האם יש בידינו עדות כל שהיא לשיטה שבה ליבוביץ למד גמרא?
ומעניין לעניין באותו עניין: ישנה הנחה מקובלת במחקר לפיה חכמי אשכנז, גרמניה, צפון צרפת ואיטליה, במאות ה-11-14, לא שלחו ידיהם בהגות פילוסופית. בניגוד ליהדות ספרד, במקומות אלו לא נקבעו עיקרי אמונה, לא נכתבה ספרות פילוסופית וויכוחי הדת התנהלו יותר במישור הפרשני מאשר במישור הרעיוני. כמובן שיש לסייג את ההנחה הזו, מפני שישנן עדויות לכך שרש"י הכיר היטב את "הנבחר באמונות ודעות" של רס"ג [ומכאן שהתוודע למעתזילה, לאשעריה ולפרשנות הקראית האולטרא רציונלית למקראות], ושאי אלו מבעלי התוספות הכירו את הדיאלקטיקה של הסכולסטיקנים. יש האומרים ש'שיטת החילוק' של התוספות אינה אלא שאילה מהדיאלקטיקה הסכולסטית, אשר השתמשה ב-Distinctio בתיאולוגיה, פילוסופיה, בתורת המשפט הרומי ומדע המשפט הקאנוני. אלו אף השוו בין שיטתו הייחודית של רבנו תם לפיתוחים הדיאלקטיים של אבלארדוס [פייר אבלר]. עמדה זו אינה נשענת רק על דמיון בשיטות אלא גם על ממצאים הידועים מהקרבה הגאוגרפית, ההשפעה התרבותית ועל עדויות לקשרים שניהלו בעלי התוספות עם חכמי האומות [אפרים, א. אורבאך. בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם – כרך שני. ירושלים: מוסד ביאליק. תשי"ד – 1954. עמוד 680].
ניתן אפוא לשער שיהדות אשכנז ושלוחותיה ינקה מספר דברים מההגות הפילוסופית של ימי הביניים. אך עם כל זאת, נכונה ההנחה שבמוקד החיים האינטלקטואליים של יהדות זו עמדה הספרות התלמודית ולא ההגות הפילוסופית. לאור זאת מתמיה העובדה ששיטת הלימוד והפסיקה של הספרדים, וכן גישתם לשאלות פילוסופיות, הן הרבה יותר דוגמטיות מאלו שמאפיינות את יהדות אשכנז. הפוסקים בספרד ובארצות המזרח הסתמכו הרבה יותר על תשובות הגאונים ומיעטו לחלוק על מקובלות. כשכבר התפתחה גישה ביקורתית בספרד, זה החל דווקא בבית מדרשו של הרמב"ן, תלמידם של בעלי התוספות, אשר הושפע משיטת הלימוד האשכנזית ושילב אותה עם דרכי הפסיקה של אבותיו. השילוב של הביקורת התוספתית עם הפסיקה הספרדית הועברה מהרמב"ן אל הרשב"א, הריטב"א, הר"ן, רא"ה וכו'.
חכמי הספרדים קיבלו מהפילוסופים את דעותיהם, אך משום מה הם מיעטו לקבל מהם את הגישה הביקורתית. בזה, דומני, הם חרגו אף מדרכם של חז"ל, שגישתם מהווה דוגמא לביקורתיות. נראה כי דווקא אלו שקיבלו את ההגות הפילוסופית נאחזו בדעות קש, ואילו אותם שכל עיונם התמקד בתלמוד ובפרשנותו, היו ביקורתיים להפליא:
"בעלי התוספות החלו במקום שהתלמוד הפסיק וחיבוריהם היו ל'תלמודים' חדשים. כמותו — קלטו כל מה שהתרחש בבית המדרש: משא ומתן בשעת הלימוד, מעשים ופסקים של מורי הוראה שניתנו בעל פה, איגרות ופסקים והלכות שנכתבו. דמיון חיצוני זה הוא פרי דרך לימודם של חכמי התלמוד, שנתחדש בבתי המדרש של בעלי התוספות. והתחדשות זו באה בעקבות רוח החופש ששלטה בהם. הכוח הקובע לא היה בסמכות בלתי מעורערת של ראש הישיבה, שבאה לו מעצם תפקידו, ולא היירארכיה מוגדרת, אלא בוויכוח החופשי ובביקורת החריפה בלא משוא פנים. הסמכות נרכשה רק על ידי מי שזכה בסגולות שכליות מצוינות ועל ידי מי שקנה לו ידיעה גדולה במקורות. ואף סמכות זו היתה נתונה לשבט ביקורתם של חכמים צעירים ותלמידים — בחינת 'קטנים מחדדים את הגדולים' — שנכנעו רק לכוח הסברה וההוכחה.
בעלי התוספות סיגלו לעצמם את דרכי הדיון של האמוראים והטכניקה המיוחדת לבטאם. הם משתמשים באותם היקשים פשוטים ומורכבים, באינדוקציה המכינה את הדידוקציה, באנאלוגיה ובסברה, והם עוקבים אחר אופני השימוש במיתודות אלו על ידי חכמי התלמוד ומבקרים אותם בשעת הכושר. גדולה מזו, הם משלימים מה שהחסיר התלמוד ואומרים מה ש'היה יכול לומר'. כל מאמר ומאמר שבתלמוד נחקר בחריפות, ונעמד במבחן אם על ידי גילוי סתירות בינו לבין מאמרים אחרים ואם על ידי הסקת היסקים קיצוניים ביותר, וה-reductio Ad absurdum, ועד כדי אמירה מפורשת ש'התלמוד טועה להקשות'" [אורבאך, שם, עמוד 679]
אותה גישה חוזרת לימים גם בבתי המדרש של רוטנברג, וילנא, קראקוב וכו'. אופיינית לגישה זו היא היצמדות לסברא, ולא אל בעל הסברא:
"ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק הגדול [...] וז"ש 'יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק', מלשון ויאבק איש עמו, שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ [...] הנה ע"י הספרים אשר בבתינו, בתינו הוא בית ועד לחכמים אלה, הוזהרנו גם כן וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם ולתרץ קושייתם, ולא לישא פני איש רק לאהוב האמת. אבל עכ"ז יזהר נפשו מלדבר בגאווה וגודל לבב באשר מצא מקום לחלוק, וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו, וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו. ולכן יהיה אך בענוה יתירה באומרו אם איני כדאי אך תורה היא וכו', וז"ש 'הוי מתאבק' כנ"ל, אך בתנאי 'בעפר רגליהם', ר"ל בענוה והכנעה לדון לפניהם בקרקע" [הגר"ח מוולוז'ין. רוח חיים, על מסכת אבות א, ד]
ומעניין לעניין באותו עניין: ישנה הנחה מקובלת במחקר לפיה חכמי אשכנז, גרמניה, צפון צרפת ואיטליה, במאות ה-11-14, לא שלחו ידיהם בהגות פילוסופית. בניגוד ליהדות ספרד, במקומות אלו לא נקבעו עיקרי אמונה, לא נכתבה ספרות פילוסופית וויכוחי הדת התנהלו יותר במישור הפרשני מאשר במישור הרעיוני. כמובן שיש לסייג את ההנחה הזו, מפני שישנן עדויות לכך שרש"י הכיר היטב את "הנבחר באמונות ודעות" של רס"ג [ומכאן שהתוודע למעתזילה, לאשעריה ולפרשנות הקראית האולטרא רציונלית למקראות], ושאי אלו מבעלי התוספות הכירו את הדיאלקטיקה של הסכולסטיקנים. יש האומרים ש'שיטת החילוק' של התוספות אינה אלא שאילה מהדיאלקטיקה הסכולסטית, אשר השתמשה ב-Distinctio בתיאולוגיה, פילוסופיה, בתורת המשפט הרומי ומדע המשפט הקאנוני. אלו אף השוו בין שיטתו הייחודית של רבנו תם לפיתוחים הדיאלקטיים של אבלארדוס [פייר אבלר]. עמדה זו אינה נשענת רק על דמיון בשיטות אלא גם על ממצאים הידועים מהקרבה הגאוגרפית, ההשפעה התרבותית ועל עדויות לקשרים שניהלו בעלי התוספות עם חכמי האומות [אפרים, א. אורבאך. בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם – כרך שני. ירושלים: מוסד ביאליק. תשי"ד – 1954. עמוד 680].
ניתן אפוא לשער שיהדות אשכנז ושלוחותיה ינקה מספר דברים מההגות הפילוסופית של ימי הביניים. אך עם כל זאת, נכונה ההנחה שבמוקד החיים האינטלקטואליים של יהדות זו עמדה הספרות התלמודית ולא ההגות הפילוסופית. לאור זאת מתמיה העובדה ששיטת הלימוד והפסיקה של הספרדים, וכן גישתם לשאלות פילוסופיות, הן הרבה יותר דוגמטיות מאלו שמאפיינות את יהדות אשכנז. הפוסקים בספרד ובארצות המזרח הסתמכו הרבה יותר על תשובות הגאונים ומיעטו לחלוק על מקובלות. כשכבר התפתחה גישה ביקורתית בספרד, זה החל דווקא בבית מדרשו של הרמב"ן, תלמידם של בעלי התוספות, אשר הושפע משיטת הלימוד האשכנזית ושילב אותה עם דרכי הפסיקה של אבותיו. השילוב של הביקורת התוספתית עם הפסיקה הספרדית הועברה מהרמב"ן אל הרשב"א, הריטב"א, הר"ן, רא"ה וכו'.
חכמי הספרדים קיבלו מהפילוסופים את דעותיהם, אך משום מה הם מיעטו לקבל מהם את הגישה הביקורתית. בזה, דומני, הם חרגו אף מדרכם של חז"ל, שגישתם מהווה דוגמא לביקורתיות. נראה כי דווקא אלו שקיבלו את ההגות הפילוסופית נאחזו בדעות קש, ואילו אותם שכל עיונם התמקד בתלמוד ובפרשנותו, היו ביקורתיים להפליא:
"בעלי התוספות החלו במקום שהתלמוד הפסיק וחיבוריהם היו ל'תלמודים' חדשים. כמותו — קלטו כל מה שהתרחש בבית המדרש: משא ומתן בשעת הלימוד, מעשים ופסקים של מורי הוראה שניתנו בעל פה, איגרות ופסקים והלכות שנכתבו. דמיון חיצוני זה הוא פרי דרך לימודם של חכמי התלמוד, שנתחדש בבתי המדרש של בעלי התוספות. והתחדשות זו באה בעקבות רוח החופש ששלטה בהם. הכוח הקובע לא היה בסמכות בלתי מעורערת של ראש הישיבה, שבאה לו מעצם תפקידו, ולא היירארכיה מוגדרת, אלא בוויכוח החופשי ובביקורת החריפה בלא משוא פנים. הסמכות נרכשה רק על ידי מי שזכה בסגולות שכליות מצוינות ועל ידי מי שקנה לו ידיעה גדולה במקורות. ואף סמכות זו היתה נתונה לשבט ביקורתם של חכמים צעירים ותלמידים — בחינת 'קטנים מחדדים את הגדולים' — שנכנעו רק לכוח הסברה וההוכחה.
בעלי התוספות סיגלו לעצמם את דרכי הדיון של האמוראים והטכניקה המיוחדת לבטאם. הם משתמשים באותם היקשים פשוטים ומורכבים, באינדוקציה המכינה את הדידוקציה, באנאלוגיה ובסברה, והם עוקבים אחר אופני השימוש במיתודות אלו על ידי חכמי התלמוד ומבקרים אותם בשעת הכושר. גדולה מזו, הם משלימים מה שהחסיר התלמוד ואומרים מה ש'היה יכול לומר'. כל מאמר ומאמר שבתלמוד נחקר בחריפות, ונעמד במבחן אם על ידי גילוי סתירות בינו לבין מאמרים אחרים ואם על ידי הסקת היסקים קיצוניים ביותר, וה-reductio Ad absurdum, ועד כדי אמירה מפורשת ש'התלמוד טועה להקשות'" [אורבאך, שם, עמוד 679]
אותה גישה חוזרת לימים גם בבתי המדרש של רוטנברג, וילנא, קראקוב וכו'. אופיינית לגישה זו היא היצמדות לסברא, ולא אל בעל הסברא:
"ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק הגדול [...] וז"ש 'יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק', מלשון ויאבק איש עמו, שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ [...] הנה ע"י הספרים אשר בבתינו, בתינו הוא בית ועד לחכמים אלה, הוזהרנו גם כן וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם ולתרץ קושייתם, ולא לישא פני איש רק לאהוב האמת. אבל עכ"ז יזהר נפשו מלדבר בגאווה וגודל לבב באשר מצא מקום לחלוק, וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו, וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו. ולכן יהיה אך בענוה יתירה באומרו אם איני כדאי אך תורה היא וכו', וז"ש 'הוי מתאבק' כנ"ל, אך בתנאי 'בעפר רגליהם', ר"ל בענוה והכנעה לדון לפניהם בקרקע" [הגר"ח מוולוז'ין. רוח חיים, על מסכת אבות א, ד]
