על דקארט:
פרופ´ ג´. או. יורמסון מסכם: דקרט היה לא רק מטפיסיקאי, או פילוסוף במשמעות המודרנית של המילה; כפילוסופים רבים אחרים במאה הי"ז עסק הוא גם במדעי-הטבע וגילה התעניינות מרובה הן בפיסיקה והן בפיסיולוגיה. מעל לכול היה מתמטיקאי; השימוש במונח "קואורדינטות קרטזיות" מקובל בגיאומטריה האנליטית עד היום הזה, לזכר העובדה שהוא-הוא אשר המציא את המערכת הזאת (אף-על-פי שבצורתו הנוכחית חב ענף זה של המתמטיקה יותר לעבודתו של פרמה (Fermat), ובן-זמנו של דקרט - שלא נתפרסמה במשך שנים רבות). התעניינותו של דקרט במתמטיקה ותרומתו לה, בעיקר בתורת כלי בידי המדע, השפיעו השפעה עמוקה על תוכן שיטתו הפילוסופית. בראש וראשונה האמין, כי עיקרו של מדע-הטבע הוא בגילוי מערכות יחסים שאפשר להביעם באמצעים מתמטיים; שכל מדעי הטבע חייבים להיות ראויים להאחדה במסגרת המתמטיקה; ושהעולם, עד כמה שהוא ניתן להסבר מדעי, מן ההכרח שיהיה בעל תכונות שיאפשרו את הטיפול המתמטי. שנית סבר, כי המתימטיקה ממציאה לידנו דגם כללי של הכרה וודאית ושל המתודות להשגת הכרה מעין זו. לפיכך הטיל על עצמו את המשימה לגלות את תוכנה של הוודאות הזאת ולבחון את כל דעותיו ואת כל סברותיו באמצעות קנה-המידה של וודאות כזאת, תוך שימוש במתודות ברורות ויעילות כמו אלה הנקוטות בידי המתמטיקאי. קנה-המידה של הוודאות שביקש דקרט להחיל על כל הסברות שזכו להתקבל, בא לידי ביטוי באחד הכללים המפורסמים ביותר של ה"מתודה" שלו - הוא הכלל האומר כי יקבל רק את אותן הסברות הנראות לו כ"ברורות ומובחנות" (clara et distincta) באמיתותן. ב"ברורות ומובחנות", מתכוון דקרט לאותו סוג של ברירות-עצמית (Self evidence) המאפיינת את המשפטים הפשוטים ביותר של המתמטיקה ושל תורת-ההגיון, משפטים אשר כל אדם - לאחר שהצליח לבודדם בתוך שכלו - יכול להיווכח באמיתותם מכוח "אורה הטבעי" של התבונה. דקרט תיאר את המשפטים האלה כבלתי מוטלים בספק, כלומר, לא זו בלבד שקשה מאד להטיל בהם ספק, אלא שמבחינתם הפנימית הדבר בלתי-אפשרי לחלוטין; ואכן, ניסיונותיו של דקרט למצוא את הידיעה הוודאית אינם אלא חיפושים אחר מה שאי אפשר להטיל בו ספק. דקרט הכריח את עצמו להטיל ספק בכל מה שעשוי לקבל על עצמו את עול הספק ובדרך זו לבדוק אם נשאר משהו המחוסן בפני תהליך זה. שימושו של התהליך זה של "הספק המתודי" מוסבר בעיקרו ב"מאמר על המתודה" ובצורה דרמטית ב"הגיונות". הוא מצא כי אפשר לו להטיל ספק בדברים רבים הנחשבים בדרך כלל כוודאיים: למשל, בקיומו של העולם הפיסיקלי הסובב אותו. הוא טוען, כי ברגע מסוים אמנם הרגיש בטחון מוחלט כי הוא רואה ומרגיש את קיומם של מושאים פיסיקליים מוגדרים, אך יחד עם זאת הרגיש את אותו הביטחון גם כאשר התברר לו שהוא חולם וכאשר הסתבר כי כל הדברים שנראו לו כמצויים מסביבו לבטח, אינם אלא אשליה גרידא. כיצד יוכל, איפוא, להיות סמוך ובטוח שהדברים המצויים לכאורה ברגע זה, אינם גם הם אשליות? יתר-על-כן, הוא עשוי להטיל ספק אפילו בעצם קיום גופו, באשר גופו הוא אובייקט פיסיקלי אחד בתוך מכלול האובייקטים הפיסיקליים, על כן ייתכן שגם גופו הוא בבחינת אשליה. מה, אם כן, עשוי בכל זאת להיות מחוסן בפני הטלת ספק? לפחות דבר אחד - עצם האקט של הטלת הספק, כיון שאם הוא מטיל ספק גם בכך, הטענה כי הוא מטיל ספק תהיה עדיין אמיתית. מתוך כך הסיק דקרט שאין הוא יכול להטיל ספק בכך שהוא חושב, באשר האקט של הטלת הספק הוא סוג מסוים של חשיבה. יוצא איפוא כי מצא לפחות משפט אחד שאי אפשר להטיל בו ספק: "אני חושב". מתוך כך נובע משפט אחר "אני קיים", כי זה מובן וברור מאליו: אי אפשר לחשוב בלא להיות קיים. יוצא איפוא שדקרט יכול היה להיות בטוח בעצם קיומו, כיון שהוא חושב - אמת שהובעה בנוסחה הקרטסיאנית (“Cogito, ergo sum”) , "אני חושב, לכן אני קיים". עם זאת אין להתייחס לביטוי "אני חושב" שבנוסחה דלעיל במשמעות הצרה של "אני מטיל ספק" אף על פי שגישתו של דקרט ל-cogito (כפי שנוהגים לעתים לכנות את הנוסחה הזאת בקצרה), הזוכה לפיתוחה העיקרי ב"מאמר" מבוססת על חוסר-האפשרות להטיל ספק בעצם האקט של הטלת הספק - ברור לחלוטין כי יש ב-cagito יותר מאשר "אני מטיל ספק" בלבד. במונח (cagitationes) (מחשבות) כולל דקרט סדרה ארוכה של מה שאפשר היה לכנות כ"חוויות פרטיות" ואל כולן הוא מתייחס באורח בלתי-אמצעי כאל חוויות ודאיות וברורות בפני התודעה, שאי אפשר להטיל בהן ספק. כך למשל, למרות שדקרט עשוי להטיל ספק בעובדה שישנם עצמים מסביבו ויש לו גוף, בכל זאת סבור הוא שלפחות אין להטיל ספק בהתנסויות שלו במושאים, כאילו באמת היו מצויים בסביבתו. קיומן הוודאי של cagitationes כאלה, הנחשבות לחויות סובייקטיביות גרידא, מאותר בתוך ה-cogito; דקרט סבור כי כל החוויות שהוא חש בהן בדרך בלתי-אמצעית זו, הן במובן - מה שלו; והוא מוכרח להיות קיים כדי שתהיינה שלו. ברם, מהו אופן הקיום הזה? הוא נוכח לדעת כי אפשר לו להטיל ספק בעובדה שיש לו גוף, אך אין הוא יכול לפקפק בקיומו - העצמי, כל עוד הוא חושב; מכאן, מסיק הוא, כי מהותו של "האני", שקיומו הוכח, הוא לחשוב. כך הוכיח איפוא את קיומו העצמי בתור "דבר-חושב" (res cogitans), או בניסוח אחר משל דקרט עצמו, שצידוקו מוטל בספק, כעצם (substance) שתוארו המהותי הוא המחשבה. בנקודה זו חוזר דקרט באופן טבעי אל תוכן מחשבותיו. הוא מוצא, בין שאר המושגים המצויים ברשות רוחו, גם את האידיאה של ישות מושלמת, של אלוהים; הרהור נוסף על אידיאה זו, מוביל אותו אל המסקנה שמן ההכרח כי יהיה בנמצא משהו מחוצה לו המותאם למושג זה - היינו שהאלוהים מוכרח להיות קיים בממש ולא רק במחשבתו של דקרט. שני קווי-מחשבה הדריכו את דקרט למסקנה זו ושניהם נגזרים ממקורות סכולאסטיים או משל אבות-הכנסייה. הקו האחד זהה בעיקרו להוכחה האונטולוגית לקיום האלוהים, כפי שנוסחה על-ידי אנסלמוס (Anselum). קו-המחשבה האחר מסתמך על כך, שמחילים לתחום המושגים את הרעיון, שהנחות יותר אינו יכול להיות סיבה לנעלה יותר. מושג אודות יש מושלם, טוען דקרט, איננו יכול לבוא לידי ישות באמצעות פועל בלתי-מושלם. ברם, דקרט עצמו הוא בלתי-מושלם, כפי שהדבר מוכח בעליל על-ידי עצם האקט של הטלת ספק, שהוא נחות מן הידיעה. לכן, מן ההכרח כי תהיה בנמצא ישות מושלמת שממנה נגזר המושג המצוי ברוחו של דקרט. טיעון זה מקורו באוגוסטינוס (Augustinus), כמו גם העיקרון העומד מאחורי ה-cagito, שהטלת ספק בעצם קיומו של מטיל - הספק איננה אפשרית. מאחר שקבע כי קיימת ישות מושלמת, הרי שיש לו לדקרט ערובה המאפשרת לו להחזיר לתוך עולמו החדש, הוודאי, לפחות אחדות מן הסברות שהופקעו על-ידי תהליך הספק. וזאת, סבור הוא, כיוון שישות מושלמת לא תרשה כי דקרט האיש ירומה במידה כזאת, ער כי ייאלץ להאמין באורח טבעי ושיטתי בקיומו של העולם החיצוני, אם עולם כזה לא היה קיים כל עיקר. מכאן שדקרט רואה את עצמו כרשאי לקבל, אף כי תוך הסתיגות - מה, אחדות מן הסברות הבסיסיות ביותר של השכל הישר. ובמיוחד, ההוכחה בדבר קיום האלוהים מביאה להנהגת מושג ההתמד (permanence) שהיה חסר קודם לכן. הוכחת הקיום העצמי של דקרט באמצעות ה-cogito, אם לנקוט לשון חמורה, היתה הוכחה לקיומו רק כל עוד היה עסוק בחשיבה; עם זאת, נראה, כי דקרט ניסה לחרוג - ללא הצדקה - אל מעבר להגבלה זו, שכן הוא מדבר על עצמו כעל עצם חושב – (thinking sub stance), היינו, כעל משהו מתמיד. הרעיון בדבר אלוהים כעיקרון משמר, עשוי לסייע להתגבר על קושי זה. ובאמת, דקרט טוען לעתים כי רק קיומו של אלוהים הוא הנותן תוקף לזיכרון, וכן גם לדדוקציה: באשר זהו תהליך, שלא כמהלכיה הרגעיים של האינטואיציה, המקבל כהנחה מוקדמת את מהימנותו של הזיכרון. ברם, מאחר שדקרט הסתמך כבר על הדדוקציה בהוכחותיו הסבוכות במקצת לקיום האל, אם לא ב-cogito עצמו (נקודה שבה רבו חילוקי הדעות), הרי לפנינו חשד חמור ביותר כי המדובר הוא בטיעון מעגלי."
