחיי הריאליה אין להם כל ביטוי באקזיסטניציה האנושית (וכמובן אינני מדבר רק על ערכים דתיים אלא על כל הערכים - שביטויים ובעיקר נוכוחתם אינה נובעת מאונוטולגיה - אלא מאפיסטימולוגיה במשמעותה העכשווית).
כללו של דבר: חוקי המדינה וחוקי התורה - על אף שידמו זה לזה פורמלית -כלל לא נמצאים על אותו מישור. אלו תוקפם אנושיים, ואלו אלוהיים. אלו אין משמעותם ערכית אלא אינסטרומנטלית שהיא כידוע חסרת כל משמעות. והשלישית, והיא עיקר, אלו, שימושם הוא המגדיר את מהותם. ואלו, מהותם היא המגדירה את שימושם.
__________
אני מכיר את דבריך לגבי התיאור ההיסטריוספי של המקרא אודות החולה הרעה שבשלטון המדינה והמלכות, שהפרזנטור העיקרי שלה בתחום זה היה האברבנאל - שניתן לומר כי מכל ההוגי היהדות שכתבו על הנושא הוא באמת ידע על מה הוא מדבר - אותו פירוש יפהפה שבו הוא תולה את אם כל חטאת לא בדרישת העם לשמואל אלא דווקא בחטא אדם הראשון - אשר בעטיו נגזר עלינו עד בוא גואל - להקים עלינו מלך או שלטון. כל שלטון פסול מעיקרו מלבד שלטון ריבון כל עלמין, והחטא כגרים. אבל היא היא הנותנת - חטא זה אשר נגרם כי אדם לא שמע למצוות אלוהים הלכך נדרשים לו הוראות וכללים ומצוות, אומר כי כללים ומצוות אלו תלויים ברצונו של האדם לקבלם. שהרי ציווה אותו ולא קיבלם ועתה שמצווה אותו שוב וביתר שאת מי יימר שיקבלם? אלא על כורחך לומר, כי מקרה בוחן זה בו אדם נכשל הוא אשר הכשיר את הקרקע לחוקים ומשפטים נוספים, אשר בעטיים יענש אדם על שהעמיד מלכתחילה ציוויים אלוהיים אלו ברצונו.
____________
כשרס"ג דיבר על אין אומתנו אומה וכו' הוא התכוון למושג עם - אשר הגדרתו תלויה אך ורק בקבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות - ומבלי להכנס מהם המניעים התקופתיים, הסוציולוגיים, התרבותיים וכו' שהובילו אותו לקבע מסגרת זו - מכל מקום מבחינה היסטורית אמפירית היא זו אשר הגדירה את העם היהודי במשך עשרות דורות - ואין צורך לומר שלהיסטוריה זו הייתה גם משמעות תודעתית על העם היהודי. בדורות האחרונים, ללא קשר לקום המדינה אלא עשרות שנים לפניה, קם קולקטיב מהעם היהודי אשר החליט כי תורה זו אינה הגדרתו - אלא דווקא תודעתו ההיסטורית התרבותית, ההיבטים האתנולוגיים וכו' הם אלו שאר מעניקים לו את הגדרתו. וכאן מצוייה האנלוגיה המדהימה עם לותר, אשר בניגוד לדבריך בסיס ביקורתו על הכנסייה הקתולית (על אף שביקר גם את מה שהזכרת) הייתה האקסקלוסיביות הסמכותית בפירוש כתבי הקודש. הכנסייה הקתולית - אנאלוגית - היא אותה תורה שבעל פה (להוציא את העניין המאוס כאילו האפיפיור הוא נציגו של ישוע/אלוהים עלי אדמות) או יותר נכון סמכות חז"ל לפרש את כתבי הקודש ולא רק סמכות אלא ה-סמכות היחידה. ולא לחינם "פרצה" הרפורמה דווקא במדינת הלותרנים אשר שאבו וינקו מהם ביקורת זו. דבר זה מסוכן מאוד לעם היהודי ההיסטורי, והוא מצוי מני אז בתהליך אסקלקטיבי המזין את עצמו, שנקודת המפנה לרעה בו חל בקום המדינה ב-1948 - או אז ניתנה לאותה תודעה נטולת תורה, גם מסגרת מדינתית, כלומר, דבר מה מוחשי אמפירי אשר בכוחו להגדיר עם, יתר על כל קודמיו.
ולא המדינה, ולא העם קשורים כלל וכלל למושג הדת היהודית ואלוהיה אשר קיימים ועומדים אף אם אין מדינה ואין עם - אם כי לא בחיי הריאליה אלא במושגים הנשגבים והמופשטים. אומר אני: גורלה של היהדות לעולם עומד - שכן ה' אמת ותורתו אמת. גורלו של העם היהודי לעומת זאת, מצוי בסכנה גדולה מאוד מאוד (אם כי כל כלי יוצר עלייך לא יצלח וישיבות הקדושות לעולם יעמודו, ואף אם ימעט - ראה יבנה וחכמיה מה עשו).
והנלע"ד כתבתי
