תגובה למורן ועוד כמה דברים מבולבלים
קודם כל למורן- הדוגמא שהבאת היא לא כל כך מתאימה, הרי ידוע שרוב הציירים הגדולים של העבר זכו להכרה רק אחרי מותם, או בערוב ימיהם. ואנחנו לא יודעים מה חשבו אותם ציירים כשחיו על הציורים שלהם ועל הכישרון שלהם. אולי בסוף יתברר שואן גוך חתך לעצמו את האוזן לא בגלל אהבה אלא בגלל שחשב שהוא כישלון אומנותי וחסר כישרון ציור? ומי יודע אולי אם תציירי, פעם יחשבו שאת מוכשרת נורא בתחום? מה שאני מנסה לומר זה ,שלמרות שהדוגמא שהבאת לא כל כך מתאימה , לדעתי, אני מסכימה עם מה שניסית לומר. אנסה להביא דוגמא משלי למה העינין משול: לבחורה בגובה מטר חמישים שרוצה להיות דוגמנית וללכת על המסלולים.... היא יכולה? לא! כי יש לה מגבלה. כך שאני לא מסכימה עם אלה שאומרים שהשמים הם הגבול. כן יש לנו גבולות! לכל אחד ואחד (לקוי שמיעה או שומע) יש את הגבולות שלו. ובמקרה שלנו – אוכלוסיית לקויי השמיעה , חלק אינטגרלי מהגבולות נגזר מעצם היותנו לקויי שמיעה. ואני מסכימה עם מורן – יש דברים שקשה לעשות עם לקות שמיעה. ואני גם מסכימה עם מה שגלי כתבה – לא תמיד הגבולות שאדם שם לו הם הגבולות האמיתיים שלו. החוכמה היא להכיר את עצמנו ולדעת מה הגבולות האמיתיים שלנו ולמקסם את הפוטנציאל שלנו כאנשים בהתאם. ומאחר שאנחנו חיים בעולם תחרותי, לא צריך לדעתי לעשות דווקא את הדברים בהם אנחנו חלשים. בהתאם לגישה זו, אני מבינה את ההרגשה של איציק- לגבי התדמית שיוצר יום שירת האדם – זה שהעולם של לקויי שמיעה מסתובב סביב הנושא של שמיעה והיכולת לעשות דברים שקשורים בשמיעה. ושזה לא מראה לאנשים מבחוץ שיש לנו עולם כל כך עשיר ומלא גם בלי שמיעה ובלי דברים שקשורים לשמיעה. זה ההרגשה הראשונית שלי, כבחורה חרשת. אולם דבר אחד עוד לא הבינה רחלי ונראה לי שגם רבים אחרים- אירוע שירת האדם –לא היה מיועד לחרשים , אלא יום של כבדי שמיעה, ומהיכרות עם כבדי שמיעה, אני יודעת שלכבדי שמיעה נורא חשוב השמיעה שלהם, וכל הזמן הם מודדים את עצמם לפי יכולות שקשורות בשמיעה. (תודו בזה חבריה!). לכן אירוע שירת האדם הוא במקום ותרם לאנשים הרבה. אני גם חושבת שהמסר שבקול מנסה להעביר באירוע זה שיש אוכלוסייה גדולה של אנשים בארץ שהם לא שחור או לבן – כלומר לא שומעים או חרשים אלא כבדי שמיעה. הצרה היא שלתקשורת תמיד קשה לראות את האפור, את מצבי הביניים – כמו שהחילונים למשל כשהם חושבים על מישהו דתי הם ישר חושבים על מישהו חרדי למרות שיש דרגות שונות של דת , וזרמים שונים , ולמרות הבסיס המשותף שהוא הדת, יש הבדלים רבים וזה בעצם עולמות שונים. ובאותה צורה – גם ללקות שמיעה יש דרגות שונות, ואם רחלי רגב, שהיא אחת מהאוכלוסייה שלנו , לא מסוגלת לעשות את ההבחנה הזו ולהביא כתבה על כבדי שמיעה ומה זה עשה להם . (היא הביאה 2 דוגמאות של אנשים חרשים – נכון שרוית עוזרי לא ממש חרשת אבל היא מזוהה עם העולם של החרשים – אז שני אנשים שמזוהים עם העולם של החרשים) אז לבקול אין סיכוי עם המטרה שלו – להביא לידיעת האוכלוסייה שיש גם אפור.
