אוקיי, זה יהיה ארוך ../images/Emo18.gif
באופן כללי, אני לא בעד עליהום ואני חושבת שכל מקרה צריך לבדוק לגופו. אבל. אני באמת חושבת שבעת שירותי הצבאיי הלא-כייפי-במיוחד הספקתי לראות הרבה צדדים של הנושא. ראיתי את כל סוגי המשתמטים שקיימים ("לא בא לי לשרת", "יש לי בעיות בבית", "אני רוצה קבן", "אני דתייה" (בחצאית מיני ופירסינג בלשון, כן?), "לא בא לי לבזבז 3 שנים" וכו') ומצד שני ראיתי כאלה שעלו לארץ לבד בשביל להתגייס וכאלה שחתמו ויתור על קל"ב בשביל להיות הכי קרביים שיש. אז אני לא חושבת שכולם רוצים להשתמט באותה מידה שאני לא חושבת שיש כ"כ הרבה מוטיבציה להיות קרביים בימינו. אני יכולה להבין שלא כולם מתאימים לצבא. זאת מסגרת קשה ותובענית ומאוד לא מתחשבת לפעמים, ותאמינו לי שחוויתי מספיק מזה על בשרי כשלהכו איתי עם הראש בקיר בדברים הכי קטנים והכי גדולים ושממש לא היה לי קל וממש לא רציתי להיות שם אבל לא חשבתי לרגע באמת לצאת מהצבא או לא להתגייס מלכתחילה, אולי כי לא רציתי לוותר לעצמי או אולי כי מהבית העבירו לי תמיד שצריך לשרת וכו'. וכן יש את אלה שהמסגרת הזאת לא מתאימה להם וזה יכול למוטט אותם נפשית, והצבא לא מספיק רגיש לדברים האלה, ובמיוחד בשירות קרבי שהלחצים שם נוראיים ואין מה לעשות, לא כולם בנויים לזה (את התסכולים שלי על האטימות של הצבא אני אוציא בפעם אחרת כי זה לא הנושא פה). אבל מה שאני לא יכולה לסבול זה "לא בא לי לבזבז 3 שנים". "אני יכול לפתח את הקריירה שלי במוזיקה/ריקוד/ ג'ודו או וואטאבאר בזמן הזה" כי לי התחשק "לבזבז" שנתיים? (ולמרות שהיה לי חרא אני לא רואה את זה בתור בזבוז אלא בתור משהו שהייתי צריכה לעבור ועזר לי לראות דברים בפרספקטיבה שונה), לא בזין שלהם לבזבז שנתיים שלוש? בעייה שלהם. זה החוק, ושיתגייסו. אם הצבא יחשוב שהם מוכשרים מספיק הוא יכיר אותם בתור "מוזיקאי מצטיין" או "ספורטאי מצטיין" והם יוכלו להמשיך לפתח את הכשרון שלהם. אם לא, אז לא. שיתמודדו. שנתיים-שלוש זה לא סוף העולם. ולא מעניין אותי אם יש להם מצפון או אם אכפת להם מהמדינה- שיתגייסו. כי זה החוק. ותכל'ס, זה גורם לי להרגיש פראיירית, לשמוע כל פעם מחדש "לא עשיתי צבא כי לא התחשק לי". ויש לי חברה שהיא רוקדת בלט מגיל 3, אבל בגיל 18 היא הפסיקה לרקוד והתגייסה לצבא. אז כן, לפעמים צריך להקריב בשביל המדינה, ואני לא אומרת את זה מתוך פטריוטיות, אלא פשוט כי זאת המציאות פה ואין מה לעשות. ולהקריב זה לא בהכרח את החיים שלך, גם שנתיים- שלוש זה מספיק. ובקשר לפציפיסטים- גם לי קצת קשה איתם, כי גם אני לא ממש מאמינה בנשק ומלחמות וכו', וגם אני לא התלהבתי מלהחזיק נשק ולירות במטווחים, אבל עשיתי את זה בכל זאת, כי אני גם מספיק מציאותית בשביל להבין שבמדינה הזאת אין ממש ברירה, ואני חושבת שהם לא צריכים להשתמט, אפשר גם לבוא לקראתם, לא ללכת איתם עם הראש בקיר ולשלוח לקרבי אלא לתפקיד משמעותי אחר, כי להגיד "אני לא מתגייס כי אני לא מאמין בזה", זה גם סוג של אטימות, או אולי אפילו תמימות, כי הצבא ימשיך להיות שם ולהילחם גם אם אתה לא תתגייס אליו, אז מה בעצם עשית פה? וכנ"ל לגבי סרבנים, משני הצדדים. זה מעצבן אותי, למרות שאיפשהו אני יכולה להבין אותם, בכל זאת, אם כל אחד יתחיל לסרב תהיה פה אנרכיה. טוב, חפרתי מספיק